נספח 7

מכתב צפורה לרבקה

 

תל-עדש, ראשית 1920

 

אני בתל-עדש ואהיה פה עוד כשבועיים. איך באתי הנה תשאלי? שמעי. פה נמצאות עכשיו כל אלמנות השומרים וכולן עובדות במשק. לאלמנות האלה יש כ-14 ילד מגילים שונים. מטפלת בילדים הגננת אהובה נובוקובסקי. בין הילדים נמצאים גם אלה שבאו מכפר גלעדי לרגלי המהומות בגליל העליון. העבודה עם הילדים היא עבודת פרך במלוא מובן המילה. הגננת עובדת פה כבר 4 חודשים וגרונה נחלש במידה כזאת שהיא מוכרחה לנסוע לנוח לזמן-מה. אחת הבקשות הראשונות להחליפה הייתה אלי. אני, כמובן, סירבתי כי אינני גננת והנני רחוקה מאוד מגננות ברגע זה. אולם אחרי בקשות והפצרות רבות לבוא לשמור על "הנוצר כבר" לשניים שלושה שבועות - לא יכולתי שלא להסכים. את מקומי בכנרת ממלאה פועלת אחת שעבדה בזמן האחרון בחמרה. וכך אני בתל-עדש ונפגשתי עם הילדים מכפר-גלעדי.

רבקה, לא תוכלי לשער מה קשה היא העבודה ומה פראים הם הילדים, מה קשה לעבוד עם הילדים האלה בסביבת חברי תל-עדש. אני מתפלאה על אהובה נובוקובסקי, על סבלנותה ומסירותה. אי אפשר להגיד שצעירה זו מחוסרת אידיאליזם. כאשר הכרתיה ביפו לא יכולתי לשער שהיא תוכל ליצור את אשר יצרה. רק עכשיו, אחרי זה שהסתכלתי לעבודתה ולילדים ולסביבה, אני מבינה מדוע משתדלים כ"כ לשמור על זה שאהובה יצרה. אחרי עמל רב ודיבורים נוספים יש לילדים "גן" - חדר מרוהט. הרהיטים הם מתאימים לילדים והעיקר שהילדים הפראים האלה קשורים לביתם זה. משגיחים על הילדים כל היום, ורק אחר תום העבודה, בשעה שהאימהות משכיבות את הילדים לישון - הן מקלקלות את חצי עבודת הגננת: צועקים על הילדים, תוחבים לפיותיהם חתיכות סוכר, תאנים וכד'. שום דיבורים אינם עוזרים. בתיאוריה הן מסכימות להערות הגננת אך למעשה הן עושות את ההפך, גם מַניה עצמה איננה חדלה מעשות זאת. העבודה היא קשה מאוד ודורשת הרבה כוחות רוחניים וגם גופניים.

שלום לך,

 

צפורה