נספח 6

המשרד לעבודות ציבוריות

 

העלייה השלישית (1923-1919), רובה צעירים אידיאליסטים חסרי-כל, שהחלו להגיע ארצה עם פתיחת שעריה בתום מל"ע-1, נקלעה למשבר כלכלי חמור באין הון לאומי מספיק לקליטתה. ממצוקת משבר זה היא נחלצה הודות להחלטת הנציב העליון הרברט סמואל להוציא לפועל ברחבי הארץ עבודות תשתית - סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל - וליוזמת פנחס רוטנברג להציע את ניהול כמה ממיזמים אלה למפלגת "אחדות העבודה", שהעסיקה בהם את העולים.

בקיץ 1929, בסמוך להגיעו ארצה, מסר הנציב את סלילת כביש טבריה-צמח (12 ק"מ) לאחה"ע ביוזמתו של פנחס רוטנברג, אשר טען לפניו שכביש זה חיוני להקמת תחנת הכוח ההידרו-חשמלית בנהריים. זו הייתה פעם ראשונה, שארגון פועלים התקשר במישרין עם הממשלה כקבלן לביצוע עבודות סלילה ובנייה, ומכוח תקדים זה נמסרה מייד אח"כ סלילת כביש חיפה-גֶ'דַה, היום מגדל העמק) למפלגת "הפועל הצעיר".

לביצוע הסלילה בכביש טבריה-צמח גייסה אחה"ע מדריכים ומנהלי עבודה מבין חבריה אנשי העלייה השנייה, והחלה להפנות לשם פועלים, בראש-ובראשונה עולים חדשים. על שני הכבישים הראשונים התווספו במהלך 1920 כביש טבריה-טבחה וכביש עפולה-נצרת.

הסוללים התגוררו במחנות אוהלים, שקמו בסמוך לכבישים והפכו לריכוזים גדולים של פועלים ופועלות. במחנות אלה הונהגו שיעורים ללימוד עברית ופעולות תרבות אחרות. מורים מתנדבים הצטרפו למחנות, ללמד ולהדריך. במחנה סוללי כביש טבריה-צמח שבמגדל יצא לאור עיתון "הסולל", שנערך בידי הסופר י"ח ברנר.[1]

בדצמבר 1920, עם הקמת ההסתדרות הכללית, התאחדו צוותי הכבישים של אחה"ע והפוה"צ והקימו יחד את "המשרד לעבודת ציבוריות ובניין" כגוף שתפקידו "להוציא לפועל ע"י קבוצות פועלים וגדודי עבודה מאורגנים עבודות גדולות בעלות ערך לאומי וציבורי בהנהלה עצמית של העובדים". למזכיר המשרד נבחר דב הוז. בתחילת דצמבר 1920 אמר דב הוז במועצת ההסתדרות, שהתכנסה ביפו:

לרגלי אפסות הפעולה הציונית בהרחבת שדה עבודתנו החקלאית תפסה העבודה הציבורית, בעיקר עבודת סלילת הכבישים, ובמקצת הבניין, את המקום הראשון וכמעט היחידי בקליטת העלייה האחרונה. קיבלנו את העבודה (סלילת כביש טבריה-צמח). נחוץ היה כסף למחזור. הממשלה אינה משלמת למפרע. נחוצים היו אוהלים, מיטות, שמיכות, וכל מקור לכסף אין. פנינו לוועד הצירים והשגנו ממנו את הסכומים הראשונים ההכרחיים. בעלי מקצוע לא היו כמעט בקרבנו. לא חוצבים ולא סוללים. אך המרץ, המסירות והכרת האחריות עמדו לנו. הקרדיט הנוסף שיכולנו להוציא, כפעם בפעם, מאת ועד הצירים - אחרי עמידה על המקח - לא הספיק לצורכי העבודה. חסרנו כלי עבודה, כלי דירה ומטבח וקרן מחזור. נעשו פעולות חשובות לשם שמירת הבריאות, אך לא במידה הדרושה. המו"מ עם "הדסה" אף הוא היה לקוי מחוסר יד מסדרת. לא מעט אשמו בכך הקרעים והפירוד שבקרב הפועלים. לא הייתה לנו באות-כוח אחת גם כלפי הממשלה. [---] העבודה הציבורית אינה אמצעי זמני להעסקת אנשים בלבד, כי אם חלק מבניין הארץ. ככה עלינו להתייחס אליה ואת היחס הזה עלינו לנטוע בלב העולים, אחרת לא נוכל להעמידנה על גובהה הראוי (מתוך בית בת"א, עמ' 295).

 

ב-21.12.1921 אמר דב הוז במועצת פועלי הכבישים, שהתכנסה בחיפה:

המשרד קיים רק שני חודשים וקשה למסור דו"ח על משך זמן כה קצר. על המשרד היה ליצור שיטה וסדר בהנהלות הקיימות ולהמציא חדשות. לא היה זמן לקבוע איזה יסודות ופרינציפים לעבודתו. כל הזמן הוא נמצא בדאגות רגע של המון תפקידים אשר הוטלו עליו. בנו תולים את תקוות העלייה והאחריות בעדה. עלינו לפתור בבת-אחת את שתי השאלות, שאלה העבודה ושאלת העלייה, כי אי-אפשר להפריד אותן (מתוך הסולל, עמ' 104-102).

 

עבודת הכבישים והמסילות, שנמשכה כשנה וחצי והעסיקה אלפי עולים, הצילה את העלייה השלישית מהתפוררות ומניוון ובתוך כך שימשה כור היתוך לגיבושה. רעיונות היסוד שנֶהְגוּ בתקופת העלייה השלישית נולדו בתנאי הגיבוש החברתי הנמרץ שהתרקם במחנות הסוללים. כך קמו "גדוד העבודה" ע"ש יוסף טרומפלדור", שבמסגרתו עלו רעיונות הקופה המשותפת, השיתוף בצריכה והמשמעת הריכוזית המקיפה את כל פלוגותיו; "חבורת העמק", "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי".

"האווירה במחנות האוהלים הייתה רווית מתח משיחי, פרי המחסור, החברותא והרגשה של שותפות בבריאת יצירה חברתית חדשה" (שפירא/תולדות, עמ' 57).

המשרד לעב"צ, ואחר-כך "סולל בונה" שירש את מקומו ב-1924, הפך בארבע שנות קיומו לקבלן המרכזי של הפועלים המאורגנים שסללו כבישים, הקימו מחנות צבא ובנו מבנים לצורכי המימשל. על אף הקשיים הפיננסיים שליוו אותו וחרף גירעונות שצבר, מילא "המשרד" תפקיד רב-חשיבות בקליטת עולי העלייה השלישית. בתקופת השיא, ספטמבר 1922, הועסקו בקבוצות הקבלניות השונות שרוכזו בידי "המשרד" כ-2,480 פועלים, שהיו קרוב ל-40% מכלל חברי ההסתדרות.

 

במכתבי ברל כצנלסון מאותם ימים מצטייר מפעל העבודות הציבוריות על הישגיו ובעיותיו. במכתב מכנרת מ-2.11.1920 כתב:

אנו עומדים כיום בפרשת "כביש". לאחר שקוצצו התקציבים בלונדון ובניו-יורק קיצוץ יסודי, עד אפס כמעט, הייתה סכנה כי הפועלים החדשים והחלוצים לא ימצאו להם כל עבודה שהיא כדי קיומם. אולם ציבור הפועלים דחה לזמן מה בכוחותיו-הוא את סכנת החורבן ופתח על אחריותו-הוא שערי עבודה חדשה בשביל העולים שבאו ועומדים לבוא. הפועלים זינקו לכיבוש חדש - לעבודות הציבוריות. דרך כנרת טבריה הומה עתה. אוהלים לבנים נטועים לצדי הדרך. נעשית פה עבודה שמחה, סלעי הבזלת של הרי טבריה מופצצים עתה באבק שרפה בידי נוער יהודי. העבודה מתנהלת לא ע"י בעל-בית, לא ע"י קבלן, ללא כל עזרת משגיחים, בלי מנגנון של מנצחים על המלאכה ובלי משרתים. כביש טבריה-צמח הוא הראשון אולם לא היחיד. כבר עובדים ליד חיפה, נצרת, ראש פינה. [---] בשביל מאתיים החלוצים שבאו בשבוע שעבר, ובשביל אלה שעוד יבואו - זו ההצלה האחת (כתבי ב"כ א, עמ' 323-318 ).

 

הנסיבות הקשות נתנו אותותיהן בגירעונות שליוו את מפעל העבודות הציבוריות, ולא ייפלא כי סביב נושא זה נתגלעו חיכוכים עקרוניים ואישיים בין אנשי הביצוע של אחה"ע והפוה"צ (עיקר הגירעונות היו מנת חלקה של זו האחרונה), וכן בין המשרד לעב"צ לוועד הצירים.

 

ב-20.3.1921 כתב ב' כצנלסון למשרד "הברית העולמית" של פוע"צ בווינה:

במוסד זה [המשרד לעב"צ] העומד כיום במרכז העבודה המעשית של ההסתדרות ובמרכז ענייני העלייה, רבה ההתרוצצות. שתי הירושות [הנהלות העב"צ של אחה"ע והפוע"צ], שעברו למשרד זה, שונות מאוד בערכן. חברינו העובדים במשרד זה מבקרים קשה את שיטת הפוה"צ בהנהלת העסקים, בסידור העבודה, וטוענים כי משיטה זו תוצאות גם לדפיציטים, גם לסבל הפועל, גם לאי-חינוכו בעבודה. ואומנם ההבדל במצב הכבישים "שלנו" ו"שלהם" דוקר את העין ממש. כאן העובדים שמחים, מרוויחים, אוכלים היטב, חיים יפה, ישנה עבודה תרבותית, הנהלה עצמית חרוצה, ושם - דפיציטים, חוסר אוכל, עצב וייאוש (איגרות ב"כ 1, מכתב 95).

 

מועצת ההסתדרות, שהתכנסה ב-13-15.3.1921, דנה במצב המשרד לעב"צ באווירה מתוחה של האשמות הדדיות, ענייניות ואישיות. אנשי הפוה"צ, שהיו במיעוט, מיקדו את עיקר האשמותיהם במזכיר המשרד דב הוז, אך בסופו של דבר הוא נבחר מחדש לתפקידו ואילו נציג הפוה"צ במשרד, נחום טברסקי, הודח.

 

על יחס ועד הצירים למפעל העב"צ כתב שמואל סבוראי, מסוללי כביש טבריה-צמח ועוזרו של י"ח ברנר בהוצאת "הסולל":

ועד הצירים לא בא לעזרתנו, לעזרת הפועלים בוני הארץ, ולא הציל אותנו מן המשבר ע"י ההון הלאומי המופקד בידיו. ועד הצירים מאשים אותנו ב"דפיציטים" שלנו. האין וה"צ יודע שתחילת הגירעון שלנו הוא בחוסר אמצעים, בחוסר הון חוזר? האין ועד הצירים יודע כי לוּ בא לעזרתנו לפני המעשה לא היה מקום כיום לדפיציטים, וכי על חשבון הדפיציטים האלה התחנכו מאות חלוצים? הון העם תעודתו לעזור לפועל לחיות מעבודתו. חוסר ההון הביאנו למשבר. יבוא נא [וה"צ] לעזרת ההסתדרות, ימציא לנו הלוואות בזמנן, ייצור יחסים של הבנה, יראה רצון לעזרה - ואנו נהיה מוכנים לתת לו דין-וחשבון מפעולתנו, למען תהיה לו זכות הביקורת (הסולל, 28.10.1921, עמ' 208, 209).

 

הערות