122

אל: עדה ורבקה, וינה

לונדון, [2.12.1921]

עדוצ'קה, נחמדה,

 

קיבלתי את מכתבך.[1] כ"כ טוב. מצוין! שלום לך, ונשיקות, נשיקות. אוי, כמה טוב שכתבת.

הערב כתבתי לך, רבצ'קה. זה היה עוד בביה"ס. אח"כ זרקתי את המכתב ונסעתי לאיסט-אנד, והרבצתי תורה עד להתפקע (אני, לא התלמידים, חו"ש) ובאתי הביתה ([כמרחק] מרחובות ליפו) ועכשיו אכלתי, ואני יושב עוד ומחכה לאמבט. וזה שאני מחכה, אז שתי סיבות: האחת שלא טוב להתחמם כאשר הבטן עוד מלא, והשני, שהגברת גינצבורג רק עכשיו יצאה, מסכנה, עסוקה מאוד ולא יכלה כל היום אלא דווקא עכשיו כשאני צריך ויען כי שהמים נעשה קר אז שמיתי עוד פחמים וזה בוער נהדר - לא אפשר לי לבאר איך זה מסודר אצלם שמדליקים פחם במטבח ונעשה חם המים באמבט - ומה לעשות אני מחכה עוד מעט שתים עשרה ומתי אעשה את האמבטיה ומתי אשכב לישון - וכמה לילות שקשה נורא להירדם, אתן חושבות שאני יושן ביום - אז דווקא לא ובוֹאֶה תמיד עייף וכאשר שוכב אז כאילו שבור פה ופה - אתן פוחדות שאני חולה, אז לא. והם אומרים כולם שאני מצוין על הפנים, אלא סתם ככה עייף ומה שלא יכול להירדם אז מהמחשבות, כן, ומתי אקום מחר בבוקר נורא כמה לעשות ומוכרחים להתגלח כל בוקר, ואם לא אז לא נאה לצעירות ואפילו דב, זה שאת התחתנת סוף סוף, אמר בושה באמת להתגלח פעם אחת כל שני ימים, כך אומר דוד שהוא אמר ולא ברור אולי שיקר ורק בשביל להפחיד אבל בכל זאת התחלתי ואם מתחילים אז זה צומח ומוכרחים כבר. ומחר ההרצאה הראשונה ב-9.45 כך שצריך לצאת מהבית ב-9 ועשו את החשבון. ואם אני לא ישן פה שמונה שעות אז לא שווה כלום.

רבצ'קה, איך פניה [של עדה]? ואיך היא לבושה, הלא היא עלמה סוף סוף ובאירופה. מילא, את מחוֹנכה קצת (אוי ואבוי לָך!), אבל היא הלא באה מ"הפועלים"[2] והיא תספיק עוד לראות את הרוסים[3] כן?

עדצ'קה, תינוקת, איך נסעת "לְבַדֶנָה"[4] באונייה? ומאין הכסף? אינני מאמין, שאת, את, באירופה.

אני מבולבל ממש. ויש לי חשק לצחוק ולבכות ואיני יודע מה קודם.

ועכשיו לילה, ואין איש, הכל ישנים (דוד אצל הישמעאלים) והפחם בוער בניצחון, וצריך ללכת "להתחמם"...

וגוֶורץ הצטיין - שלח לך מתנה "תריסרים" [סכו"ם]. זה אמת לכה"פ?

בבוקר הקיצותי לדפיקת הדוור. באה התלגרמה שלכן [על הגעת עדה לווינה]. הידד! איני עונה בתלגרמה פשוט מפני שחבל על הכסף. אני מוכרח לקמץ.

אני מתבייש בפטפוט של אמש. מילא.

 

מ.

 

הערות