120

אל: דב הוז, תל-אביב

לונדון, [28.11.1921]

דב,

 

במכתבו של אליהו מב' בנובמבר אליך - אשר נשלח אלי ע"י רבקה - כתוב לאמור: "...ואם אתה תשוב, צריך להכניס לעבודה את משה שרתוק למרות בקשות המנוחה שלו...".[1]

על הדברים האלה איני יכול שלא לענות. ואם כי צריך הייתי לענות ישר לאליהו, מרגיש אני, שאעליב אותו, וע"כ כותב אני אליך. אם גם אינני בטוח, שעצם כתיבתי בדרך קפנדריה לא תעליב אותו.

ובכן ראשית, בנוגע ל"בקשת המנוחה שלי". אינני זוכר מתי ביקשתי מנוחה. אם איני טועה, ביקשתי מנוחה רק מרוטנברג - שלא ייקחני לאמריקה - נסיעה שנראית בעיני עתה, יותר מבאיזה זמן אחר, לשטות מאין כמוה לדידי ולקפריז של רוט'.[2] לעצם העניין תספר קצת לאליהו ותשתדל שיבין את נפשו של אדם שנטל עליו לקפוץ, מבלי החלף רוח, מלונדון לברייטון, משם לווינה, משם חזרה ללונדון לענייני המשלחת הערבית והעיתונות ומאלה השד יודע לאן. וכשכל זה מתובל בלימוד קרעים קרעים, או באי-לימוד, ואזי בהרגשת האבסורד שבישיבה בחו"ל, ונוסף על הכול בשיעורים באיסט-אנד ובדאגה לפת לחם וכו'. ועל "מנוחה" שיש לי עכשיו בלונדון גם כשאני שוקט כאילו על שמרי, גם כן תספר לו. אפשר מאוד שאליהו לא חשב לאמר, כי אני ביקשתי מנוחה במובן אי-עבודה, אך עצם המילה "מנוחה" כל כך אינה הולמת לא את מצבי הפיזי ולא, ובייחוד, את מצבי הנפשי - גם כשאין לפני נסיעה לווינה או נסיעות אחרות - עד שצריך היה אליהו להיזהר ולא להשתמש בה.

אליהו כתב את מכתבו באשמורת השלישית עד אור הבוקר, ולכן לא דָק אולי בלשון. אך המילים האלו הביעו - כך נדמה לי - את הרגשתו האמיתית ביחסו אלי, זה מכאיב לי עד מוות. ובנוגע לאשמורת השלישית כשהיא לעצמה - גם אני מכיר אותה די והותר. כל זאת ראשית.

ושנית, בנוגע ל"משה שרתוק". לולא נזכרתי ברגע זה איך פעם קרא לך אליהו באוזני (זה היה ביום השני לפרעות ירושלים, כשחשבו שהגדוד יצטרך ללכת ואולי אתה תלך בראשו)[3] - "דב הוז", וכי זוהי דרכו המשונה של אליהו, משרידי הליטאיות שבו, כי אז הייתי נעלב פי עשר. אך גם אם זוהי תכונה - צריך להיזהר.

במכתב הכתוב אליך, במקום אשר ישראל שוחט נקרא פשוט ישראל, אין לי שני שמות. וכשהשימוש בשם משפחתי בפי אליהו מזדמן באותו המשפט שאני מופיע בו כמבקש מנוחה - תבין את הרושם. זהו.[4]

 

                                                                                                      משה

 

את המכתב עצמו אני שולח לברל. למרות הרגעתך, אני נוטה לקבל את דברי אליהו וחששיו במלואם, ולבי חרד מאוד.

מחר תהיה סוף סוף פגישת הציונים והערבים בראשות w.c. [ו' צ'רצ'יל]. אני בכלל.

לפני כשבוע כתבתי להרצפלד[5] ושם רשמתי בשולי הגיליון, כי רמזי מקדונלד[6] ייסע בקרוב לא"י. עתה התברר כי הדבר עדיין בגדר מחשבה ולא החלטה. תמסור בועה"פ של אחה"ע. אם יבוא ר"מ לארץ, תהיה זו - לדעתי - הזדמנות היסטורית.[7]

 

הערות