114. אל: ברל כצנלסון, ארה"ב - לונדון, 10-21.11.1921
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  114. אל: ברל כצנלסון, ארה"ב - לונדון, 10-21.11.1921


114

אל: ברל כצנלסון, ארה"ב

לונדון, [נובמבר 1921 בין 20-10]

ברל'ה,

 

סלח, מחל, כפר. לא רק על שלא כתבתי[1] כי אם גם - או בעיקר - על שהשהיתי בידי את המכתבים שהתקבלו עבורך. האמת, הא בהא תליא. שמרתי את מכתביך כשוט המעירני לכתוב, כי איך אשלחם ריקם? ולא כתבתי מפני שחיכיתי לידיעות אחרונות שצריכות היו להשלים את אשר אספר לך. אך אלו פיגרו, ויותר אסור לחכות.

 

א. הסכת ושמע. חיים נוסע בסוף חודש זה "אמריקתה".[2] תוכניתו היא לשוב משם בסוף ינואר - ראשית פברואר, לנסוע או דרך א"י... לבגדאד. כן, לבגדאד. לנסיעה זו רוצה הוא לקחת אותי, כמזכיר וכו'. את כוונתו בנסיעה זו טרם אדע בדיוק. זה שבועיים שצריכה להיות שיחה בינינו, ומרוב טרדותיו - או מחמת אי הסדר המשרדי - נדחה הדבר מיום ליום. הנה היום נדחה שוב לשבוע הבא. ובכן מפיו עוד איני יודע דבר ברור, חוץ מעצם דבר הנסיעה ורצונו לשתפני בה. אך מתאר אני לעצמי, וממקורביו ([שלמה ורוזה] הגינצברגים - אגב, סיומה ילווהו כמזכיר לאמריקה) שמעתי, כי "התפישה" הינה בערך זו: ארם-נהריים [עיראק] היא היא ממלכת ערב. בגדאד עתידה להיות לתלפיות במובן המדיני והרוחני לתנועה הערבית בעולם (סימוכים לזה אפשר למצוא כבר עכשיו זעיר פה זעיר שם בעיתונות הערבית בארצות השונות, בפרט בארץ). עם פייצל אנו קשורים כבר.[3] הוא "הבאיש" עצמו בעיני העולם [הערבי] לא פעם לטובתנו.[4] עתה, כשעלה לגדולה, עאכו"כ שעלינו לטפה את קשרינו איתו. הוא דל ואביון. כולו כלי שרת בידי אנגליה. זקוק לאהדת העולם, לעזרה, לכסף. את אלה נשתדל לתת לו וכו'.

המעוף שגיא ויש בו חוש נכון, כבכל תוכניותיו הפוליטיות של חיים, וחשבון רחוק לעתיד לבוא. אך גדולה, גדולה הסכנה, כי בעמידתנו כיום, דלים וריקים,[5] יהפוך הדבר לבלוף, לכסות עיניים ונחמת-שווא חדשה להשכיחנו את הצרות בארץ בתלוֹתֵנו תקווה בישועה שתבוא מבגדאד. את העולם היהודי תחלוף כברק מעוור הידיעה הפלאית, כי וייצמן שוחח עם פייצל בבגדאד. נשיא היהודים התייצב לפני כס הרון אל-רשיד.[6] הדבר יְרַפה ואולי ימית לגמרה את ההכרה כי בארץ הגענו עד קיר הברזל, ומוצא אָין. והדבר יענוד זר חדש של זוהר וגדלות לראשו של וייצמן, ובאמת - שום כיבוש לא ינחיל לנו, כנסיעה לעציון גבר בשעתה,[7] מלבד אולי עוד איזו הבעת "לא אכפת" ביחס לציונות, אשר לא תועיל לנו בא"י כזית. מי יודע.

ויש כאן עוד דבר. זה כבר, ובייחוד בזמן האחרון, משַננת העיתונות שלהם בארץ, וגם בסוריה ובמצרים, כי אנחנו לא נסתפק בא"י. "ארץ אשר תכיל לכל היותר עוד מיליון, מהי לעם בן 14 מיליונים?" (לע"ע מודים הם, כי מקום לעוד מיליון יש; כתבו זאת "הכרמל"[8] בארץ וה"אהראם" במצרים; מספריהם ותאריכיהם שמורים, לטפוח על פני מי שצריך בעת מצוא) - הרי ששואפים הם להתפשט על פני כל המזרח, בעיקר על ארם-נהריים, ארץ העתידות. "הכרמל" זכר לטובה את "החרבונה" שהיה בקבינט של התורכים הצעירים, גַ'אוּד בֵּי השבתאי,[9] אשר דרש פעם בבית-המורשים ליישב מיליון יהודים בארם-נהריים (? הזוכר אתה דבר כזה?) ובעיתונות האנגלית מופיע מכתב נפלא של איזה סֶר x (איני זוכר) ווינגייט,[10] המשליך שיקוצים על המשלחת הערבית ותובע מהם את עלבון המקראות המסורסים[11] - בנוגע למספר השנים לשבתנו בארץ וכו'. וקורא לנו חזק ואמץ ומייעץ לנו להשקיע כספים לא רק בא"י, כ"א גם בארם-נהריים - במצב כזה תוכל לשער איזו נביחה תקום "במערכות הערבים" (כוונתי של העיתונים) לאחר שיוודע שמאמריקה נסע חיים לא"נ: אַהַא, הוא שדיברנו, אשר יגורנו וכו'. מילֵא כיסו זהב ונסע לשחד את פייצל ולהכשיר את הדרך ליישוב יהודי בארם-נהריים. מכל צד שָתו עלינו. יהודים עליך, אוּמת ערב כוּלה. וכו' וכו' וכו'. אי פַּשְלָה פּיסַט גוּבֶרְנִיַה [רוסית: והלכה לכתוב תלונה להנהלת המחוז].

אלה הם "הרהורי".

ואשר לעצמי - אם תצא נסיעה זו לפועל איני יודע אם רשאי אהיה להסתלק ממנה. קול החובה אומר כי עלי לנסוע. אך לנסוע הרי זה לפוצץ את שנת לימודַי זו לרסיסים, לאין תקנה. ולשוב ללונדון מן המזרח, מא"י, איני יודע אם יהיה לי כוח ואיני יודע אם יהיה הדבר כדאי. סוף סיף מוכח יהיה, כי שנה שנה ופורענויותיה. ותמיד אוּגֶה ממסילת הלימודים. הרי שצריך יהיה להחליט אחת ולתמיד, כי הניסיון עלה בתוהו ולקבל את מרות הדין. לבוא ללונדון ע"מ לשבת פה באין דרך לימוד סלולה - זאת לא אוכל, ולדעתי גם איני צריך לעשות. זהו.

 

ב. המשלחת [הערבית] על כנה עומדת. חלק עומד לשוב בקרוב לארץ ואח"כ לחזור. מצב רוחם טוב. עשו הרבה הכּרוֹת. עפ"י הטמטום הערבי משתדלים הם לכבוש דווקא את הלורדים, הנוֹטַבּל [הנכבד] הערבי אינו מתאר לעצמו דרך אחרת, אך בד"כ הם חודרים.[12] ה"מורנינג פוסט" מְשרתם באמונה ורעלו נעשה חריף מיום ליום. עפ"י דרישת חיים עשה דוד שוב ניסיון להתחקות ועבר לימים אחדים שמה [למלון "ססיל"], אך לא הצליח הפעם מפני שינויים נמרצים שונים שחלו בינתיים, "שינויים באנשים ובשיטה".

לי הייתה פגישה איתם. מעשה שהיה כך היה: כידוע לך, יש באנגליה דבר הנקרא Union Nations of League, מעין אגודת חובבי חבר הלאומים. בעיתון האגודה פרסמה ההסת' הצ' מודעה, שכל סניף הרוצה במרצה יזמין, וההסת' תשלח. ראו הערבים - ויפרסמו גם הם מודעה כזאת. נענה איזה סניף דל בעיירה נידחה [רֵיינהם] בקרבת לונדון (ז"א כמו מיפו לירושלים). הזמינו נואם משלהם (תחילה) ומשלנו (אח"כ) - לדברי המזכיר, כדי שדברינו יישמעו באחרונה ויכריעו. נסעתי עם אחד מפקידי ההסתדרות לאותה עיירה לשמוע את הרצאתו של ג'מאל. את שקריו לא כדאי למסור. סילוף וסירוס אחד מהתחלה עד הסוף. אלא איך אחרת? הוא לא ידע, כמובן, שאויב לו מבית. דיבר בכישרון רב, בחֲלָקוֹת, במשיכת לב, בפריטה על האינסטינקטים האנגליים והנוצריים וכו', ויצק רעל ממותק בהצלחה.[13] לוויכוחים לא ניתן מקום, הין רק שאלות. בסה"כ נשאלו חמש שאלות, שבהן שלוש היו שלי. "חנקתי" אותו קצת, אך האודיטוריה [הקהל] הייתה נחשלת מאוד במובן הפוליטי, ורק מעטים הבינו, אולי, כי הוא במצוֹק בענותו. אחרי ההרצאה דיברתי איתם וקיבלתי מחמאות ממוסא כאזם (גם הוא היה) על הערבית שלי. שיחה זו הייתה כמובן רשמיות של נימוס ולא כדאי למסרה. אפשר לאמר, כי הרושם היה לטובתו ורק ע"י הרצאה נגדית חזקה אפשר יהיה לעקרו ולטעת אחר במקומו. זאת אשתדל לעשות. עצם העניין אינו חשוב, מפני שהמקום הוא פעוט, אך ערכו בַּלֶקַח.

היום אני קורא ב"מורנ. פוסט", כי ג'מאל הִרצה באספה פומבית בקיימבריג' (לא באוניברסיטה) והאספה קיבלה רזולוציה המרשיעה (condemn) את הממשלה על הפוליטיקה שלה בא"י. ההסת' הצ' הייתה מסדרת עד עתה, בדי רשלנות וחוסר כישרון, הרצאות באגודות אנגליות שונות ובבתי-כנסיות. תמיד הייתה הדרישה מרובה על ההצעה ותמיד הייתה הצעה ממין גרוע - מרצים צעירים או צעירות יהודים-אנגלים, שידיעתם בענייני א"י והציונות קלוטה מן ה-Chronicle Jewish ומחוברות אחדות, ואשר לא היו מעולם בא"י. עצם העובדה שהאיש המדבר על א"י אינו מא"י מחלישה את הרושם, ולעתים קרובות אין ביכולת המרצה לענות על שאלות. עתה נעשה ענף עבודה זה לצורך חיוני לרגלי התקפת הערבים - וכוחות אָין. דרושים א"יים, ורק א"יים. אני מאמן את עצמי - עד כמה שהזמן מרשה והאפשרות מזדמנת - במלאכת הוויכוח והניצוח באנגלית בביה"ס. אם תהיה להם הרצאה בלונדון העיר - נארגן הגנה. לרדוף אחריהם לכל מקום אי-אפשר.

 

ג. על הקונצסיה של רוט. הודיעו בפרלמנט בתשובה על שאלת אחד המשטינים,[14] כי הממשלה חתמה עם רוט. על הסכם למסור לו קונצסיה לניצול מימי הירדן באם יימלא רוט. אחר תנאים ידועים. הרי שנגלה הסוד. אתה בכ"ז ראוי לנזיפה על שסיפרת לשפיגלמן. שפיג. כתב לי, כי מצב רוחך היה איתן בעברך את ברלין, ואחת הסיבות - הגמר הטוב של עניין רוט. או אולי כיוֵון שפיג. ל[זיכיון ה]ירקון? אך הן זה ידוע היה בקונגרס.

רוט. צריך לבוא הנה ב-20 לנובמבר. ברקנהיים עמד כבר להפליג לארץ ודחה את נסיעתו משום זה. לי אין כל ידיעות לא ממנו ולא מבהרב. מרגיז ומעליב. כתבתי פעמיים. כשהם באים הנה - מעבידים בפרך, ובנוסעם - כאילו צללו במים. על רוט. מלקט אני פירורי-ידיעות מהעיתונות הערבית.

כן, העיתונות הערבית. נאומך בקונגרס נתפרסם (מתוך ה"קונטרס") ב"בּית-אלמַקְדַס" הירושלמי בתרגום מצוין.[15] גם בחירת הקטע טובה מאוד - על יחסינו לשכנינו, ועל המוסר שמטיפים לנו, ועל התנהגותנו במשך 40 שנה, ועל זה שא"א לנו להיכנס לכפר ערבי,[16] ועל זה שזרים כותבים תעודות[17] וכו'. המשפט האחרון ברור כשמש בצהריים.[18] השפה הערבית מוסיפה לדברים נופך של תוקף וביטוי נמרץ. המנהיג הסוציאליסטי כצנלסון, כך הכתירוך. רושם הדברים על קורא ערבי צריך להיות נמרץ ומעורר כבוד. ציטטות כאלו טובות לנו מאלף הזכרות של דברי סוקולוב, כי עלינו לחיות בשלום וכו' (משום-מה יירשם שמו של סוקולוב בדברי הימים, בנוסחם הערבי, בתור ידיד ערב, רודף שלום וציוני מתון. האחרון - מילא). בדברים [של ב"כ] כי אין כוח אשר יוכל לעצור בעד ההגירה [של יהודים לא"י] יש משהו המכריח את הערבי לחשוב. ותרגום הדברים עלה פשוט נפלא.

 

ד. בפוע"צ אין נחת. דבריך על הסטודנטים וכו' אינם הולמים, ברל. פה אינם הולמים. פה קללה רובצת, קללה מיוחדת. עכ"פ אין תכלית. אל אפתח פה לשטן. קפלנסקי שקוע ראשו ורובו ב"קרן היסוד" ואינו יודע אם ימצא זמן ומרץ פנויים לעבודה הפוליטית שלנו. די על זה הפעם.


ה. דב נשא ונסע. רבקה נישאה ונשארה. בקרוב תבוא עדה לווינה. מאליהו איני שמע מילה. ההצליחו סוף סוף בווינה [מבצעי הרכש] איני יודע. בכלל מטרידים אותי כשאני נחוץ ואח"כ גם אין מודיעים אם ואיך נגמר הדבר. כמה זמן ומרץ איבדתי על משלוחי כסף ה"הגנה" לווינה בזמן האחרון - לא תוכל לשער. נובומ. היה בפריס, דב בווינה ואני והכסף בלונדון. המו"מ היה עובר דרכי. חצאי ימים תמימים היו יוצאים לשיחה טלפונית אחת עם פריס, והתלגרמות והמכתבים לווינה, והריצות אל המשרד ואל אנשים שונים, ואחרי הכול – הס!

בכלל, יוצא אצלי זמן לאין שיעור לשתדלנות תקציבית וכו' במשרד, ועפי"ר אין בעבודה כזו שום ברכה. אילו הייתי מוציא זמן זה על כתיבה ל"קונטרס" הייתי יוצר איזה יש. וכך ל"קונטרס" איני עושה דבר - ושם חושבים ודאי שאני כולי שקוע בד' אמות של הלכה, ולפוע"צ איני עושה דבר ושם חושבים אותי למין בַּרְצ'וּק [רוסית: בן אצילים] שמלבד לימודיו ופרנסתו אין לו בעולם דבר, בשעה שבאמת מוציא אני על עניני ציבור יותר זמן מכל חברי הוועד של פוע"צ יחד, והכול על ובגלל ובשביל א"י, א"כ באופנים משונים מאוד ומבלי שייראה וייזכר הדבר אח"כ.

 

על ירושלים בוודאי קראת ותקרא בעיתונים. הם הודיעו פה, כי היהודים זרקו פצצה בהמון שהלך לתומו אל תפילה וכך החלו הפרעות.

שלום, ברל'ה. כתוב לי. איני יודע אם עזרתי לך במשהו במכתבי זה. כתבתי מה שנאצר בראש. והאמת שנאצר הרבה יותר, אך אין כוח לכתוב הכול.

שלום,

 

משה

 

ברל, שלח-נא את מכתבי זה לאליהו. ואל תדבר על בגדאד בניו-יורק.

 

הערות



[1] נראה שזה מכתב תשובה למכתב ב"כ למ"ש משרבורג, 22.10.1921, יום צאתו לארה"ב:

[---] לעזרתך אתה אני מחכה. כתיבה פרטית, המצאת חומר, דברים שבדפוס, ענייני חשאין, כל דבר, בין שאוכל להשתמש בו, בין שהוא ישמש לי דחיפה לעמוד על מהותם של דברים (איגרות ב"כ 1, מכתב 157).

[2] מטרות נסיעתו המתוכננת של ח"ו לארה"ב - שלא יצאה לפועל - היו; איסוף כספים להקמת האוניברסיטה בי-ם; סיוע למגבית "קרן היסוד"; השפעה על הממשל האמריקאי להסיר התנגדותו לאישור המנדט בדיון הצפוי בחבר הלאומים (ר' איגרות ח"ו 10, מכתבים 262, 291, 295, ופרוטוקול ישיבת ההנה"צ מ-29.11.1921: "מר צ'רצ'יל הביע דעתו בעד נסיעת ד"ר וייצמן לאמריקה כדי ללחוץ לנסיגה אמריקנית להתנגדותם למנדטים ככל שמדובר במנדט בא"י, שכן הוא סבור שהתנגדותם חלה רק על ארם נהריים" (גנזך ח"ו תיק 671, תרגום מהמקור האנגלי).

[3] על פייצל ר' מכתב 110 הע' 5.

[4] בפגישותיו עם ח"ו, בהסכם שחתם עמו ב-3.1.1919 ובכמה הצהרות על יחסו החיובי לציונות.

[5] "ראה עמידתנו דלים וריקים" (תפילת "מעריב", ליל יום הכיפורים).

[6] החליף ה-5 לבית עבאס (809-766) שבירת ממלכתו בגדאד. אזכורו ב"סיפורי אלף לילה ולילה" עשאו דמות אגדית.

[7] המסע הנועז של ח"ו ב-1918 לפגישה עם פייצל בסביבות מעאן (ר' מסה עמ' 234-231).

[8] יומון ערבי שיצא בחיפה. נוסד ב-1919. נקט עמדה אנטי-ציונית קיצונית.

[9] לפי "וגם חַרְבוֹנָה זכור לטוב" (בסדר פורים בסידור התפילה, בסוף פזמון "שושנת יעקב"). נראה כי מ"ש מכנה אותו "חרבונה" משום שב-1917, בהיותו שר האוצר, סייע לד"ר א' רופין להעביר מקושטא לא"י את הכספים שנאספו בכל העולם למען היישוב היהודי בלירות זהב תורכיות ולא בלירות נייר שערכן הריאלי נשחק בהתמדה (ר' רופין, פרקי חיי ב, עמ' 268-266).

[10] סר אנדרו ווינגייט, פקיד בריטי בהודו. בעל נטיות מיסיונריות. ב-1906 המליץ בהתלהבות על ארם נהריים כארץ ראויה להתיישבות יהודים. מחבר הספר:  Palestine Mesopotamia and the Jews (1919) קרוב משפחה של אורד ווינגייט. מכתבו של ווינגייט פורסם ב"דיילי טלגרף" והובא ב"הארץ", 14.11.1921:

במאמר הנקרא בשם "פלשתינה" ניסה סופרך מג'נף [זנבה] להוכיח את צדקת הערבים בדרישתם שחבר-הלאומים יכיר אותם לבדם כאדוני ארץ הקודש. צדיק הראשון בריבו - עד אשר יבחנו דבריו.

האמת הדבר, שהערבים הם בני הגזע אשר ישב בארץ כנען לפני בוא היהודים אליה, והם ישבו בה מאז יצאוה היהודים ועד היום הזה? אם התובעים מתארים את עצמם כערבים ישבו בה מאז יצאוה היהודים ועד היום הזה? אם התובעים מתארים את עצמם כערבים, הלא הערבים האמיתיים, כמוהם כיהודים, זרע אברהם הם. ואביהם שלח את בניו הורי הערבים "קדמה אל ארץ הקדם" וייתן את ארץ כנען ליהודים. התובעים רוצים לעמוד לפני השופטים מלובשים אדרת הכבוד והמסורת של ערב, ולשים את נפשם באותו הזמן כשארית הכנעני או כבני הלאומים המעורבים שהכובשים השונים הביאו אל הארץ, אבל באמת לא היו מעולם אדוני הארץ ומושליה.

האמת הדבר, ש"ישיבת היהודים בא"י נמשכה רק כשבע מאות שנה?" היהודים נכנסו לא"י בהנהלת יהושע כאלף וארבע מאות שנה לפני סה"נ; ישיבת היהודים בא"י נמשכה איפוא לכל הפחות שתי פעמים שבע מאות שנה אף אם לא נביא כחשבון את שבעים השנה של גלות בבל, ואם באחרונה-אבד נירם, הן גם לתובעים עתה את הארץ עלתה כך.

האמת הדבר, כי משנת 635 אחרי סה"נ "ישבו הערבים בא"י כאלף ושלוש מאות שנה?" ממלכה הערבים נפלה מתגרת יד המונגולים והטטרים במאה ה-13, ויישובם נמשך איפוא פחות מחצי שלוש עשרה מאות. מראשית המאה ה-11 גברה יד התורכים ומאז ועד שנת 1918 הייתה א"י בידם.

מדוע לא ילמדו היהודים עברית, ומדוע לא תוכר לשונם? וכי מה עשה את א"י לארץ הקודש? כמה החיתה ארץ חמדה לכל האנושות? הלא רק בגלל הספרים הכתובים עברית. הן היהודים הרימו את ארץ כנען מאשפתות עד אשר מלוא כל העולם שם כבודה והייתה עניין לכל בני האדם. מה הדבר אשר שת לווית-קסם על מסע הלורד אלנבי בעלותו על הארץ לכבשה, אם לא השמות העבריים כבירי הזיכרונות, העומדים לעד לעולם?

מה עשו למען א"י מְגָרְדֵי אדמתה הנוכחים? איפה הדרכים, מסילות הברזל, תעלות ההשקאה, המסחר והנמלים מעשי-ידיהם? בשנת 1918 שברה ממשלת בריטניה את זרוע תורכיה. ערבים מארץ ערב היו בעוזריה. תושבי א"י לא עשו מאומה, רק בירכו על הגאולה ועל הישועה ועתה דורשים התושבים לבלתי היות חלק ונחלה ליהודים עמהם.

[11] אנשי המשלחת הערבית נהגו לצטט בכתב ובע"פ פסוקי תנ"ך לאישוש טענותיהם.

[12] אכן ב-21.6.1922 נדונה שאלת א"י בבית הלורדים. 60 נגד 29 הביעו דעתם נגד הצהרת בלפור. לעומת זה ב-4.7.1922 הצביעו בבית הנבחרים 292 בזכות ההצהרה ורק 35 הצביעו נגדה (שאלתיאל א עמ' 142-136).

[13] ההרצאה של שיבלי אל-ג'מאל, שנרשמה כנראה בידי ליאו הרמן, שנתלווה למ"ש והודפסה במכונת כתיבה, לרבות שאלות מ"ש, מובאת בנספח 16, עמ' 469.

[14] סיר ג'וינסן-היקס. "חלוץ תוקפי זיכיונות רוטנברג בבית הנבחרים" (שאלתיאל א, עמ' 130, 318, הע' 59).

[15] קטעים מנאום ב"כ בקונגרס הי"ב הובאו ב"קונטרס" צ"ג, 16.9.1921, ובכתבי ב"כ א, עמ' 284-282.

[16] "במשך 40 שנות היישוב החדש עוד לא התנפלו יהודים על כפר ערבי, עוד לא קרה מקרה שיהודי יתנפל על ערבי [---] עד שנבוא לכפר ערבי לדבר איתם שלום - תלויים לנו חיינו מנגד".

[17] הכוונה למסמכים שחיבר קול' גבריאל למשלחת הערבית בלונדון.

[18] המשפט האחרון: "ברור לכל, כי הפעולה הפוליטית הנחוצה ביותר היא חידוש העלייה, חיזוק 'החלוץ', הגברת ה'הגנה', ביצור העמדות בארץ".

 

העתקת קישור