יום ה',  22.8.1946,  בערב

פואה יקרה,

 

קודם כל - עניין רציני. הזכרתי במכתבי הקודם את בשורותיה של גולדי. ובכן, יש סברה שאולי יציעו לנו שיחרור בתנאי שנצא לחו"ל. אעפ"י שאין דרך זו נראית לי כוודאית, לא יכולתי לעצור בעד מחשבות והתחלתי שוקל כיצד אנהג אם אוצג בפני הברירה. כמו תמיד, יש פנים לכאן ולכאן. להמיר מעצר בארץ בחירות של גולה, פירושו לצאת משיתוק לפעולה, מבור שבי לחזית. אך לעומת זה, אעפ"י שמעולם לא גרסתי את הרחקתם של  ב נ י  א"י מן הארץ בגזירת השלטון כמחזירה את עולמנו לתוהו ובוהו, יש לי הרגשה כי הפעם ולדידי - שָאנֵי. כשאנו נאבקים ככה על זכות הכניסה ונגד השילוח, דומני שמוטב לשכמותי להפגין העדפת כלא בארץ על חופש בחוץ. כמעט שנתגבשה כליל בלבי דעה זו, השנייה, עד שבא דוד ועירער אותה משהו - הוא בכל תוקף בעד יציאה. תני-נא דעתך. שוחחי נא עם זאב - אינני כותב לו לחוד. מי יתנני דעת שאול (אני מזכיר רק את החיים).[1] דווקא בעניין כזה הייתי רוצה לשמוע דעת זלמן, אך אסור שהשמועה תתפשט. עד כאן.

מכתבך היום שוב משיב נפש. אקווה שלא תנחילי לי אכזבה לקראת השבת וההפסקה.[2]

שמחתי שנתת תמונה לברוך בשביל "אה'ובַּי ורֵ'עַי". לא כן לגבי הזקן.[3] אני מבין שלא היה לך מוצא, אך יש לי הרגשה לא נעימה של חסד שאין בו אמת.[4] מילא. אשר לבבה - יַה נִיצֶ'בוֹ נְיֶה אִימֶיוּ פְּרוֹטִיב [רוסית: אין לי שום דבר נגד]...[5] - אבל עליך לשמור על ממדים נאותים של תפוצה ובבה בהחלט חורגת. באמת, מכאן ואילך עליך לקמץ.

לעומת זה אבקשך לשלוח תמוּן לרובינה (לחנה רובינה היקרה, עפ"י בקשת משה - בחתימתך) ול... בהרב![6] הוא ידיד נפש נאמן, ודווקא כאן אני ודוד מזכירים אותו תדיר.

לאמריקה כבר קבענו: אליהו, ליאו, טוביה, ארתור, מרי ומרים. כיוון שאשת ארתור[7] מזכירת "הדסה", ושרה "שלנו" עובדת אצלה, ויש להניח שהיא תראה לה את התמונה, ואו יחרה לה קצת שאת "המשפחה" שכחתי - שמא נֶאֶצַל לה תמונה? אפשר לשלוח ע"י ארתור, בשביל, Kushner Sara .Mrs בת דודתי, העובדת ב"הדסה". למשפחה השנייה, מצד הדוד,[8] איני דואג.

שמחתי מאוד שנסעת להנחת אבן הפינה, אם כי כנראה התייגעת מאוד מהנסיעה,. ביקורתך על זלמן קולעת אל חוט השערה. את הרשימה ב"דבר" על המסיבה בכנרת לא ראיתי - אולי תמצאי ותשלחיה לי.

ודאי שאני זוכר את יום ההולדת ההוא - עוד איך אני זוכר אותו. ואז הן חשבנו את בן הארבעים לקשיש מאוד, כמעט לזקן!

ואשר לפסל, יש בו משל ב"כ רק בכתובת.

את ארוחת הערב שערכה גולדי "פירסמתי" עפ"י מכתבך בחוג שלנו כאן, לשמחת לבו של ברני. הוא התהלך ממש גוֹגוֹלְיֶם [רוסית: כציפור זקורת ראש] - "ודאי כך צריך! אלא מה, שהם יפסיקו לנו את החיים?" וכיו"ב.

ביחס לפרופ' פרנקל טעית. הוא עצמו אקטיביסט מובהק. קיבלנו כאן מכתב נלבב מאוד ממנו, ע"ש רמז, ובו הרצאה על אותם הרשמים. העיקר - ששם מבחינים היטב בין ה"הגנה" לאחרים ומתייחסים בהערצה לראשונה ולפעולותיה. והאומנם אין אנשים כצבי ורחל מבינים, כי מאמרי מ"מ הם מעשה שפלות, לו גם בזה בלבד שהוא בְּיוֹט לְיַסַצַ'בוֹ [רוסית: מכה את שכבר נפל ושכב ארצה].

עוד אמש רציתי לכתוב לך על ביקור ברכה והילדות [אסתר ועדה] ונשתכח מלבי. נדמה לי שהפעם הייתה יותר התרגשות. עכ"פ אסתר בכתה - היא ילדה נפשית ורכה מאוד ובעיני נחמדה מכולן. העסקתי קצת את הילדות ונתתי לדוד אפשרות להתייחד עם ברכה לרגעים מספר - סוף סוף איש ואישה! כאשר הלכו חזרה שאל השוטר הערבי שליוונו את דוד, האם אשתו בַּטַּלַת תְגִ'יב אַוְלַאד.[9] דוד ענה לעניין: הלא אני פה!

אצלי אין חדש, רק גאות חדשה של הוראה: שיעור בערבית יום יום, שיעור בכלכלה ("פרטי") לשלום [לוין] (עמוד התווך שלנו כאן, בחור - סלע), והיום הרציתי לכל החבורה משלנו על משטר המפלגות באנגליה והם דורשים המשך. עם הדואר המתקבל והיוצא, השיחות והקריאה, יוצא שאני בפעולה מבוקר עד ערב ללא הפוגה.

נשיקות לכולכם.

 

מ.

 

אני מתאר לעצמי איך קפץ חיים משמחה למשמע החדשה הראשונה ברדיו בצהריים![10]