113

אל: דב הוז, תל-אביב

לונדון, 18.11.1921

דב,

 

קודם כל, עד היום, יום ו' 18 בנובמבר, איני יודע אם גיסים אנחנו זה לזה, או טרם נזכה לאושר ולכבוד. אומנם הואלתם להודיעני על המאורע בטרם יתחולל, אך בדעתי אתכם, הבנים המשחיתים, דור לא אמון בם[1] וכו' וכו', נתתי אל לבי לא לקבל מז"ט (המומטרים עלי מכל צד בלונדון) עד אם אקבל ידיעה לאחר מעשה. ואם כי, כותב אני לך בליצנות, כדרכי, ידוע תדע, כי מר לי מזה מאוד. ברצינות גמורה.

את מכתבך האחרון (שבו גם הבשורה הנ"ל) על אחרוני הצעדים שהיה עלי לעשות ב-[גרייט רסל] 77 (השגת הסכום המינימלי למומחים וכו') קיבלתי ביום השלישי בבוקר אשר למחרתו, ברביעי, נסעת - או צריך היית לנסוע. כלום בטוח אני, שנסעת בכלל?

עפתי אל המשרד - ניידיץ' שוב איננו. איזה יהודי פזיז! הלכתי אל הלפרין, אך אני שוכח שכתבתי כל זאת במכתב ששלחתיו לווינה, ואשר ביקשתי עליו את רבקה לשלחו מייד אליך, אם נסעת. בוודאי קיבלת. בקיצור, הלפרין הסכים לשלוח לך כמה שיתלגרף לו וה"צ, ע"ח תקציב העב"צ. תלגרפתי לך זאת בשלישי לפנות ערב, בתקווה נאמנה כי התלגרמה תתקבל ברביעי בבוקר, לכל המאוחר במשך היום. הנחתי הייתה כי מפליג אתה מווינה ברכבת המהירה לטרייסט, היוצאת כרגיל בערב - הרי שעכ"פ תשיגך התלגרמה בעודך בווינה ותוכל לסדר דבר-מה ולהודיעני. אך תשובה על התלגרמה לא באה. אם מצאתך, אשמתָ אתה, ואם איחרה, אשמה רבקה. אחד-עשר יום עברו ואין תשובה על התלגרמה! אין תשובה גם על מכתבי, אין ידיעה אם ומתי ואיך נסעת, לא ממך ולא מרבקה, כלום, כלום, כלום!

אני ממשיך ב-20 לחודש. בינתיים התרחש נס ובא מכתב מרבקה,[2] אשר הסב לי אושר בעצם בואו ובמקצת במה שיש בו, אך לא ענה על רבות משאלותיי. ובכן, ענה לי מייד אם ומה מוטל עלי לעשות בעניין התקציב, והעשית בכ"ז משהו בעניין הזמנת בנאים, או הכול ירד לטמיון? איני מבקש לכתוב בכלל, מפני שיודע אני למפרע כי לזה אין שום תקווה. איני יכול לסלוח לך, בכ"ז, כי לא מצאת לאפשר או לנחוץ לשלוח לנו לכה"פ גלויה אחת מהדרך. אם עשית זאת, מבקש אני סליחה. אך מובטחני, כי לא עשית, והריני נוהג כאותו צועני, שסטר את הנער למפרע.[3]

אצלנו חדש אין. כתבתי מילים אחדות לאליהו,[4] תשאב ממנו. ותוּ! דוד שוב על העֶמְדָה [במלון "ססיל"]. הפעם, כנראה, לשבועות אחדים, ונקווה שיצא דבר-מה. יש איזו תוכנית, אשר אם רק תצליח (התקווה חלשה), כי אז תפעל גדולות.

כתוב לי - אבל באמת כתוב לי - איך סידרת את העבודה בווינה. רבקה כתבה שמסרת לבחורים ולישראל. אני מתאר לעצמי שלא בלב שקט עשית זאת.[5] כתוב. בקיצור, אך בדיוק. בלי עצבנות, כמו שנהגת לכתוב על ענייני ה"הגנה" מווינה. איני מאשים ואיני מבקר, אני רק "מְאַכֵּד".[6]

אם נדמה לך, כי הייתה בי כוונה לרמוז לך או לכם, שתישאר בחו"ל, טועה אתה. אני רק רציתי וגם עכשיו רוצה אני - הדבר אכזרי אולי - לעקור מלבכם את האמונה, כי יעלה בידך עוד השנה לשוב לחו"ל.

שלום,

 

משה

 

הערות