112א. אל: משה שרת, לונדון, מרבקה, וינה - 21.11.1921
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  112א. אל: משה שרת, לונדון, מרבקה, וינה - 21.11.1921


112א

אל: משה שרת, לונדון, מרבקה, וינה

 [1921].21.11

משה,

 

אני בטוחה שקיבלת כבר את שני מכתבי, בהם תשובות על כל השאלות. עכ"פ, לשם הבירור, אענה על שאלותיך לפי הסדר.

1. הנישאנו? זאת אתה יודע כבר. ביום הראשון 6 נובמבר (ה' חשוון).

2. דב נסע ביום הרביעי, 9 נובמבר.

3. את מברקך האחרון קיבל דב.

4. מה סידר - איני יודעת. נדמה לי, כי [המברק] נתקבל ביום האחרון. לא מסר לי כלום לענות לך ואני חושבת, כי כתב לך מן הדרך או יכתוב מא"י. אני גם איני זוכרת היטב מה היה בו. בוודאי, בדבר ההודעה האחרונה של הלפרין בדבר הכסף? כי אז הן לא הייתה יותר אפשרות לסדר דבר.

5. בדבר הבנאים לא עשה כנראה דב דבר. אך על זאת איני יודעת לספר לך ואין איש פה יודע. אני חושבת כי לא נעשה דבר, היות והידיעה על הכסף באה מאוחר.

6. הקניות. נקנו 15 מכונות עם כדורים ונקנו מכונות-עבודה, אשר תשמשנה לאריזה. את סכום הכסף שעבר לידי דב בדיוק איני יודעת. על מצב העבודה עכשיו, אכתוב להלן!

7. הכוורות נשלחו מזמן. אם הפליגו מטרייסט - לא ידוע לי.

8. 20 הפונט שימשו למחייתו של מולדבי בזמן האחרון פה ועל חשבונם הוא נוסע יחד עם דב לא"י.

9. על בוא עדה היו עד היום הזה רק השערות, ואותן כתבתי לך. היום באה תלגרמה מדב, המודיעה כי עדה תעזוב את אלכסנדריה ב-25 לחודש.

10. דירתי טובה ומצוינה.

 

ועתה אחרי פרשת התשובות, עלי לתת לך, משה, ביאורים אחדים.

קודם כל, אל תכעס על הטון ואל תחשבהו לקַזְיוֹנִיִי [רוסית: רשמי]. זה רק לשם הקיצור.

שנית, אל תחשוב שמצב רוחי הרע מנע אותי מכתוב לך, וכי עלי עתה להתאמץ, אחר בקשותיך והפצרותיך, לענות על שאלותיך. תאמין פשוט, כי לא הייתה אפשרות רוחנית ופיזית לכתוב אף יום אחד קודם.

במשך שבוע אחד נישאתי, ליוויתי את דב וחידשתי את הלימוד. כמדומני כי זה לֵיְסטוּנְג גֶנוּג [גרמנית: הישג די והותר].

מן העניינים הכלליים התרחקתי מאוד דווקא בימי היות דב פה. לא היה כוח לדבר על זה בשעות המעטות, מאוחר בערב ומוקדם בבוקר כשהיינו יחד.

בכ"ז ידעתי מן הדברים העיקריים. ועתה נשתנה המצב מאוד. כל הזמן התאונן דב, כי קשה לו להיפגש עם שמואליק [הפטר], כי יש בו איזה רוגז נסתר. מפליישר היה שבע מאוד רצון. והנה, בערב שלפני היום האחרון פרץ הרוגז החוצה והיה בירור דברים. אני הייתי נוכחת. שמואליק שתק ורק לטש את עיניו. דיבר פליישר, אך ניכר היה מאין נושבת הרוח...

מתוך השיחה הזאת נתברר כי כל הזמן היו להם דברים נגד דב על שהוא "בא לבקרם ולהשגיח על מעשיהם", אינו מוסר להם את הכסף וכו', אך הם לא גילו זאת ולא "עשו מזה עניין" לטובת העבודה... ועוד ועוד. קשה לכתוב על זה, צריך היה לראות את העיניים ולשמוע את הטון ולחוש מאין נושבת כל הרוח הזאת.

דב היה מדוכא מאוד. למחרת בבוקר התראה עם נטע [גולדברג-הרפז]. זה התערב כדי לעזור לצאת בשלום. עפ"י הצעת נטע הוחלט, כי הכסף אחר נסיעת דב יימסר לפליישר, אשר יצטרך על כל פעולה ועל כל הוצאה לתת דוח לוועד ה"הגנה", אך לא לאיזה פרט. הם אמרו, כי לא יעבדו יותר בשום אופן תחת השגחת פרט, כי [אם] בתור שליחי ועד ה"הגנה".

דב הסכים, כמובן. הן לא היה מוצא אחר, אחרת היה נפסק הכול (כמובן, היה עליו במקרה זה, בבואו לא"י, להתפטר מהיות נאמן של ועדי ה"הגנה" השונים).

שעות אחדות, 3-2, לפני נסיעת דב נודע כי בא ישראל [שוחט]. הוא בא אלינו ואחריו החל לבוא כל ההמון כאשר כתבתי לך, ולא נשארה לנו אף חצי-שעה כדי לדבר לפחות על עניינים מעשיים. ואל תתפלא אם לא הספקנו לדבר מה לכתוב לך.

עתה המצב הוא זה. מפי נטע, ישראל בא כמושל בכיפה. באיזה מצב רוח הוא בא תדע ממכתב אליהו. נטע לא ראה את פליישר כבר יותר משבוע. בזה רואה נטע כוונה ברורה. שמואליק משתדל שנטע לא יראהו, כי יש לו עליו השפעה ידועה. אני לא ראיתיו מערב נסיעת דב. לנסוע אליו סתם לא אוכל. אני כותבת לו ושואלת בשמך כמה כסף קיבל ומה הקניות. אני מקווה שיענה לי, אך מה יענה - מי יודע.[1]

ברור, שמוכרח לבוא הנה מישהו. לדעתי, רצוי היה מאוד לפי המצב הזה (בייחוד מפני שגם רוטנברג יהיה פה), שיבוא אליהו (לי אין דבר כנגד). כבר "נכתבנו" על זה עם דב. מה תהיה עתה עמדתך בפני רוט. איני יודעת, והעובדה, כי ישראל בווינה, אומרת הכול.

מה היה על דב לעשות, שעה לפני העלייה לרכבת?

זה זמן רב לא ראיתי את זלמן. שמעתי שהייתה להם (הוועדה הידועה) ישיבה. אשתדל להתראות עמו.

ובנוגע אלי. אני גרה עתה רחוק ממרכזנו. התחלתי ללמוד. שיעוריים בשבוע. מורה חדש, עבודה חדשה, עיכול חדש. אין לי עוד רצון לכתוב על זה. אך בעשרת הימים האחרונים לא היה בכוחי להתאמץ לדעת מהנעשה. ולפי המצב רואה אתה, כי התאמצות צריכה הייתה להיות לא מעטה.

עתה אתחיל אולי לדעת מעט יותר, אפגש עם נטע וזלמן.

ואתה, משה, אני רואה אצלך איזה מצב רוח ונטייה להיעלב ולחשוב, כי שוכחים אותך ואין נותנים ערך לעבודתך. אני מבינה כי קשה לך, ולבי כזאב זאת. אך אל-נא תיתן להלך-רוח זה להכות שורשים בלבך. אם אתה רוצה - כְּעס וְּזעם, אך מה העלבונות? אינני רוצה להצדיק את דב, אך באמת אין לך מושג מה עבר פה על דב בכל המובנים ואיזה גיהינום מחכה לו בא"י. השתדל לשער בנפשך את כל הסיבוכים, הפרטיים והכלליים. היה עולה בידו לעשות בכל יום את החמישית ממה שהיה לעשות, ונוסף על הכול כתב מאמר בשביל ה"ארביטענדע א"י" - ואת הסוף עוד שלח מטרייסט.

וגם אותי אל תאשים. הנה עד היום לא כתבתי עוד לאימא והיא כתבה לי פעמיים.

היום היה עלי לעזוב הכול ולרוץ לסדר רשות כניסה לעדה הנה. דב תלגרף. וגם נודע לנו מטרייסט כי אין נותנים. זה עלה 2,000 כתר.

לך לא קניתי עוד דבר. כי איך אשלח? וגוֶורץ - כאילו במים צלל.

בימים האחרונים אני דואגת באופן נורא לבריאותך וכתוצאה מזה חלמתי, כי יהודה חולה מחלת-הלב. כאבן כבדה מעיק על לבי הדבר, כי הזנחתי אותך ולא הובלתיך לרופא, לא בווינה ולא בקרלסבד. וגם עתה כאילו שכחתיך. ואתה עובד ולומד ומלמד. והן את האמת על עצמך לא תכתוב אף פעם. ובכלל - אתה יודע רק להתנפל עלי, שאני מסתירה ומניחה להגיע אל הכל סְוַואים אוּמוֹם [רוסית: בשכלי שלי] אך באמת, אם להציג את השאלה באמת ובתמים, מי מאיתנו גלוי-לב יותר בדרכיו, אתה או אני, כי אז איני יודעת אם תצא אתה זכאי.

בצהריים: עלה בידי סוף סוף היום להתראות עם זלמן. ממנו נודע לי, כי חשדיו של נטע - ועמם כל דברי על ישראל - מוגזמים מאוד. יש אומנם לישראל "פלנוּם" שלו, אך הוא חולה (היו לו כבר פה שתי תקיפות של אסטמה) ולכן לא יוכל לעשות הרבה. היו לזלמן ישיבות משותפות עמו ועם קפלן והרושם שעשה איננו מבהיל כ"כ. מדב קיבל זלמן מכתב שבו כתוב, כי לדברי אליהו אין אותו תוקף. דב לא הספיק להגיד לי את דעתו על ישראל בווינה, אך אני נזכרת, שדב לא היה שרוי ברוגז על ביאתו של ישראל. את מכתבו של אליהו לא הצלתי עוד מידי זלמן.

אני יראה אחר כל זה להביע דעה. אך בכ"ז נדמה לי כי העבודה תסבול עתה מהתנגשות ר.[וטנברג] וישראל באירופה. עכ"פ, אין לפחוד כ"כ מפעולותיו של ישראל.

שלום,

 

רבקה

 

הערות



[1] להלן גרסת ג"פ ל"פרשה":

באותם הימים הגיע לווינה דב הוז. קירבתיו מייד לחברים הפעילים שלנו ושיתפתיו בכל תוכניותינו בנוגע לקניות הבאות. [---] באחד הימים הודיענו דב הוז, שהוא מתכונן לחזור ארצה ותוך כדי שיחתנו שאלני כבדרך-אגב, מי עתיד לבוא במקומו. שאלתו נראתה תמוהה בעיני. "מה פירוש ממלא מקומך?" שאלתיו, "כלום נשלחת לכאן מטעם איזה שהוא מוסד?" - בהמשך שיחתנו הסברתי לדב כי הזמנתיו לשתף פעולה איתנו כאיש-רעים, מתוך היכרותנו איש את רעהו עוד מימי הגדוד העברי, אך מעולם לא עלה על דעתי לראות בו "מיופה כוח" של מישהו. לאחר מכן נפרדתי ממנו בידידות, כשרושם התנהגותו המוזרה נחתם עמוק בלבי. סמוך לעזיבתו של דב נתבשרנו, כי ישראל שוחט עומד להגיע לווינה. שמחנו מאוד לקראת בואו. מאז ומתמיד הערכנו את ישראל לא רק כאיש-רעים, אלא גם כאיש דעת המיטיב להדריך בעצתו הנבונה והשקולה. קיווינו איפוא להיעזר בו בפתרון הרבה בעיות סבוכות, שנערמו אצלנו אגב פעולתנו המסועפת ורבת האחריות. בימי שהותו של ישראל בווינה הגיע גם אליהו גולומב. בימים הראשונים לבואו חשד בנו שזממנו להעלים מידיעת ה"הגנה" סוגי נשק מסוימים. והראיה - שהעברנו משלוחי נשק על-פי כתובתו של וולפסון לתל-יוסף. אבל לבסוף, אחרי בירור מקיף, הודה בטעותו. החלטנו לספח אותו אל חבר הפעילים. אליהו היה מזדמן כפעם לפעם לישיבת ועדתנו המצומצמת, אר תמיד הרגיש עצמו בינינו כמיותר (פליישר, עמ' 331-330; ור' להלן מכתב 113 הע' 5).

 

העתקת קישור