111. אל: דב הוז, וינה - 8.11.1921
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  111. אל: דב הוז, וינה - 8.11.1921


111

אל: דב הוז, וינה

8.11.1921

דביק,

 

היום תלגרפתי לך: "מכתבך היום (נתקבל).[1] ניידיץ' איננו (בלונדון). הלפרין ישלח כסף אם יקבל פקודה מירושלים להעביר לך על חשבון התקציב, לא אכפת לו כמה. עצתי: בּרוֹק[2] לירושלים. אם (אתה) נוסע - מַנה איש בווינה. ברוֹק לי וכו'".

המכתב שהה בדרך 6-5 ימים. באתי להסת' [הציונית]. את ניידיץ' לא מצאתי. נסע. הלכתי אל הלפרין. "התבארתי" לאורך כל החזית. בנוגע לכסף אמר כי חל שינוי במצב. בתלגרמה האחרונה קובע וה"צ בתקציב של אוקט. או נוב. - התלגרמה לא הייתה בידו - סך 8,000 לי"ש, כמדומה לו, עכ"פ אלפים אחדים. אם יקבל מוה"צ פקודה לשלם מסכום זה כמה שירצו לך, יעשה בחפץ לב. הוא בעצמו מבין (ב"ה) שאם באת לשם הזמנת מומחים[3] - אין מן הסדר שתשוב ותחזור. אך להוציא כסף מן התקציב לצורך ידוע בלי אישור א"י, אינו רשאי בשום אופן. הבטחתו של ניידיץ' - איננו אחראי בעדה. בישיבה שהייתה להם, ואשר ניידיץ' נוכח בה, לא אמר ניידיץ' שהבטיח לך. את שיחתי עם ניידיץ' אחרי ישיבה זו, אשר בה הודה לי כי אומנם הבטיח, אלא שהאמריקנים וכו' - כבר מסרתי לך. אמרתי זאת גם להלפ.

בקיצור, אם עודך בווינה, ואם לא הפרת את ההתחייבויות, ואם תלגרפת לא"י, ואם תבוא תלגרמה מא"י הנה, בהוראה לשלוח לפקודתך לווינה סכום כך וכך, ואם אדע את הדבר - אאיץ ויישלח הכסף אליך, או אל מי שתמנה בווינה לסידור העניין. ואם לא...

בנוגע לזה שאתה עייף ואין לך כוח וכו'. כולנו עייפים ולכולנו אין כוח, אך כולנו - "עבדים היינו" והוֹיים ונהיה מי יודע כמה.

expect You do [האם אתה מצפה] אדם כהלפרין שיתחנך בן יום?

בנוגע ליחסים בין ההסת' הצ' והעב"צ, או וה"צ והעב"צ,[4] הנה לא החומר ששלחת לי יהא המכריע. זה - כבר עבר זמנו. תחת זה יש פתשגן-כתב חדש, תזכיר על העב"צ מסוף אוקט., אשר תרגוּמוֹ (מאנגלית) המסוכם אני לוֹטה בזה. חשבתי להעתיקו לך ככתבו, אך פשוט לא היה זמן. נְתָנוֹ, לי קפלנסקי ע"מ לא להוציא מן החדר (תרתי משמע!). גם על ההעתקה המצומצמת בעברית איבדתי הרצאה [באוניברסיטה]. שנייה לא יכולתי כבר לאבד. הלב אינו נותן. אל תחשוב, חלילה, שאני בא בטרוניות. אני רק לשם אילוסטרציה.

אולי אין להעתקה זו ערך. אולי ישנה כבר בידי רמז. אם איננה - אנא, השתמש בזהירות, לבל יובאש קפלנסקי. את הדרך הזו קפלנסקי-אני-א"י צריך לשמר חבויה ונקייה מכתם. הלא תבין.

דביק, אהובי, אולי נדמה לך מיובש סגנוני ומלֵיצנותי במכתבים הקודמים, כי קר אני לכל העניין. אם חשבת כזאת, לא רק שטעית טעות גמורה אלא גם העלבתני קשה. ואשר לסגנון - כך הוא.

בארץ שקט. בירושלים שפטו איזה ערבים, מי לתשעה חודשים ומי לשבוע שבועיים, מי נקנס במעט כסף ומי שולח לחופשי (הרוב). אידר תלגרף, כי בלוויה השתתפו 5,000 איש,[5] כי כל הציבור (הספרדים[6] וכו' בכלל) עומדים בתוקף על הדחת סטורס.[7] מזכיר הוה"פ הערבי תלגרף למשלחת הנה (התל' התפרסמה ב"מנצ'סטר גרדיאן" - reproche sans et pour sans chevalier [צרפתית: אביר ללא חת וללא דופי]), כי נערים ערבים ניסו להפגין ברחוב, הוחזרו לחראם [הר הבית], הלכו לתומם להתפלל, התנפלו עליהם יהודים וזרקו פצצה, הדבר עורר חמת המתפללים, יצאו והחלו riots [מהומות][8].

נתפרסם דו"ח ועדת החקירה של מאי [1921] באנגלית. נורא! תעודה שכולה רעל. מחופש.[9] חרב כזו עוד לא ניתנה ביד משנאים. בהוצאת הממשלה, מוגש לפרלמנט![10]

בתשובה לצוררנו ג'וינסון הֵיקס[11] ענה ווּד[12] מ-.Col. Off, כי אומנם כן, נחתם הסכם בין הממש' והיהודי רוטנברג, לתת לו קונצ'' לניצול הירדן וכו', באם יקיים רוט' הנ"ל תנאים ידועים. התשובה בכלל הייתה טובה מאוד, אך הנה נתפרסם הדבר.[13]

 

רבצ'קה,

העמוד הזה לך, אך לכתוב איני יכול. הרגישי מה שאני מרגיש. אני מסכנוּשק מאוד, רבצ'קה. נשיקות לך, יקרה, אהובה. כתבי בכ"ז איך היה ואיך הוא נסע ואיך נשארת. כתבי מה שמך בעולם האומנם frau וכו'?[14] התביישי!

 

משה

 

הערות



[1] המכתב לא אותר.

[2] הברק. חידוש לשוני של מ"ש.

[3] מומחים לעבודות בנייה וסלילה שמשרד העב"צ נזקק להם.

[4] אומנם "החוזה על סלילת הכביש הראשון נחתם ע"י נציגי אחה"ע ובערבותו של וה"צ, שסייע בהקמת מחנה העבודה וברכישת הכלים הראשונים" (הסולל, עמ' 13), אולם על רקע הגירעונות שנצברו בעבודת הסלילה השתבשו היחסים בין וה"צ והנהלת העב"צ (ר' נספח 6, עמ' 435).

[5] "לוויית הרוגי 2 בנובמבר הפכה אף היא להפגנה לאומית" (סת"ה ב-1, עמ' 139). "את גזרתו של מושל ירושלים סטורס, שרק 40 איש ישתתפו בהלוויה שתיערך בשעות הערב, שמה לאל התפרצות המונים. הנציב קבע את מועד הלוויה למחרת, וזו נערכה בפיקודו של רוטנברג" (שם, שם).

[6] בני העדה הספרדית בי-ם, שחלק ניכר מהם התגוררו בשכונות ערביות וברובע היהודי בעיר העתיקה, נפגעו קשות במאורעות.

[7] סר רונלד סטורס (1955-1881). מושלה הצבאי של ירושלים (1920-1917) ומושלה האזרחי (1926-1920). מראשי "המשרד הערבי" בקהיר. לפני ובימי המרד הערבי בעותמאנים קישר בין לורנס והשריף חוסיין. אהד וטיפח את התנועה הלאומית הערבית. בתוקף תפקידו ומעמדו השפיע על סמואל לנקוט צעדי פיוס כלפי-מנהיגים ערביים קיצוניים. נאם לפני המון ערבי שהתאסף בחצר המסגד ונישא על כתפי ההמון שצעד "מחצר המסגד לפרוע ולרצוח" (שם, עמ' 136, 137).

[8] הפורעים הערבים "הגיעו למרחק שלושים צעד מן המגינים. אייזיק [יהושע אשל, מפקד ה"הגנה" בי-ם] שמר את צעדיהם כשהוא מזכיר לשני הרַמָנים שהלכו על ידו לא לזרוק את הרימון עד שיקבלו פקודה. ברגע שניתנה הפקודה הוטל רימון צבאי, התגלגל במורד המדרגות והתפוצץ בשורות הפורעים הראשונות. נשמעו צעקות, פצועים הוטלו ברחוב הצר וביניהם מנהיג הפורעים, השיר עואד אל-חלילי. מלאי זעם פרצו הערבים, כשהם מקללים וזועקים, מנפנפים בחרבותיהם ויורים ללא כל מטרה. מייד נזרק רימון שני ואחריו שתי פצצות שהעלו עשן רב והשמיעו קול-נפץ אדיר. האספסוף נמלט בבהלה, כשהוא גורר אחריו את הפצועים ואת השיך ההרוג. לפי הודעת המשטרה היה הוא החלל הערבי היחיד. אחרי כישלונם ברחוב המיידאן השתוללו הערבים ופגעו ביהודים שנפלו לידם במקרה בפינות שונות של העיר. חמישה יהודים נהרגו וקרוב ל-40 פצועים הובאו לבתי-החולים" (סת"ה ב-1 עמ' 138, ושם עמ' 140-134 על השתלשלות המהומות).

[9] אנטי-ציוני בתחפושת של אובייקטיביות.

[10] מסמך פרלמנטרי 1540. ועדת החקירה, שבראשה עמד סר תומס היקראפט, נשיא ביהמ"ש העליון בא"י, קבעה כי "הסיבה היסודית למהומות יפו ולמעשי האלימות שבאו בעקבותיהם, היא מורת רוחם של הערבים ושנאתם ליהודים, הנובעת מסיבות מדיניות וכלכליות וקשורות בהגירה היהודית, כפי שהם לומדים אותה מדברי הציונים עצמם" (שם, עמ' 110). כעבור שנה שימש דו"ח זה בסיס ל"ספר הלבן" של צ'רצ'יל.

[11] וויליאם ג'וינסון-היקס. חבר פרלמנט שמרני ימני. נאבק בפרלמנט נגד מדיניות "הצהרת בלפור" ואח"כ נגד הענקת הזיכיון לפ"ר. ב-7.11.1921 הציג שאילתה לשר המושבות ותבע פרטים על הליכי אישור הזיכיונות "למר רוטנברג, יהודי רוסי". תשובת השר לא הניחה את דעתו וכעבור ימים ספורים חזר והציג שאילתה באותו נושא, ומתח ביקורת על תוכניתו של פ"ר לרכוש לתחנות החשמל ציוד בגרמניה (פ"ר, מודע לסערה שעלולות השאילתות לחולל, הסביר לח"ו כי רכישת הציוד הגרמני, שעלותו קטנה בחצי מזה האנגלי, תעורר זעם באנגליה מוכת האבטלה, ואילו רכישה באנגליה תעורר זעם בקרב המוסדות והארגונים המתבקשים להשתתף במימון המפעל). בהתבטאויותיו באותם ימים נדרש ג'וינסון-היקס לעברו המהפכני של פ"ר ולקשריו "המפוקפקים" עם אישים בצרפת, ועוד טען כי המדיניות הבריטית בא"י היא פרי קנוניה ציונית-יהודית בי"ל, וכי הנציב סמואל הוא ציוני שאינו פועל למען האינטרסים הבריטיים. על רקע זה קמה סערה ציבורית והעיתונות הבריטית נדרשה לה רבות (שאלתיאל א', עמ' 130 ואילך).

[12] אדוארד ווּד, לימים לורד הליפקס. כעת סגן שר המושבות ולימים מושל הודו ושר החוץ.

[13] סמואל ופ"ר ביקשו באותה עת לשמור את עניין הזיכיון בסוד (שם עמ' 105).

[14] רבקה ודב נישאו ב-6.11.1921. ד"ה נסע לא"י ב-9.11.1921.

 

העתקת קישור