101

אל: דב ורבקה, וינה

לונדון, [אחרי ה-19 בספטמבר]

 

...אני נשבעתי, שלא אחשוב יותר מחשבות בשבילכם ולא אקבע במוחי את תוכניותיכם. אך אני רוצה שהפעם יהיה-נא לכם ברור, כי אם דב ייסע עכשיו [לא"י] - לא ישוב יותר.[1] כל הדיבורים על שני חודשים ועל ארבעה חודשים - בטלים ומבוטלים. לי כ"כ ברור הדבר, שבשום אופן לא יוכל להיחלץ - מי יודע במשך כמה זמן. איני מחליט בשבילכם כלום ואיני מטיל עליכם שום דעה. גם אין לי שום דעה עכשיו. איבדתי כל עצה. אך קיבעו כיסוד כל ההחלטות את העיקר הזה: דב אינו שב.

אם את מחליטה להישאר, הרי זה צריך להיות לא על מנת לחכות לדב, כי אם על מנת לשהות באירופה עוד זמן קבוע - כמה איני יודע, אך הזמן צריך להיות קבוע - ולשוב לארץ אל דב. וָלא, תחל שוב שנה של תוחלת ממושכה בלי תִכְלָה ותכלית, שנה עם כל קללותיה דאשתקד. ואם אינך מסכימה לזה, עלייך לשוב מייד איתו. ההחלטה בידַיך, בידכם.

הביני, שמאחורי התלגרמה של עדה מסתתר מחלוף.[2] וזהו רמז לך: דב לא ישוב לאירופה, ובכן, שמא תבואי איתו. עדה כיוונה כמובן לדבר אחר - פשוט לדעת "איפה אתן אוחזות", אתן השתיים. אוי מסכנות שלי... אך מחלוף, מחלוף, הוא שאמר לה, כי יש אפשרות כזו. אני בטוח. זה כ"כ דומה לו.

בֶצְ'קה, ילדה שלי, איני, איני אומר לך לנסוע. אך אל תשלי את עצמך בתקוות שווא עתה, לאחר כל הניסים והנפלאות.

דביק, אמר את האמת, האינך מרגיש בבהירות שאין למעלה ממנה, כי בשום אופן שבעולם לא תוכל לבוא? ובכן מה זה אתה מבלבל לי את הראש בארבעה חודשים ובשני חודשים? החסר אתה אומץ הלב להודות?

 

Business

 

ניידיץ' בפריס. ישוב כנראה מייד אחר שמחת תורה. על התקציב כבר דנו באכז' אך עוד לא ביררתי אם נגעו בעב"צ או לא.[3] היום (הבוקר קיבלתי מכתבך) לא יצאתי מהבית - בין כה וכה - חג. מחר אתחיל להניע את הגלגלים. אמשש ואחליט אם כדאי להתחיל לדבר בלי ניידיץ' או מוטב לחכות לו.

מדוע זה אינך מפרש מי זה הבטיח "בווינה". הלפרין?[4]

אתה מוכרח לכתוב דברים מפורשים על הקנייה.[5] אם אתה נוסע - אני מוכרח לקבל את הקוד.[6]

שלום לכם,

 

                                                                                                      משה

 

בעוד יום-יומיים יופיע בווינה גוֶורץ.

 

הערות