95

אל: דוד הכהן ויקותיאל בהרב, לונדון

קרלסבד, הקונגרס ה-12, 4.9.1921

ידידַי,

 

סילחו שלא כתבתי מפה עד כה. בלבול וטמטום כל הזמן. עד שמצאתי ידי ורגלי בתוך כל הרעש וההמון, המכירים והפגישות על כל צעד ושעל, ישיבות הקונגרס, ישיבות הפרקציה של פו"צ,[1] אספות הכנסייה העובדת, שיחות עם ברל, עם דב, עם חיים, עם ז'בו ועוד ועוד - מוכרח היה לעבור זמן.

הקונגרס עוד לא עלה על הפסגה. גם אינו מעפיל עדיין לעלות; משׂתָרך בשיפולים. נאומי הפתיחה של וייצמן וסוקולוב היו נטולי נשמת חיים. של סוקולוב - כנאומיו של סוק. תמיד. הוא התרגש דווקא מאוד, וגם הקהל התרגש לעומתו, אך הוא והתרגשות הן אינם מתדבקים. ואשר לוייצמן - קרא מהכתב, קרא עברית ודיבר דברים רשמיים, וכל אלה המיתו. חתר למצוא דרך בשלום בין שתי קצוות:

מצד אחד א"א להכריז בביטחון ברזל על ניצחונותינו;

מצד שני - א"א לייאש ולהכריז על ביטול היש בגלוי, בנאום הפתיחה הרשמי.

עלתה מתוך זה רוח נכאים. אשר השגנו השגנו, אך עדיין ארוכה הדרך, רבים המכשולים.[2]

הוויכוחים סבבו עד כה על שני עניינים, שהם אחד, ואשר האחד הזה הוא בעצם עניין צדדי וטפל לגבי הציונות, אלא שנעשה עיקר ומרכז, מפני שמשך אליו את תשומת-לב הציבור בחודשים האחרונים: ענייני סימון ודה-לימה - אמריקה.[3] שניהם נשאו נאומים ארוכים. נאומו של סימון, הראשון למתווכחים, בערב יום ראשון לקונגרס, עשה רושם נמרץ. כך העובדה. הקהל הקשיב בדממת מוות ובקשב מאומץ מאוד. דיבר בלב, ביושר. הראה הבנה צרה, מוגבלת ונוקשה מאוד, אך נאמנות ויושר. כך נדמה, לכה"פ. "היודעים" הניעו ראש (ליושר). דה-לימה דיבר יותר באֶרס ונגע יותר באישים. את העיתון[4] תקבלו (אני שולח) ותקראו.

מיתר המתווכחים ראוי לציין לע"ע את בובר.[5] מדברים בסדר הפרקציות. הוא דיבר בשם "ההתאחדות". דיבר בעמקות ובעניינים שאינם מן העולם הזה. אחד העמיות[6] נשבה באולם. חינוך הדור, הכשרת הלבבות, בצירוף חדש: עבודה, פועלי ארץ ישראל. אמר בחוזקה לווייצמן: "נכון, אין לנו אחר תחתיך (בגרמנית אמר 'du' ["אתה" בלשון יחיד]) אך אל תתנשא בעיניך מפני זה ואל תהיה גאה. הישאר עָנָו".

היום יעלה בוודאי. ידבר מוצקין[7] (הרוסים),[8] שוייגר[9] (צ"צ), קפלנסקי (פו"צ), ברל (פו"צ-צ"צ). אני מקווה הרבה מאוד מנאומו של ברל. אם לא הוא יעלה את הקונגרס - בין המתווכחים אין אחר שיעשה זאת. הוא בכלל וְאוּדַר [רוסית: במצב רוח מרומם] בימים אלה. חי ורענן ונחמד. עובד בהתעוררות נפלאה. קשתו דרוכה לכל צד. רק שומע שיש סכנה באיזה מקום - מייד מופיע שם. תמול, באספת הכנסייה העובדת, פתאום נקרא לאספת הצירים הגרמנים. זלוציסטי[10] וברין[11] שפכו שם קיתונים על פו"צ א"י. מייד טס שמה בעגלה (efficiency).[12] בא ודיבר וכבש את הלבבות. הקשיבו והתעמקו, כדרך הגרמנים, ורבים אמרו: דברים כאלה עוד לא שמענו.

בפרקציה של פוע"צ צרות. לוקר ועוד חוץ-לארצים מציקים. שאלת הגדוד[13] וכו'. כשצריך להכניס שניים לוועדה הפול'[יטית] - אין מבינים שהעיקר ענייני א"י ועל כן צריך להכניס שני ארץ-ישראליים דווקא, ברל ובלומנפלד; דורשים שיהיה אחד מחו"ל, כי יש גם בעבודת חו"ל עניינים פוליטיים (שאינם קשורים בא"י?) ויוצא, שהיות וברל ילך לוועדת ההתיישבות, הרי צריך שלוועדה הפול. ילכו בלומ. או בן-צבי עם לוקר, וכישרוננו היותר גדול לא יהיה במקום החשוב. הן בן-גוריון וטבנקין אינם. אך עוד יכניסוהו ודאי. צ"צ נכונים תמיד למסור לו את ביאת-כוחם.

בכ"ז, למרות ריבוי האנשים ב"התאחדות" ומיעוטנו אנו - שם מים ואצלנו האנשים. ברל, יבניאלי, הרצפלד[14] דב, אטינגר,[15] ואפילו קפלנסקי עוד יצלח לדבר-מה.

בכנסייה העובדת התחילו הישיבות עוד לפני בואי. דיברו על ההתיישבות החקלאית. הרצה אטינגר, תמול (שבת) דיבר אליעזר יפה[16] ואח"כ היה הוויכוח הנצחי על הקבוצה-מושב.[17] על סוסקין[18] שפכו שניהם כאחד את זעמם. עליו מתכוננים להתקפה נואשת, להפילו למשואות ולמחות זכרו.

תמול אחה"צ הרצה דב על העב"צ.[19] ארוכה הייתה ההרצאה, מוצלחת וחשובה מאוד בהיקף העניינים, בקצב הדיבור, בתוכן ובשפה. הציבור (בעיקר צ"צ מפולניה, צ"צ מאוקראינה מרוסיה, באו, ואורחים מאהדים, גם בחורינו ומעט מה"התאחדות"; האחרונים, בייחוד הרשמיים שבהם, מתייחסים בביטול לעניין הכנסייה; עם לבדד). הקשיבו רב קשב, כתלמידים לפני הרב. דביק הראה כל כישרון טוב טעמו בדברו על הדפיציט. אנחנו רתחנו. אך דרך אחרת לא הייתה לפניו. הכול לקח על "כולנו".[20] הדגיש, כי טבריה-סמך [צמח] חצי כל הסכום בלי הפסד, והגירעון על החצי השני, מה שמתמיה עוד יותר. אך את הסיבות עשה לכלליות. מרמזים אחרים, דקים ועדינים, הבינו בכ"ז כל אלה שיש בינה בראשם, היכן קבור הכלב. אך לא די היה. נרשמתי לדבר ובתור איש לא רשמי - לשים את הדגש במקום הדרוש. דב הסכים שאעשה זאת ואכ"כ גם המריץ, אך מקוצר זמן הוחלט שאין מתווכחים אחרי ההרצאה. דיבר רק טרטקובר[21] מחיפה-גֶ'דָה בתור ממלא [משלים], ואח"כ עברו להרצאת קפלנסקי על הריאורגניזציה של ההסתד' הצ' ומוסדותיה. הרצאה זו לא שמעתי.

תמול ראיתי את חיים [וייצמן]. נדברתי איתו שלשום וקבע לי זמן. דעתו של ברל הייתה בהחלט, כי צריך למסור את הדבר [מסמכי המשלחת הערבית] לידיו של חיים. עשיתי תחילה העתקה שלמה ומדויקת (לפי הצורה) מכל הניירות (גם הערבים), קראתי לפניו את כל הניירות - גְלַזַה רַזְיַיסַליס [רוסית: אורו עיניו]. החשיב מאוד. מחמאותיו לדוד. אלא שגבריאל אינו פקיד ואינו קשור רשמית בשום פנים עם הממשלה, על כן לא ישיגוהו חִצֵינו. ובכן צד זה נפל. נשאר רק להוכיח לאחרים, כי כל דבריהם ותביעותיהם זמורת-זר, אחרים נטעוה במוחם. על זה צריך לחשוב, למי ואיך להראות. להראות לאנשים חשובים את הניירות כמו שהם - א"א. ייראה, שגנבנו ואיחינו קרעים. צריך יהיה לאמר, כי יש בידינו תעודות אלו ואלו. ואולי בכ"ז להראות. חיים אמיץ לב בעניינים כאלה. גם ברל אמר כך.

הוא לא רצה לקחת מידי את המקורות. יישמרו אצלי ואחזירם איתי ללונדון, וכשיצטרך ייקח מאיתנו.

לחיים אמרתי, כי רוצה אני להראות הכול לז'בו. אמר - כמובן. הלכתי לז'בו. אמרתי לו כי חיים כבר ראה (בעת שיחתי עם חיים לא הייתה הדלת נעולה, ונכנס כץ[22] לרגע בשליחות ז'בו. לא מן הנמנע שבא להריח ושהכיר את גיליונות סֶסיל.[23] על זה אספר עוד פרטים).

ז'בו היה הלום מן הרושם. ראיתי בו נקמה.[24] חזר ושינן: לא פיללתי, לא קיוויתי כי תהיינה תוצאות כאלה. דוד באמת smart [מבריק]. גם לו גם לחיים הדגשתי, שבכסף לא עלה הדבר. בנוגע לשימוש, מובן שלא יוחלט כאן שום דבר ברור. אין כל אפשרות, הקונגרס בולע את הכול.

ברל ודב התפעלו התפעלות עצומה. בייחוד ברל, כל מילה ומילה שקראתי לו נתקעה כמסמר בראשו: המוח כבר החל לעבוד וכבר אמר לי, שנאומו יושפע מהתגלית. יעשה זאת כיד החוכמה הטובה עליו.[25] אך חשוב לו, שבקרקע דבריו יהיה היסוד המוצק הזה, שעליו יוכל להישען.

אני מסיים לע"ע.

שלום.

 

אני גומר באולם הקונגרס בתוך הרעש והתנועה שלפני פתיחת הישיבה של יום א' בבוקר. על כן הכתב כ"כ נורא.

שלום רב לפיני.

 

                                                                                                      משה

 

הערות