92

אל: עדה, כנרת

פרנקפורט (פתאום!), 31.8.1921

עדוצ'קה אחותי,

 

את יודעת לאן ולמה אני נוסע? אני נוסע לקרלסבד, לנישואי רבקה. לנישואי רבקה, עדוצ'קה אחות יקרה שלי. איך אהיה שם לבדי בעד כולכם? מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה? חומות נבנה עליה?[1] לשמוח או לבכות, הגידי, עדוצ'קה. או שני הדברים גם יחד?

הגידי, מדוע מתחמץ הלב וזולג דמעות בחשאי. המגיל או מצער? או משניהם יחד. עדוצ'קה, אנו מאבדים אותה, את אוצרנו היקר, קצת-קצת, אבל מאבדים אותה. אבל אנחנו מפקידים אותה, את כלי הבדולח היקר והשביר שלנו, בידיים אמונות, ידיים אמיצות ורכות, כן, עדוצ'קה? כן, כן.

ריבונו של עולם, איזה ים של סבל וכמה שנים של תוחלת חולה, נוססת, יהיו מאחוריה בעומדה על סף אושרה. על סף אושרה, כן? כן. כן.

אחותי שלי, נתחבק-נא בחוזקה ונלחץ איש אל רעותו ונתנשק הרבה הרבה פעמים ונתפלל יחד לאושר בכירתנו, בחירתנו.

עדוצ'קה, אני אתלגרף לך משם (אני בטוח כי זה יהיה שם, הם השניים בא שם בכוונה תחילה להפוך,[2] וקראו לי בתלגרמה) ואת תכתבי לה. כן? האם אינך משערת כמה היא סובלת מזה שאינך כותבת לה? תכתבי לה.

הביתה איני כותב הפעם. אין לי כוח בפני אימא. אכתוב משם.

וגם לאליהו אין לי כוח לכתוב. אני בקדחת של התרגשות. ואני נוסע יחידי-יחידי. אנגליה, בלגיה, גרמניה. נסיעה קשה. החלפתי כבר פעמיים ועוד עלי להחליף (את הרכבת, לא סֵפר). ומסביב פתאום אנגלים, ובלגים, וגרמנים. ואני מתגלגל משפה לשפה וטוען לקב"ה: מה הם רוצים ממני?

וגלגלי הרכבת דופקים בקצב ומשמיעים פזמון אחד: אני נוסע לנישואי רבקה, לנישואי רבקה אני נוסע.

שלום, שלום. נשיקות,

 

                                                                                                      משה

 

הערות