89

אל: צפורה, כנרת

אוגוסט 1921, בין דובר לאוסטנדה, בים

ציפה אהובה,

 

שוב מתגלגל אני מהאי אל היבשה. אני נוסע אל הקונגרס. כל השבוע עבר בהיסוסים האסע או לא אסע. "הן"ים ו"לאו"ים בלי סוף. כסף אין. כוח אין. בזמן האחרון נדדתי דיי. עבודתי במשך ארבעת החודשים האחרונים התישה את כוחותי במידה ניכרת מאוד. בינתיים השנה החדשה עומדת מאחרי הכותל. צריך להיכון אליה ולו גם במחשבה בלבד, לשקול ולהחליט מה יהיה גורלי. האמשיך את חיי הסערה והבלבול או אֶנָתק ואֶמָסר קצת לעצמי. וגם לשם זה צריך הייתי להישאר, ועוד ועוד. וכנגד זה הרצון להיות בקונגרס, לראות, לשמוע, להתבונן, להכיר אישים ופרצופי תנועות.

בעובדה יוצא שאני חי עתה בספירה של עבודת הגולה[1] ובורותי בנידון זה מפריעה לי מאוד. ברל הפציר בי מאוד לנסוע - בקשר עם עניינים שונים (ביניהם עניין הכספים ל"הגנה", כַתָבוּת ל"קונטרס" ועוד).[2] בכל השַקְלָה הזאת הכריע בואו של דב.

אני ציפיתי לזה ברטט. כמעט שלא האמנתי. למפרע הייתי נתון בייאוש. מווינה, ז"א מרבקה, נסעתי רצוץ ומדוכא. רבקה הייתה כולה מכאוב אחד, מתוך תוחלת ללא תקווה. בין מצב רוחה למצב גופה לא הייתה כל מחיצה. היא הייתה רָפָה ושבירה. כאב ראש וכאב עיניים וחולשה סתם ועייפות בלי סיבה. ואי שקט תמידי בלב עם ניקור בשאלות למה? ולשם מה?

ובכל הקדחת הזאת פועם הדופק החולני ומשמיע רק פזמון אחד: מה עם דב, מדוע אינו בא, היבוא ומתי יבוא. והן הימים חולפים, והשנים נוקפות, וכוחותי כלים. מלונדון "יריתי" בו תלגרמה ארוכה ומזעזעת. התאכזרתי בו, ובאותו זמן נכמרו רחמי עליו. איני יודע, אם תלגרמתי היא שהועילה, אך עכ"פ הוסיפה שמן על המדורה.

גם אחרי שנודע לי שדב נוסע לקרלסבד, לא הייתה החלטתי שלמה.[3] תלגרפתי לרבקה ושאלתיה אם תיסע היא לקרלסבד. בלעדי היותה שם לא הייתי רואה טעם בנסיעתי. תשובתה איחרה. אך סוף סוף, תמול בבוקר, קיבלתי תלגרמה מקרלסבד: "באנו היום, מחכים לך. רבקה. דב".

ואז, שעתיים לפני נוסעי לתחנה, דרש ממני רוטנ' כי אשאר.

אני כותב כל הזמן בשכיבה. הים לא שקט. עתה התחיל סוער יותר. אגמור באוסטנדה. באוסטנדה לא עמדנו הרבה. אני מנסה להמשיך ברכבת. לע"ע הולכת הכתיבה כשורה, מפני שעומדים אנו בתחנה אחת, בבלגיה. מה יהיה כשהרכבת תזוז - נראה.

ובכן - פיני, כמו שאנו קוראים לו, דרש שאשאר. למה ומדוע - א"א לכתוב. גם העניין ארוך מאוד ודרושה תהיה הקדמה. הייתה בי מלחמה פנימית חזקה מאוד. לוותר על היותי עם רבקה בנישואיה, בשעה שהיא ודב קוראים לי, היה כמעט למעלה מכוחותי. אך החובה צוותה ואני נשמעתי. הייתי מדוכא מאוד וכל שארית יום אתמול ובוקר היום לא מצאתי מנוח לעצמי. בינתיים מתוך התבוננות בעניין נתברר, כי הישארותי אינה הכרחית. הוחלט שאני נוסע ב-1.20 אחה"צ. ב-2 כבר זזתי מתחנת לונדון.

ובכן - אני נוסע. הקונגרס, הפגישות, העבודות השונות, הרשמים - הכול מיטשטש עכשיו. (הרכבת זזה) העיקר שלשמו אני נוסע - נישואי רבקה. אני שרוי כל הימים האלה בהתרגשות עצומה. וההתרגשות הולכת וחזקה מדי התקרבי לקרלסבד. אושרה של רבקה עומד לקום ולהיות. אחרי כל כך הרבה סבל, אחרי קורבנות ועינויים קשים, ניתוחי אישום וכל מה שהיה... מסכנה, מסכנה, מה עבר עליה.

אני מוכרה לכתוב לאליהו, ואיני יכול. איני יודע מה ואיך לכתיב לו. אילו יכולתי לדבר איתו עכשיו.

ציפה, ציפה, מאליה נשאלת השאלה: מה יהיה איתנו? אומר לך את האמת: לי נדמה, כי השאלה לגבינו קלה יותר מפני שאין אנו מרגישים בשנים, כמו שמרגישה רבקה. לזה מוכרח עוד אני להכות "על חטא" ולהודות שוב, כי אני נער קל דעת. איני חושב באופן מעשי. אני חולם על זה תמיד והוגה בזה תמיד-תמיד, אך מתי ואיפה ואיך איני מתחיל לתאר לעצמי. גם איני מתאמץ. את מאשימה אותי? הגידי!

ציפה, על עצמי בקשר עם אנגליה אכתוב לך בפרוטרוט לכשאשוב. רק דעי, כי חושב אני לשהות בחו"ל עוד שנתיים לכה"פ. הצריך אני לחזור ולהגיד לך, כי קשה עלי הבדידות מאוד? הלא את יודעת אותי ואת מזגי. החושבת את, כי תוכלי אולי לבוא הנה? חישבי.

עתה שלום לך, יקרה.

אנמנם ואחלום עליך כל הלילה. בבוקר אבוא לקלן. שם אחליף רכבת ובערב אבוא לנירנברג. שם אחליף שנית ומחרתיים, יום ה' לפנות בוקר, אבוא לקרלסבד. ב-10 נפתח הקונגרס. אכתוב לך משם.

 

משה

 

הערות