73
אל: דב הוז, תל-אביב
וינה, 24.7.1921
דב,
כתיבתי אליך תמיד
תהיה machina
ex
Deus.
בלי הקדמות. מיום
בוא בהרב לונדון תוססים בי הדברים האלה.
בהרב לא צריך היה
לבוא. הזדמנות כזו - לדרש מבהרב כי יחליף אותך, ולהיחלץ לאירופה - אסר היה לך לאבד.
מדוע לא עשית זאת?
האומנם חושב אתה, כי מהשמיים יסייעו, ודבר-מה בלתי צפוי יתרחש, ופתאום, בלי משים, יתיישרו
כל ההדורים, והכול יסתדר? ועל יסוד ביטחון סתום זה, ואולי - לא, בוודאי - מתוך איסתניסות
דקה, לוקסוסית, פושעת, מותר לך בינתיים לאבד בידיים הזדמנויות יקרות, שעות-כושר אשר
לא תחזורנה.
שמע, אתה מוכרח לבוא.
אחרי ראותי את רבקה - לא אחרי דברי איתה, זה לגמרה לא נחוץ, די לראות - אני שב ללונדון
בהחלטה נמרצת להביא אותך. אם יעלה בידי אחזיר את בהרב. אך אם לא יעלה, עליך לצאת.
אח יקר שלי, ילד אהוב
שלי, איך אני מתאכזר בך, מתאנף ומכאיב לך בלי רחם. סלח לי, הָבֵן, הבן, כי דבר-מה נורא
נעשה, כי חולפים ימים, שבועות, חודשים, שנים, אשר אין להן כפרה, אין להן חזרה.
כתוב לי, כתוב לי
תכף ומייד מהו מצבך, התייעץ אתי, נטכס עצה יחד, אולי נמצא דרך.
אני שב ללונדון לא
בדברים כדורבנות, כ"א בהרצאת אפשרויות שונות. לא מן הנמנע, כי תיפסלנה, ופיני
יאמר לחפש דרך חדשה באיט.[ליה], אך אפשר מאוד שאחת מהן לא תיפסל ואזי התוכנית שסידר
איתך בהרב בדבר פגישה בברינד.[יזי], נופלת. דע זאת. אל תסמוך על ניסים, אל תאחז בקש.
קום בוקר אחד בהחלטה
נמרצת - עלי לנסוע, כוון הכול לתכלית זו. כתוב לי.
משה
