56

אל: חברי הוועד הפועל של "אחדות העבודה", יפו

לונדון, 25.6.21

חברים וידידים יקרים!

 

בתשובה על ה"איגרות" שלכם,[1] רוויות דמע ודם,[2] שולח אני לכם את דִברי התָפֵל הלוטים בזה.

למפרע, ובלי רחמים לעצמי, אומר אני דברי תפל. אך אבאר לכם באריכות.

אתם יודעים, שחברינו בווינה, בהיות קפלנסקי ובן-גוריון שם, עיבדו רזולוציה[3] ושלחו אותה, דרך "המפלגה האנגלית שלנו", זה גולם-הקש,[4] אל מפלגת העבודה, על מנת שתעמוד על סדר-היום של הוועידה השנתית הקרובה. הדבר נעשה במועדו, שלא כדרך יהודים, ז"א כחודשיים ויותר לפני הוועידה. נוסח הרזולוציה נדפס בסדר-היום הרשמי ונשלח לכל הסניפים ג"כ במועדו, כדרך הבריטים.[5] בינתיים התחוללה סופת הפרעות. אודה לכם, כי עניין ההחלטה הזאת יצא לגמרה מדעתי.

בקשרים עם אנשי ה"לייבור פרטי" עסק קפלנסקי באמונה רבה, ולדעתי גם בהבנה ובהצלחה. נאום ווג'ווּד ששלחתי לכם יוכיח. אל תאמרו: מה יושיענו זה?[6] יודעים אנו כמוכם, שלא יושיענו. אך בו בזמן מתלגרפים אתם לנו: אל תנוחו! והמקסימום שאפשר לפעול פה - זהו לגרום לנאום כזה בפרלמנט. הלא אין במה פוליטית למעלה מזה!

אך אני סרתי מהעניין. את עניין הרזולוציה בוועידת הל.פ. הזניח גם קפלנסקי. אילו חשבנו על זה בעוד מועד, אפשר היה לשנותה בהתאם למאורעות ולהעביר בה את העוקץ מעניין הגבולות,[7] שאיבד את ערכו הספציפי עכשיו, לעניין הפרעות. אך הדבר לא נעשה. רק בימים האחרונים דיברתי עם קפלנסקי, והוא אמר לי שחשב על הדבר, אך מצא למוטב להשאיר את הנוסח כמו שהוא. אפשר שצדק.

כל הזמן היה מוחלט אצלנו, שהציר בוועידה יהיה קפלנסקי עצמו ויישא את נאומו האנגלי הראשון. אך בשבוע האחרון התברר, כי לרגלי הנסיעה לאמריקה לא יספיק ק. בשום אופן להיות בוועידה וצריך היה לחפש איש אחר. כאן התבלט כל העוני המחפיר של מפלגתנו האנגלית. לא נמצא איש. זה שיכול לנסוע אין הברה פחות או יותר אנושית בפיו,[8] וזה שיש הברה בפיו פוחד לנסוע - אתם מבינים, פוחד לנסוע לוועידה שנקהלים בה אלף צירים מארבע כנפות האי, באי כוח מיליונים אחדים, ושהראשים בה הם בולשביקים נוראים כמו הנדרסון וקליינס. מתלגרפים "לחברינו במנצ'סטר" שיש בהם יודעי אנגלית, ודורשים כי יקריב אחד מהם ימים אחדים לוועידה - והם מסרבים.

ביום האחרון נאחז פומרנץ,[9] הטובע-בקש, במוריס מאייר;[10] זה מוריס מאייר, אשר בן-גוריון שמח כ"כ על אשר התגרש סוף סוף מ"פועלי ציון" לחלוטין; אשר באספת העם בלונדון אחרי הפרעות עמד לשיר הלל לממשלת הוד מלכותו ולרומם את נציבנו היהודי; אשר בשום אופן לא יסכים לאמור את הדברים שישימו בפיו, כי אם דווקא את אשר עם לבבו, ואשר עם לבבו קשור כל כך ב"פועל-ציונות", ובענייני א"י מנקודת מבטנו, כמו בשיטתו של איינשטין; ואשר נוסף על הכול מחונן הינו בהברה מסורסת ונלעגת.

אך מן השמיים עמדו לנו, וגם מוריס מאייר סירב.

אז עליתי אני הקטן על הפרק. זו כבר לא הייתה הצעה, כי אם הכרח, המוצא היחיד. מובן שלא התגנדרתי והסכמתי מייד. הברתי אינה אנגלית טהורה, אך היא צחה וברורה, כיצד להתנהג לפני קהל אני יודע פחות או יותר, והעיקר שמידת החוצפה הדרושה ישנה אצלי.[11]

קפלנסקי הכין נאום ועלי היה להקריאו. הנאום נכתב גרמנית, תורגם לאנגלית ונשלח אלי לברייטון, כי בינתיים כבר התחילה הוועידה וצריך הייתי לנסוע. נסיעתי בלי הנאום הייתה מסוכנת וגרמה להתרגזות עצבים לא מעטה, אך לא הייתה דרך אחרת. בטחנו, כי לא תעמוד שאלתנו על הפרק אלא ביומיים האחרונים, וכך היה.

הנאום שערך קפלנסקי היה ארוך מדי ומקיף מדי. ארוך מדי כיצד? קריאתו הייתה צריכה להימשך 25-22 דקים והיו"ר (דיברתי איתו באופן פרטי) הבטיח לי רק 10. גבול ה-10 דקים היה חוק ברזל בוועידה, ורק לנואמים הראשיים בשאלות העיקריות (הכורים, חוסר עבודה, חקלאות) הורשה לדבר 20-15 דק. ועל הפרק עמדו המוני שאלות, ועל הכול הספיקו לעבור, והמכונה עבדה בקצב ובסדר ובמהירות ובלי הפסק. לא כמו אצלנו.

מקיף מדי כיצד? אנוס עפ"י[12] סעיפי ההחלטה, נכנס קפלנסקי, למשל, בעובי הקורה של שאלות הגבולות עם פירוט העניינים בדבר החורן והגליל, ועבר הירדן מזרחה, ונרגנותו של עבדאללה[13] וכו'. גם ביתר השאלות נגע בנאומו כאילו מתוך ביטחון, שלקהל השומע ידועים הדברים בכללם. ואתם אל תתמהו אם אומר לכם, כי מתוך הרושם שקיבלתי בוועידה, בטוח אני, כי המונח ""Balfur Declalation זר ומוזר לגמרה ל-90-80 אחוז של הצירים.

הרי שצריך הייתי לקצר את הנאום עד כמה שאפשר ולעשותו לפשוט ופופולרי עד כמה שאפשר. העבודה הייתה קשה מאוד. לא קל היה לעשות את הניתוח מבלי לרַסק את הנאום ולהפר את קשר הדברים. לא היה עם מי להתייעץ, והרגשת האחריות בעד השמטת דברים, שאולי צריכים היו דווקא להיאמר, העיקה מאוד. אחרי כל הקיצורים וההשמטות נשאר הנאום ארוך מדי ואז עמדתי בפני מוצא הכרחי אחד.

בנאומו התעכב קפלנסקי באריכות על עניין הפרעות, בבירור מפורט של מצב האדמיניסטרציה,[14] והאינטריגות הצרפתיות[15] ופרצופם האמיתי של Arab Landlords[16] וחולשתו של הנציב[17] והבדותה הקומוניסטית[18] וכו'. עשה את העניין, כמו שאומרים דוֹבְרוֹסוֹבֶסְטְנוֹ, [רוסית: במצפון נקי]. ברור היה לי, שאת הפרק הזה כמו שהוא א"א להקריא.

יו"ר הוועידה, קַמֶרוּן, לא ידע מכל המאורעות האחרונים שבארץ דבר, ממש כלום. והוא יו"ר הוה"פ של ל.פ., וידידנו. צאו ולימדו מה נעשה במוחותיהם של הכורים, והאורגים, והנהגים, והדוֹקֶרים [סוורים] ופועלי החרושת למיניהם (יודעים על העניין מזכיר המפלגה, הנדרסון, ומורשים [חברי פרלמנט] ספורים כמו ווג'ווּד, מילְס, בן-ספוּר, [ניל] מֶקְלין). הרצאת עניין הפרעות בנאום סומכת על זה, שהדבר ידוע לקהל ובאה רק לבאר שהסיבות אינן אלו אלא אלו, והאמצעים שצריך לאחוז אינם אלה אלא אחרים לגמרה. אך במצב הבורות הגמורה השוררת ביחס לעניין היה יוצא, שאנו באים להכניס לתוך הראשים את עצם העניין מראשיתו ואת כל פרשת ההתנצלות וההוכחה.

מלבד זה היה עוד טעם אחד. זוהי הפעם הראשונה, שאסיפה ענקית של ה"לייבור" שומעת נאום על א"י; הפעם הראשונה, שוועידה שומעת נאום מפי יהודי, בתור כזה, בכלל. הדברים שייאמרו בפעם זו, צריכים להיות פשוטים, קצרים, ברורים. מה שייאמר יתקבל כדבר מוחלט. זוהי הציונות, זוהי שאיפת ה"לייבור" היהודי וכו'. להכניס סיפור מפורט של עניין הפרעות, הרי זה להטביע את חותמן על כל העניין, להציג את המאורעות האחרונים בתור תופעה קיימת והכרחית.

על יסוד כל הטעמים האלה, ובעיקר תחת הלחץ הטכני של הכרח הקיצור, החלטתי להשמיט את כל הפרק הזה כליל ולהסתפק בהוספת משפט אחד בסוף הפסקה שבאמצע עמוד 5, אך גם על זה נגזרה כליה.

אחרי הניתוח העיקרי הזה הייתי בוטח, שכבר נתכנס הנאום לתוך מיטת סדום של 10 דקים ובחנתי את הדבר עפ"י השעון. אך חשבוני היה מוטעה. כשמדברים לפני קהל של 700-600 באולם ענקי, מוכרחים לדבר לאט, בקצב שקול ומדוד, שכל מילה ומילה תהלום. והנה, בעומדי במילים "א"י אינה גדולה, אך וכו" (עמ' 4) נשמעה הערת הנשיאות: !more minute One (עוד דק אחד).

לפני הייתה ברירה: או לקרוא כסדר הלאה ולהיקצץ באיזה מקום, או לדלג ולעבור מייד אל הסיום. תבינו, שלחשוב על הברירה הזאת צריך הייתי תוך כדי דיבור, במשך רגע. בחרתי במוצא השני ודילגתי על כל הפסקה הכוללת יחסינו עם הערבים, ואשר בה נזכרות הפרעות. באופן כזה יצא שהפרעות לא הוזכרו לגמרה. תחת זה יצא הנאום חלק והרושם הוּצַל. רציתי להוסיף משפט אחד, לומר שהזמן לא הספיק לי לספר על המאורעות האחרונים ושאת פרשתם ימצא בתזכיר שחילקנו בין הצירים (החוברת הרצופה בזה נתחלקה במספר של 1,000 נְסָחות בוועידה), אך פתאום באו מחיאות-כפיים ואני התבלבלתי וישבתי וכבר החל מקלין לדבר, וגמר, ומחאו לו כף, והחלו צעקות !"agreed" (מסכימים), והיו"ר מעמיד למניין, ומצביעים, בעד - הכל, נגד - אין איש, היו"ר מודיע: ההחלטה נתקבלה פה אחד - ועוברים לסדר היום: "הברית החשאית המתרקמת בין אנגליה וצרפת", וכבר עומד נואם ומדבר - ההיסטוריה נמשכת!

אחרי ככלות הכול רציתי להשתדל לבאר לכם, כי תבינו שאין הדבר נורא; כי סוף סוף הרי יכולתי לנחול בכלל מפלה, להיכשל בדיבור, לעשות רושם מגוחך. או יכול היה לצאת כך, שלא יהיה לנו תומך - ודווקא היה לנו תומך טוב, מוּרשֶה, רענן ובעל נשמה.[19] ועוד רציתי להסביר ולהטעים, כי הן זוהי הפעם הראשונה שדברינו נשמעו מעל במת הוועידה של ל.פ. לפני מאות צירים מכל ענפי העבודה ומכל קצוות הארץ, מכל המינים, הגילים ומדרגות ההשכלה, ואי אפשר היה בין כה וכה ללמדם את כל תורתנו, הסבוכה והמרה, על רגל אחת.

ועוד רציתי לבקש אתכם, כי אל תתפעלו מההצלחה, כי קשרינו עם הל.פ. הם עדיין רפויים מאוד, והכול רופס, ושטחי, ותלוי באוויר. בקבלם את ההחלטה, ואפילו פה אחד, אין הם יוצאים מגדר הבעת חיבה גרידא לתנועת שחרור לאומית, הבעה שאינה מחייבת אותם - עפ"י אופן התגלותה - לשום דבר; עכ"פ אין הם מרגישים מהי האחריות שהם נוטלים על עצמם בזה ועל מה הם מתחייבים לנו. היחיד אולי המבין את זה הוא המדינאי היותר גדול שלהם, הנדרסון, ולכן הנהו כה עצור ומדוד ביחס אלינו.

את הגוון החברתי שבתנועתנו-אנו עוד אינם תופסים - בשביל הכלל שלהם אין כאן אלא שאלת לאום נלחץ. הנה מקלין, הנבון, לאחר שאמר לי בפירוש לפני הישיבה: "אני צריך לעבור על נוסח הרזולוציה ולהיווכח, כי יש כאן באמת ענייני-לייבור, יען על ענייני ציונות סתם לא הייתי רוצה להגן", כשדיבר אח"כ לפני הקהל שלו דיבר כ"חסיד אומות העולם" כָּשֵר, כאשר תראו מדבריו.

ועוד רציתי להוסיף, כי אל תתפעלו ואל תתגאו, שבחור שנסע מכם לפני איזו חצי שנה, כבר דָרַך חוצפה לדבר בפני קהל-גויים בשפה זרה; כי אם תבינו מה גדולה החרפה ומה מר הייאוש, כי במפלגה הצריכה להיות חלוצנו בחזית זו, כה נורא הרעב לאנשים. כי הן זוהי עבודה שרק עכשיו מתחילה, וצריך שיימָצאו לה אנשיה, בני המקום, מקרב התנועה המקומית, אשר מוועידה לוועידה יופיעו לפני הקהל, יעשו את עצמם מוכָּרים וזכוּרים, יקשרו קשרי אנשים ומפלגות, יצרפו ויטפחו את ניסיונם וידיעותיהם משנה לשנה ויְפַתחו באופן כזה את כוחותיהם ואת התנועה.

כל זאת ואולי עוד הרבה חשבתי לאמור לכם.

אך לאחר שגמרתי את תרגום נאומי לעברית ולפני שניגשתי לכתיבת מכתבי זה דפק הדוור בדלת והביא לי את ה"איגרת" של ד' סיוון, [10.6.1921] ובה "הדָבָר" של ברל והסיום המר כמוות, הפוקח את העיניים ישר אל תהום האבדון הפעורה.[20] ואז התייצבו לפנַי דלותנו, וחידלון כוחנו, ואפיסות פעולתנו בכל ניוולם ועלבונם. ואמרתי לעצמי: האפשר, ומה אפשר לכתוב עכשיו לארץ? בכל זאת כתבתי.

אני רוצה להוסיף שתי עובדות קטנות:

1. בברייטון נערך בימי הוועידה מֶס-מיטינג [אסיפת המונים]. זה היה באמת מס-מיטינג. נאמו הנדרסון ו[רמזי] מקדונלד, שניהם בהצלחה יוצאת מהכלל, בייחוד האחרון, שכולו עמוד אש. הנדרסון, בבקרו את הפוליטיקה החיצונית של הממשלה, אמר: "תחת לרפא את השברים שבבית קפצה הממשלה על אבנטורות מיליטריות בחוץ, במסופוטמיה,[21] בפלשתינה, ורשאים אנו לומר - באירלנד"[22] (ההדגשה שלי, אך המילים יצאו ברורות ושקולות גם מפי הנואם). הדבר היה יומיים בטרם תתקבל ההחלטה שלנו.

2. אחרי התקבל ההחלטה שלנו, בה-בישיבה, הועמדה על הפרק שאלת החקלאות באנגליה. ההחלטה שהוגנה ע"י הזקן סידנִי ווב - בתור חבר הוה"פ - הייתה קתדרלית [חגיגית], חסרת תוכן ממשי ואופק פעולה ברורה לעתיד. פועלים חקלאיים ופַרמרים זעירים שפכו עליו את כל מרי זעמם. טפחו על פני הוה"פ של ה"לייבור פרטי", כי אם אין לו עדיין פוליטיקה חקלאית ברורה ורדיקלית, ואם לא גדל עד כדי הבנת המצב, כי שאלת הקרקע היא אולי עכשיו שאלת גאולת אנגליה, המוכרחה לחפש דרכים להיות משק נושא את עצמו עד כמה שאפשר, כאשר שווקיה נשמטים וסחר החליפין נהרס, וכי זוהי לכה"פ האפשרות היחידה להמציא עבודה למיליוני הבטֵלים - כי אזי תודה על זה בגלוי ואל תבוא לטייח תפל ולכסות בנוסחאות ריקות על אפיסות פעולתה. בקיצור - היה [חסרה מילה] הגון, והפרופסור המסכן ישב נכלם ומבולבל, כאילו ספג מלקות לפני קהל ועדה.[23] ההחלטה נפלה.

ואחד החקלאים אמר: "אנו מצֵרים (worrying are We) פה על אפריקה, הכוונה לרזולוציה על האימפריאליזם הדואגת למושבות הפראים) ועל פלשתינה, ועל הקוטב הצפוני, ועל הקוטב הדרומי. כמה הייתי רוצה שנשוב כבר הביתה ונסתכל היטב מה עלינו לעשות פה".

מהוועידה בכלל יש עולם מלא של רשמים. בארבעה ימים למדתי יותר מבחודשי קריאה. אך אין זמן לכתוב, האמינו.

שלום לכם, חברים,

 

משה

 

הערות