45

אל: רבקה, וינה

לונדון, 5 ביוני [1921]

רבצ'קה,

 

הבוקר קיבלתי פתקתך עם המכתב לאליהו. שמחתי עליו מאוד.[1] אני שולחו היום הלאה.

בתי, את עושה שגיאות נוראות בכתיב. את כותבת: החלוץ מחטט את רגליו; מתכנים את העצם השבורה. אני נוהג לקרוא פעמים את הכתוב. פעם-סתם ולשם הסגנון ופעם - לשם ההגהה. את בייחוד צריכה לנהוג כך. תיקנתי, כמובן. הלא אנשים אחים אנחנו.[2]

אמש גמרתי מכתב ארוך לבהרב - 16 עמודים בגודל העמוד השלם של גיליון זה, שאני כותב עליו. קטע אחד מתוכו אני מעתיק מעל"ד [מעבר לדף]. יהיה גם לך מושג איך נאסף הכסף ואיך עוד ייאסף.

כמדומני שאין מה להוסיף.

נשיקות ונשיקות,

 

                                                                                                      משה

 

אני כותב לבהרב, מפני שהוא כותב לי. מובן שהמכתב הוא לכל. את מכתב אליהו שמזכירו יהודה לא קיבלתי. התחכמו לשלחו ע"י טולקובסקי[3] ולא ע"י הדואר, והוא בא ובטרם אוודע על בואו הספיק לנסוע לאנטוורפן לימים אחדים. ואני מחכה.

 

הערות