41. אל: רבקה, וינה - לונדון, 2-3.6.1921
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  41. אל: רבקה, וינה - לונדון, 2-3.6.1921


41

אל: רבקה, וינה

לונדון, 3-2 יוני [1921]

 

איני יודע מה לכתוב לך. ממכתב יהודה שותת דם, דם דם, חי.[1] קשה היה לי להיפרד ממנו. אנוכי בכיתי עליו, בכיתי כילד, כמו אחרי מות אבא.[2] כל הזמן רציתי לבכות ולא יכולתי, היה יבש בגרון, בעיניים. אך עתה פרץ.

חדשות כתבתי קצת לבן-גוריון. בזה - חלק מכתבו של בהרב. תראי לבן-גוריון ולאחרים ותיקחי מבן-גוריון את החלק השני של המכתב.

אני כמעט חולה עכשיו. עבר עלי שבוע בריצה נוראה ובהרבה רוגז, הכול לרגלי אסיף הכסף. ואח"כ, בבוקר אחד מודיע לי ז'בוט. כי נשלחו עשרת אלפים פונט לא"י, בשביל הגנה. אני כתבתי לבן-גוריון, אך ביקשתיו לא לספר לאיש. ז'בוט, גזר עלי בכל תוקף לא להגיד לאיש. ואני מוכרח לשמור בסוד מדוד, מפני שזהו איש אומלל, שאין לו כל שליטה בלשונו. זה בינינו. והסוד הוא חמור בעיקר מפני שם האיש הנותן. אבל שערי בנפשך את מצב הרוח, לאחר יום עמל וטורח ורוגז ומפח נפש בהרבה דלתות וחלונות, כשאתה חושב, כי בכ"ז עשית דבר-מה, אספת 100 פונט! - והנה בבת-אחת נותן אדם אחד, או אולי שניים, סכום אדיר כזה, אשר לעומתו שלי כאין. אבל אני בכ"ז ממשיך. כי אם יש אפשרות ע"י ניצול של מצב הרוח עכשיו, להוציא קצת כסף מכיסֵי יהודֵי לונדון ולהפוך אותו לרובים - אין להזניח את הדבר.

עזרת דוד באסיף הכסף - אין לה ערוך. עזרה קצת גם רוזה אחותו.[3] קפלנסקי לא נקף אצבע. זה בינינו.

אתמול עשיתי לי חופש, לא הלכתי לשום מקום ולא עסקתי בשום דבר מעשי. מהבוקר עד הערב שכבתי בהייד פארק על העשב. קראתי ספר נפלא News from nowhere  של וויליאם מוריס, סוציאליסט-חוזה אנגלי משנות ה-80. זוהי אוטופיה על החברה הקומוניסטית במאה ה-21 -22. היה נפלא, גם הפארק וגם הספר. נחתי ועכשיו הוטב לי.

בעניין הכספים ל"הגנה" - לא טוב. קשרנו במשך השבוע המון חוטים שונים והם הולכים ונקרעים אחד אחד. מכל צד סירובים, טעמים "פוליטיים" וטעמים משבריים-כלליים. כל ימי עובדים בריצה. ז'בוטינסקי עוזר בכל יכולתו, אך משיבים את פניו. אני יושב עכשיו במשרד, מחכה לו. שלחתי לו פתקה לאספה והוא ענה: "התשובות אינן טובות" (מלוויתנים אחדים). לע"ע יש בכיסי רק 25 פונט, שנתן ז'בוטינסקי בעצמו. אני מחכה לתוצאות האחרונות מהמו"מ עם עשירים בכדי לדעת איך להתחיל לעַמֵם[4] את הדבר. במקצת כבר התחלנו.

אותך אבקש להיכנס בעובי הקורה של האפשרויות שכותב עליהן פליישר[5] ולכתוב לי בעיקר אם באמת הובטחה ההובלה. תזכרי שיש שני גבולות וחיפושים. תבדקי את התוכנית ותני לי את הערכתך. אם אאסוף 200 פונט - ליותר איני מקווה עכשיו בשום אופן - אהיה באמת אובד עצות אם לשלוח לווינה או לא"י. אני כותב לווייצמן לאמריקה, כי יעשה שם כסף לזה.

בארץ רע. החקירה והמשפט אינם רציניים.[6] נאסרו 7 שייכים האשמים בעניין פ"ת וכנגדם נאסר א. שפירא.[7] בתור מחאה על מאסר השייכים ערכו הערבים שביתת מכירה ליהודים שארכה 4 ימים. הייתה מאורגנת באופן מופתי. כמה כל זה מלמד!...

 

משה

 

הערות



[1] "רצח ברנר - תוצאה מכל המצב המבולבל והמבוכה אשר היה ביפו בכל עת הפרעות. לו היה האוטו הולך באותו יום בבוקר לא היה כל זה [---] זה מעיק ונוקב, ואין מפלט. אין מפלט. אתה יודע, משה. בזמן האחרון הייתה איתו רוח חיים חזקה. הוא נכנס לעובי ענייני הפועלים. הוא התכונן עתה לעבודה לכתיבת סיפור גדול. היה בן 40 ויכול היה לחיות עוד עשרות שנים. אין כפרה לזה לימי עולם" (יהודה למ"ש 13.5.1921).

[2] "משה הסתגר ולא הוציא הגה. אליהו התחיל לדבר עם משה. דובב אותו. משה התחיל לספר על אבא. זה הביא לפורקן" (עדות עדה גולומב ליעל מדיני, 1970).

[3] רוזה גינוסר. עורכת דין, אשת שלמה גינוסר (גינצבורג) ב-1921-1920 מזכירת ויצ"ו בלונדון.

[4] לבצע מגבית עממית.

[5] על צאת גרשון פליישר לווינה לשם רכישת נשק ל"הגנה" והברחתו ארצה ר' מכתב 36 הע' 5. על ראשית היווצרות הקשר בין מ"ש וג"פ, אין בידינו פרטים; מכתב למ"ש לא אותר.

[6] ריכוז חומר ההוכחות, הזיהויים, והעדויות לקראת משפטי הפורעים נעשו בידי אנשי משטרה ערביים, שהם עצמם היו מראשי המתפרעים, ובידי פקידים בריטיים שסייעו להם. ערבים שנעצרו שוחררו כעבור זמן קצר "מחוסר הוכחות" (לפי סת"ה ב-1, עמ' 94-93).

[7] שפירא, איש פתח תקווה, הואשם בהריגת פורעים ערבים, שתקפו את פ"ת ונהרגו ע"י הצבא הבריטי. כעבור זמן-מה, משיצאה האמת לאור, שוחרר.

 

העתקת קישור