59
אל: צפורה מאירוב[1]
אוסטנדה, שישי בערב [8.7.1921]
אני רק רוצה לומר
לך, כי אני עובד עכשיו כמעט למעלה מכוחותי, קודח ממש כל הזמן, רץ ומתרוצץ, איני נח
לרגע. אני כותב הרבה; הייתי בוועידת הלייבור-פרטי ונאמתי בהצלחה רבה; המעשים מוסיפים
לי תקיפות וביטחון בכוחות; אני חדל לחשוב את עצמי ל"צעיר" סתם; עולה הערכה
אחרת של הכוחות.
אבל אני רוצה לומר
לך גם, כי כאשר אני שב הביתה ומרגיש כי לא אוכל להירדם מרוב עייפות ומגירעון-שינה שנצטבר
מכמה וכמה לילות מקוצצים, ואני יושב וסומך את ראשי בין כפות הידיים, והרגליים כואבות
והגוף כולו רצוץ, והראש כבד והעיניים דולקות, ואני מרגיש את עצמי כה חלש, וקטן וצנום
ובודד ועזוב ורחוק
- אוי, כמה אני רוצה
אותך אז, אחותי, יחידה שלי.
- אני מנשק את עינייך
האוהבות הרבה הרבה פעמים.
- אמרי לי "שינה
מתוקה".
כבר אחת וחצי. ומחר
צריך להשכים.
- לכתוב לקפלנסקי
לאמריקה על הוועידה והחלטתנו.
- לערוך סיכום מ"הופעתי"
לביולטין הציוני.
- לכתוב לא"י.
- לדבר עם רוט' על
עניינינו.
- לגמור את העתקת
מאמרי הגדול, כדי שיהיה מוכן הסוף לכתיבת-מכונה ליום הראשון. כל זה מוכרח להיעשות מחר.
כי גל רודף גל. ובינתיים שיעורים ארורים.
אמרי לי: שינה מתוקה!
מתי אראה אותך?
משה
הערות
[1]
נראה שזה המשכו של המברק שנשלח לציפורה באותו יום.
