א-ן,  יום א',  18.8.1946,  בבוקר

פואה יקרה,

אני כבר כולי ציפייה למחר בבוקר!

תמול נמלאו שבעה שבועות. היום היום החמישים. כתקופה שעשיתי בארצות הברית בשנת 43.

תמול כתבתי רובו של יום - חיבור גדול בשביל המחלקה,[1] לצורכי גושן.[2] דחיתי כתיבת הפתקים בעניינים שוטפים לאשמורת הבוקר. אך בשוכבי קרוב לחצות לא יכולתי להירדם בשום פנים, כמו תמיד אחרי מאמץ שִׂכלי מיוחד. ובעוד אני מתהפך - בקע ועלה קול נהרת ד.ר. - תופעת טבע מיוחדת במינה, מין כוח בראשית שיש לקבלו כפגע מן השמים - וגירש שינה מעיני כליל. היה ליל נדודים כהלכה.

באמצע הכתיבה אתמול החרידוני לקבל פני אורחים, יחד עם ברני. ירדנו למשרד והנה שם שירלי וייסגל (בנשיקות, כמובן) והזוג גולדנברג. עברו מת"א לי-ם והחליטו לסור. המפקד נעתר להם והזמיננו, ע"מ "שלא יספרו לאיש". מובן שהודיתי מאוד. אגב, גוטליב הנהג עמד ובכה כילד, פשוט געה בבכי. דיברתי על לבו וגערתי בו, אך ללא הועיל.

למה סתמת ולא פירשת לגבי שיחתך עם גולדי? אומנם הגדרתך לאותו ביקור (סרט קולנוע רע) הייתה קולעת להפליא ודוד התפעל ממנה עד לב השמים, אך רצוני לדעת דברים על אופניהם.

פואה, אנו לא נתרגש יותר מדי מחר, לא כן? אל נא תאחרו, עד מחר!

מ.

הביאי איתך מחר אבקת אף! S.O.S אל תשכחי!