37. אל: גאולה ויהודה, תל-אביב - לונדון, 24.5.1921
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  37. אל: גאולה ויהודה, תל-אביב - לונדון, 24.5.1921
כותרת משנה  ט"ז אייר


37

אל: גאולה ויהודה, תל-אביב

לונדון, ט"ז אייר [24.5.1921]

 

גאולצ'קה, אחות יקרה שלי, מה רוצה אני לנפול על צווארך ולבכות איתך יחד, לבכות, לבכות. כל הימים האלה הנני במחשבה איתכם, איתך ועם יהודה, ואני מרגיש, כי כל מה שהתחולל בנפשכם עבר גם עלי.

מי יוכל להירגע, להשלים עם הנורא שבנוראות. בלילה, בחשכה, עולה דמותו לפני. עיניו התמימות, הטהורות אינן סרות מנגדי. ותיאורי מותו שאני יוצר לי בדמיון, איומים ואכזרים, עוברים לפני במשך שעות ארוכות עד שסוף סוף אני נרדם, עייף מעינויי הנפש.

אין כל נחמה, ולא תהיה. את היותר טהור, היותר קדוש לקחו מאיתנו. כמה יתומים הוא הניח, כל אחד עם אהבתו המיוחדת, עם תשוקתו המיוחדת אליו.

מי שלא הכיר אותו, לא נגע בו - לא ירגיש זאת.

ילדים, אם רק יכולים אתם, כיתבו לי עליו בימים האחרונים. הנפגשתם איתו, ואיך? ומה דובר איתכם?

וכל הזמן מתפרצת שאלה אכזרית, שאלה מיותרת ולא-צודקת: האומנם אי-אפשר היה להציל אותו?

הלא הוא יכול היה עוד לחיות כל כך הרבה. אני תמיד תיארתי אותו לעצמי זקן-זקן, לעתיד.

בזמן האחרון קראתי את "שכול וכישלון". לא יכולתי להינתק מהספר. כמה אמת ערומה בו. תיאורי אנשים מהשנים הראשונות שלו בא"י - כ"כ חיים. אך הכול כ"כ חולה, כואב, מנוּון.

ואני חשבתי: מי יודע, אולי אחַרַ שטבל את עצמו בשפעת חיים צעירים, בריאים, רעננים, עליזים, הומים בעבודה; אחרי שחי בתוכם, לא מן הצד - אולי נסחף עמם ואולי עברה עליו רוח אחרת? ואולי יתגלה פתאום לנו צעיר ומאמין, ומבשר-ישועה.

ילדים, כיתבו לי.[1]

 

                                                                                                      משה

 

הערות



[1] ר' מכתב גאולה למ"ש מ-9.2.1922, עוד זיכרונות, עמ' 228.

 

העתקת קישור