[1] מכתב זה, וכן מכתבים אחרים של מ"ש שעניינם רכש ו"הגנה", הוקלדו ביוזמת את"ה ובתוך כך אבדו שם המסמכים המקוריים. בנוסחים המוקלדים חלו שיבושי הקלדה, ומילים לועזיות לא הוקלדו כלל.

[2] ב"ג, שיצא מלונדון לווינה ב-9.3.21, עדיין שהה באירופה. לא"י שב ב-29.7.21 (ר' מכתבו למ"ש בנושא השהות בחו"ל במכתב 31 הע' 1). בתוך כך הצטרף לחבורת העוסקים ברכש ל"הגנה".

[3] תמונת ברנר ההרוג הופצה אז ברחבי העולם היהודי בגלויה. על תמונה זו כתב יהודה למ"ש:

התמונה מסבה רק רוגז וכעס [---] אם כבר מצלמים - לכל הפחות להשאיר לדברי הימים את ההבעה הנכונה, את אותם פנים כפי שהיו - ממש. צילמו אחרי שרחצו, וכך ניתקו את המתיחות והכיווץ שהיו בפנים. בת-צחוק לא הייתה כלל וכלל. הפה היה מכווץ ואמר - רוגז כבוש ואגרוף בצדו. (22.6.1921).

[4] נראה שהכוונה לסכום שח"ו הודיע כי יביא מאמריקה, שם עמד בראש מגבית "קרן היסוד" (ר' איגרות ח"ו 10, מכ' 187, 199, 200, 205). נוכח ההתעוררות הלאומית הערבית, ששיאה מאורעות מאי, ותגובתו הרופסת של הנציב העליון סמואל, התחזק ח"ו בדעתו שמן ההכרח לחזק את הישוב, ולצורך זה את המגבית, אולם הכסף שנאסף הכזיב את הציפיות.

[5] גרשון פליישר (1974-1893). חבר "השומר" וממייסדי "קבוצת הרועים". התגייס עם קבוצה מחברי "השומר" (ה"בשקירים") לגדוד העברי במטרה לצבור נשק. בתחילת אפריל 1921, נוכח ההרעה שחלה ביחס ערביי א"י ליישוב, נשלח לווינה מטעם ה"הגנה" לעסוק שם ברכישת נשק ובהברחתו ארצה. אחרי מאורעות מאי, משהחריף הצורך בהשגת נשק, "נקבע בווינה 'ועד הגנה': זלמן [שזר], נטע [הרפז] ואנוכי. פליישר - המוציא לפועל". (רבקה למ"ש בלונדון, 14.6.1921), ולגרסת ג"פ, שנכתבה כעבור שנים: "עם ריבוי המשלוחים ארגנתי יחד עם רבקה שרתוק ועד מצומצם, שמתפקידו היה להבטיח סדר במשלוחים" (ג"פ, "נשק מבית ומחוץ", ספר השומר, עמ' 329; להלן: פליישר). רבקה שימשה מזכירה ומנהלת חשבונות של הוועד ובידיה נקשרו כל חוטי פעילות הרכש. במכתביה למ"ש בלונדון ולא"ג בת"א דיווחה בפרטות על הנעשה בתחום זה, בידינו מכתבה למ"ש מ-9.5.1921, שם אמרה "פליישר מתהלך אובד עצות - כסף אין", ובמכתב מ-9.6.1921: "היום אתחיל ללמוד את המצב בווינה, אחקור את פליישר ואודיעך תו"מ, וגם אכתוב לא"י". גם א"ג, במכתביו למ"ש בלונדון, אזכר את פליישר: "קיבלתי תלגרמה מקושטא כי יש שם מה לעשות. עניתי שיפנו לפליישר בווינה"; את גווירצמן אתה מוכרח לשלוח מייד לאוסטריה [---] בווינה יקבל גווירצמן מפליישר אצל נטע גולדברג [הרפז] את ההוראות הדרושות לו" (מכתבים לא מתוארכים, מאי-יוני 1921 חביון א, עמ' 215-212).

שליחות ג"פ בווינה לא התנהלה על מי מנוחות, שכן ה"הגנה" טרם נתמסדה באותם ימים והתרוצצו בה כוחות מנוגדים: היו שחתרו להקמת ארגון נרחב, סר למשמעת מוסדות נבחרים חיצוניים (תחילה ההסת' הכללית ואח"כ ההנהלה הציונית), ובראשם אליהו גולומב, והיו שביקשו לייחד את תפעול ה"הגנה" בידי חבורת מקצוענים סגורה ואוטונומית, ובראשם איש "השומר" ישראל שוחט ועמו חסידיו ותיקי "השומר", שהקימו לשם כך בתוך ה"הגנה" גוף מחתרתי חשאי ("הקיבוץ"). ישראל שוחט, אף שהיה חבר ועד ה"הגנה" בן חמישה חברים, שנבחר במוסדות ההסתדרות ב-31.3.1921, פעל בתחום הרכש ללא יידוע כל חברי הוועד: "יחסם [המסתייג] של חברי 'השומר' לוועד ה'הגנה' התגלה גם בעניין שליחת חברם ג"פ לווינה, שנעשה בלי שיודיעו על כך לאליהו גולומב, חבר ועד ה'הגנה', ורק לאחר זמן התבררה מטרת נסיעתו ונתגלתה חשיבותה" (סת"ה ב-1 עמ' 75, 129, וכן שם ב-3 עמ' 1282). עם שא"ג שותף עד מהרה בסוד שליחותו של ג"פ (חביון א, עמ' 220), ואף נוכח בכישוריו (שם עמ' 233) שררו ביחסיהם מתח ואי-אמון על רקע המחלוקת העקרונית בשאלת מבנה ה"הגנה" והשליטה בה. בפעילות הרכש בווינה היו מעורבים שליחי מפלגות הפועלים ששהו בווינה, או שווינה שימשה להם מרכז, וכן גם אנשי "השומר" משה לויט, משה ז'לודין ויעקב פרוז'נסקי (אחווה) שעשו בחו"ל או נשלחו לווינה לצורך זה (ר' פליישר, עמ' 331-328; אריה חצרוני, רועה ולוחם - סיפורו של ג"פ, ראשון הנוקדים ואיש השומר, עמ' 135-129; משה ז'לודין, "רועה ומבריח נשק", ספר השומר, עמ' 326-324).

[6] את הנשק יש להבריח מאוסטריה לאיטליה (טרייסט) ואח"כ לתוך א"י.

[7] מיור-גנרל סר לואיס בולס, ראש המטה של אלנבי (1919-1918). אח"כ עמד בראש השלטון הצבאי הבריטי בא"י, שתפקד מאז הכיבוש הבריטי עד מינוי סמואל ביולי 1920. נחשב למקור המדיניות העוינת של הממשל כלפי היישוב היהודי. בזמן מאורעות ירושלים (5.4.1920) סייע לערבים וסיכל ניסיונות התגוננות של יהודים, ואחרי המאורעות תבע לפזר את וה"צ (ר' ספר התעודות, עמ' 27-19; עילם/היסטוריה עמ' 187).

[8] תקוותו של ח"ו, שנציבות סמואל תהיה לתועלת ליישוב, נכזבה, שכן תגובתו למאורעות - הפסקת העלייה ועוד - הוכיחה לדעתו, כי מחשש פן ייחשב כנוטה לצד היהודים, העדיף לא אחת את דרישת הערבים. תגובתו של ח"ו לא הייתה מיידית, שכן באותם הימים ניהל באמריקה את מאבקו בברנדייס וסיעתו ופעל לזירוז מגבית "קרן היסוד", מקור יחיד כמעט למשאבים לפיתוח היישוב. בשובו ללונדון נועד ח"ו עם רוה"מ לויד ג'ורג' ועם בלפור, שהבטיחו לו כי מדיניות הצהרת בלפור שרירה וקיימת, ואף הודו באוזניו שבמונח "בית לאומי" הם התכוונו למעשה למדינה יהודית. כך נוצר מצב שדעותיהם של הקברניטים בלונדון לא יושמו בפועל. מהלך העניינים בא"י נקבע בירושלים ע"י הנציב העליון והפקידות של מימשל המנדט, חלקה עוינת לציונות שברובה לא הוחלפה מאז ימי השלטון הצבאי הבריטי, יותר מאשר במטרופולין.

[9] בד-בבד עם דרישתו להקים בא"י מחדש גדוד עברי במסגרת הצבא הבריטי, שלל ז"ז' לחלוטין את ההצעה שהעלה הנציב סמואל להקים במקביל שני גדודים, יהודי וערבי, במסגרת פיקודית אחת (איגרות ז"ז' ג, מכתבים 228, 230, 231, 234, מאי 1921; איגרות ח"ו 10, מכ' 137 ור' לעיל מכתב 30 הע' 4).

[10] וזה לשון המברק:

אספסוף ערבי, משוסה ע"י אפנדים ופקידים, בחר את הראשון במאי לטבח ביהודים. מקרים בודדים של שוד קרו עוד מהבוקר. יש עדויות כי הפוגרום הוכן מראש. תהלוכה של הפועלים העבריים, שנערכה בתל-אביב ברישיון הממשלה, עברה בסדר ובשלום גמור. על תהלוכה קטנה ושקטה של עשרות אחדות, ברחוב הקרוב לשכונת הערבים, התנפלו פורעים ושוטרים ערביים. בשוד החנויות וברצח הגלוי השתתפו השוטרים, שירו בעצמם וחילקו את הנשק לפורעים. רבים מהם הסירו את מספריהם לבל יכירום. השתמשו בסכינים, ברובים ובפצצות. לבית-החלוצים, בשעת סעודת-צהרים שלווה, התפרצו שוטרים ברובים וברימוני יד, טבחו 12 איש ואישה ופצעו 40. האדמיניסטרציה המקומית לא אחזה 3 ימים באמצעים רציניים להשקטת הפרעות. למחרת נרצחה בפרבר ערבי משפחת חקלאים יהודים ואיתם הסופר הגדול ברנר. מספר ההרוגים שהובאו לקבורה עד היום 37, והפצועים 200. הסכנה עוד לא עברה. האשמים מפיצים עלילות על היהודים בכלל ועל תנועת הפועלים בפרט. דעו את האמת ועשו חובתכם. אחדות העבודה (איגרות ב"כ 1 עמ' 230).

[11] סמואל היה ממנהיגי המפלגה הליברלית הבריטית. כנגד קביעה זו של מ"ש לגבי צ'רצ'יל גורס ההיסטוריון י' עילם כי ה"ס "לא פעל על דעת עצמו. משרד המושבות הבריטי, בראשותו של צ'רצ'יל היה שותף לכל חששותיו של סמואל ולהתלבטויותיו" (עילם/היסטוריה עמ' 207-206), ואילו סת"ה גורס: "המשכת המהומות בארץ עלולה הייתה לחזק את ידי אויביה של הציונות ומשום כך נראה לסמואל כי הדבר הראשון במעלה בשעה זו היא הרגעתה המהירה של הארץ [---] הייתם רוצים, אמר סמואל [לבאי כוח הוועד הלאומי], שאנהג ביד חזקה, אולם אנגליה לעולם לא תסכים לזה" (סת"ה ב-1 עמ' 110, 113).

[12] סמואל מינה ועדת חקירה לבירור סיבת המאורעות והשתלשלותן. בראש הוועדה הוצב סיר תומס הייקרפט, נשיא בית המשפט העליון בא"י. לפי דו"ח הועדה, "הסיבה היסודית למהומות יפו ולמעשי האלימות בעקבותיהן היא מורת רוחם של הערבים ושנאתם ליהודים, הנובעות מסיבות מדיניות וכלכליות הקשורות בהגירה יהודית, ובתפיסתם [של הערבים] את המדיניות הציונית, כפי שהם לומדים אותה מדברי הציונים עצמם" (שם עמ' 110).

[13] המכתב נשלח דרך רבקה והיא ראתה להוסיף הבהרה זו.

[14] כיועץ משפטי למימשל נקט נורמן בנטוויץ' גישה דומה לזו של סמואל, מחשש שמא יעוות, כמי שהוא יהודי, את דינם של הערבים, או שייחשד בכך, ובאופן זה קיפח חלקו בשני העולמות - גם היהודים וגם הערבים עיינו אותו (ר' מכתב 29 הע' 4).

[15] קפלנסקי שב ללונדון לכונן את המשרד המדיני של "אחדות העבודה" שם. הדבר נתאפשר משהוסדר כי משכורתו תשולם ע"י "קרן היסוד."

[16] ארתור הנדרסון. מראשי מפלגת העבודה הבריטית ומעמדי התווך שלה. אוהד המפעל הציוני. באוג' 1917, כ-3 חודשים לפני הצהרת בלפור, יזם עם סידני ווב סעיף "ציוני" במצע ה"ליבור": "יש לשחרר את א"י מן השלטון הנוקשה והמדכא של העותמאנים ע"מ שארץ זו תוכל להיות מדינה חופשית, בערבות בי"ל, שאליה יוכלו לחזור, ובה יגיעו אל גאולתם, היהודים הרוצים בכך." (גורני, עמ' 19). מנהיגי תנועת העבודה קיימו קשרים עמו. לימים, כשר בממשלת הלייבור (1930-1929), היה מיוזמי "איגרת מקדונלד", אשר מיתנה את "הספר הלבן" אשר יזם רעו סידני ווב (לורד פספילד), ואפשרה הכפלת מספר היהודים בא"י בשנות ה-30.

[17] מיכאל משה פוסטן (1981-1899). מעובדי משרד "קרן היסוד" בלונדון. לימים פרופ' להיסטוריה באונ' קמברידג' .עניין "מבקר הקבוצות" לא נתחוור.

[18] יוסף שפרינצק (1959-1885). עלה ב-1910. מנהיג הפוע"ה מאז ייסודה עד התמזגותה במפא"י ב-1930. ממייסדי ההתאחדות העולמית של צ"צ והפוה"צ וההסתדרות הכללית, ממייסדי מפא"י ומראשיה, לימים חבר הוועד הלאומי, חבר ההנהלה הציונית, יו"ר הוועד הפועל הציוני, יו"ר הכנסת מראשיתה ועד מותו.

[19] נחום טברסקי (1953-1884). עלה ב-1905. ממייסדי הפוה"צ, חבר מרכזו ומנהל עיתונו שנים רבות. ממייסדי ה"התאחדות" (הפוה"צ וצ"צ) וחבר מרכזה. בר-פלוגתא של ד"ה במשרד לעב"צ. לימים חבר אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי מטעם מפא"י. בעל הוצאת ספרים נ. טברסקי.

[20] קברים קדושים למוסלמים - נבי מוסה על דרך י-ם-יריחו, נבי צאלח ליד רמלה. אחת בשנה נערכו בשני אתרים אלה התכנסויות דתיות המוניות, שבהן נהגו פעילים לאומיים לשאת נאומים אנטי-יהודים חריפים.

[21] המברק מובא ב"איגרת" (למעשה "קונטרס" פ"א), 30.5.1921.

[22] נראה שמדובר בידיעות שמקורן בחוגי המפלגה הקומוניסטית בצרפת, או בסוכנות ידיעות סובייטית.

[23] "השררה" - המשטר הדיקטטורי הקומוניסטי שקם בבריה"מ.

[24] "יידישע סאציאל-דעמאקראטישע פארטיי - פועלי ציון". פלג קומוניסטי של פוע"צ ברוסיה הסובייטית.

[25] ב"כ לא שלט באנגלית ולא היה בן בית בלונדון. מ"ש יכול לסייע לו משתי בחינות אלה, ומכאן פירושו הסביר של מ"ש את המברק באופן השני. לגרסת שבתאי טבת בפירוש המברק: "כדי שלא ייפסק הקשר שנוצר עם מפלגת ה"לייבור" הבריטית, הפצירו בן-גוריון וכצנלסון במשה שרת שקיבל על עצמו לקיימו להבא. גם חבריו הגימנזיסטים - גולומב ובהרב - הבריקו לו הפצרתם 'פה אחד' שימשיך בעבודת בן-גוריון'" (קנאת דוד ב, עמ' 124), יש להעיר כי נראה שש"ט לא היה מודע לכך שהמברק, שאחד מחותמיו היה ב"כ, היה התשובה לשאלת מ"ש שנשלחה ארצה, שעה שב"ג עשה בווינה. בלונדון פעל ש, קפלנסקי כמקשר עם ה"לייבור", ואין זה סביר שתפקיד זה יוטל על הסטודנט מ"ש. מכתב ב"ג למ"ש בשאלת הישארות בחו"ל (ר' מכתב 31 הע' 1) לא בא להטיל עליו תפקיד מסוים בלונדון, אלא לשכנעו שאין הצדקה לחזרתו לרגל המאורעות.