[1] על מברקו השואל עם לחזור ארצה.

[2] אבשלום גיסין (1921-1896). יליד פ"ת. רֵע מ"ש מימי ג"ה והצבא העותמאני. נהרג בעומדו יחד עם אברהם שפירא בראש מגיני פ"ת במאורעות 1921. את ההתקפה על פ"ת ואת הריגת אבשלום תיאר בהרב במכתבו למ"ש מ-8.5.1921:

בהיפצע אבשלום באה נסיגה קטנה. המתנפלים הדביקו אותו בזחלו וביתרו אותו לגזרים, התעללו בו באופן נורא. מותו מבהיל והחריד את כולנו. יקשה לקבל עליו תנחומים. הוא היה נחמד והראה את כל כישרונו ומרצו. נעדר מתוכנו אחד אשר הרבה קיווינו ממנו.

המכתב במלואו מובא בנספח 10, עמ' 446. על א' גיסין ר' בנתראה, עמ' 122, 123.

[3] לאחר החלטת הנציב סמואל להפסיק את העלייה, החזירו השלטונות הבריטים קבוצת חלוצים שהגיעו עד חופי הארץ פעם ופעמיים, כלעומת שבאו. "ראיתי בעיני מה עשה הנציב היהודי בגזירתו למאות אנשים אלה. ראיתי קבוצת אנשים שכבר עמדה פעמיים בשערי יפו. בבואם לראשונה ליפו שלחו אותם לביירות. שם לא הורידום. שלחו לטריפולי, בטריפולי היו אסורים איזה ימים. חיכו לידיעות [---] התגוללו על הקרקע מבלי משכב, מבלי מזון, ואח"כ הוחזרו לאלכסנדריה ומשם לטרייסט" (כתבי ב"כ א, עמ' 276).

[4] גנרל אדמונד הנרי אלנבי (1942-1874). ב-1917 מפקד הצבא הבריטי שכבש את א"י. עמד בראש השלטון הצבאי הבריטי בא"י עד מינוי הנציב ה' סמואל. "התייחס בקרירות גלויה לעניין הציוני" (עילם/היסטוריה עמ' 148); יעץ "לערב את המהלך הפרו-ציוני במדיניות בריטניה" (שם, עמ' 168). קצינים ששירתו תחתיו סייעו בידי הערבים במאורעות ירושלים אפריל (פסח) 1920. אח"כ היה נציב עליון במצרים, שם סירב להוריד עולים שלא הורשו להיכנס ארצה לאחר שסמואל השעה את העלייה.

[5] סוקולוב בא לא"י לפי קריאת ח"ו במרס 1921, כדי לפגוש את צ'רצ'יל, ונשאר בארץ כנציג ההנה"צ עד אחרי פרעות מאי.

[6] יוזם "ההתנגדות הנמרצת" בלונדון היה ז"ז', והוא שעורר לכך את סוקולוב בא"י. ח"ו, אז בארה"ב, הבריק משם לבלפור, לממשלת בריטניה ולסמואל, והביע מורת-רוח מהפסקת העלייה והזהיר מפני כניעת האימפריה הבריטית לאלימות (איגרות ח"ו 10, מכתבים 191, 198, 200). ה"ס אכן הפסיק את העלייה בעקבות מאורעות מאי, אולם למעשה יותר משגרם להן לחץ הערבים גרמו לזאת מחדלי ההסתדרות הציונית, שכשלה בגיוס ההון הדרוש לקליטת עולים, ומשום כך הגיבה ההנה"צ באיפוק על הגזירה. ב-20.1.1922 כתב ה"ס לח"ו:

לולא הטלתי בחודשים האחרונים הגבלות חמורות למדי, ובכך עוררתי נגדי מידה רבה של ביקורת מצד העולם הציוני, היה על ההסתדרות הציונית לפעול בעצמה באותו הכיוון ולעורר את הביקורת נגדה. אני מקווה, שתדע להעריך את שירותי הנאמן (מוסק, עמ' 304-303).

[7] ההתגייסות לצבא העותמאני ב-1916 ולגדוד העברי ב-1918 (ר' הקדמה בנתראה).

[8] אברהם שפירא (11965-187). עלה מרוסיה ב-1880. ראש השמירה וההגנה בפ"ת. מכובד על ערביי א"י. דמות פולקלוריסטית צבעונית נערצת.

[9] המכתב, המצוטט במכתב 32, הע' 6. מתאר בפרטות את פרשת רצח י"ח ברנר (בעוד זיכרונות, עמ' 225-223).

[10] משה שוויגר (1943-1892). מאנשי העלייה השנייה, חבר בגדוד העבודה ומראשוני עין-חרוד. ממנהלי "קונטרס". ב-4.5.1921 בא מא"י לווינה, שם נודע לו על המאורעות. לדבריו בארץ "לא חיכו לשום דבר" (מכתב רבקה מווינה למ"ש מ-5.5.1921).

[11] רחל קטינקא. חברה קרובה לציפורה ולרבקה. שהתה בווינה עם בתה התינוקת בדרכה להולנד, שם למד בעלה אז, יהושע ברנדשטטר. רחל הוסיפה מילים למכתב  רבקה מ-5.5.1921: "אתה יודע מה היה ברנר בשבילי. נדמה לי כי פעם סיפרתי לך - לו הייתי פה עתה הייתי מספרת לך הכל, הכל, משה, נו, טובה השתיקה עתה". כשעלתה משפחת קטינקא לא"י השתקעה בי-ם, שם התפרנסה האם מהשכרת חדרים. י"ח ברנר היה אחד הדיירים, והוא נעשה דמות אב ומחנך נערץ לנערה רחל. פעם, כאשר השניים טיילו בהרי ירושלים, ורחל הביעה התפעלות מהנוף, אמר לה ברנר: "כן הנוף, אבל הרואה את הרחק-הרחק נקודה נעה? זהו אדם, וזה החשוב" (מתוך: מרדכי קושניר (עורך), על י"ח ברנר, עמ' 203).