מכתב 76 - משה יקירי - 17.8.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 76 - משה יקירי - 17.8.1946
כותרת משנה  שבת

 

                                                                                                               שבת,  17.8.1946

משה יקירי,

 

שבעה שבועות! כמה עוד?

שבת זו עברה עלי מתוך עצבות לרגל חשש שהתעורר בקשר לביקור של מחר. אתמול לפנות ערב, כשבא ויסברג - הדוור שלי - ראיתי בידו רישיון לברכה - רישיון לה בלי הילדים. סימן הוא, שגם אצלנו יהיה רישיון רק למעני. לא הספקתי אתמול לדבר על זאת עם אורי וזאב, כי שניהם נסעו לתל-אביב. זאב חזר היום אך לא הספקתי לראותו, רק נדברתי לבוא אליו מחר למשרד. אני מקווה שאורי ישתדל לשמוע מחר את דעתך, כך שרק מחר לפנות ערב יוחלט הדבר.

יום בואה של גולדה טרם ידוע. מפי זאב שמעתי שכולם עומדים לחזור בשבוע הבא ורק א"ק [א' קפלן] יאחר מעט. לפ"ת אשתדל לנסוע בתחילת שבוע הבא.

ביקשתני לשדר לגולי קפריסין עידוד. ההייתה כוונתך שאשדר בשמי? לא הבינותי. או בשמך? בשמנו?

אתמול והיום היו אצלי אורחים.

בא גרשון במכנסי חקי קצרים וחולצה פתוחה - כמו בלטרון, הוא אמר - ונעלי בית. גרשון המפונק תמיד מתהלך בימים אלה כפרימדונה. הרגשתו כאילו הוא מהלך על חבל דק והוא צמא להערכה, למחמאה. קראתי לפניו קטע ממכתבך, שביקשת להקריא לזאב. גם לזאב קראתיו. ג' התפעל מזה שאתה כותב כלדפוס והחל לפשפש בחטאיו כלפי יו"ר [דוד רמז]. אגב, הוא ביקשני לשאול אותך אם מוכן אתה תוך ישיבה במעצר לכתוב ביקורת באנגלית בשביל פ"פ על ספרים עבריים חדשים. אם כן, הוא מוכן לשלוח לך ספרים. ענֵה. מעשה ביצחק ש', שכתבת ביקורת על ספרו, עשה כנפיים ומובן שגם גרשון שמע על כך. את י"ש עצמו פגשתי לפני כמה ימים. מוכנה אצלו תשובה לך. הוא מחכה לספרו האחר ואז ישלח לך את שניהם יחד.

אתמול היה אצלי גם אריה. בכינוס יִקָרא קטע מנאומך שעל הר-הצופים.[1] העליתי על נייר את המיבטאים שאתה רוצה כי ישובצו בתוך נאום הפתיחה והפקדתי את הפתק בידי אריה. אמרתי, שעד עתה אף פעם לא היית מרוצה מההגדרות שניתנו לתפקידך בגיוס, וכי הפעם, בכינוס המשוחררים, צריכים הדברים להיקרא בשמם הנכון. אריה קיבל את דברי ברצינות המיוחדת לו ואני מקווה שהעניין יסודר.[2] ממנו נודע לי עניין העפלה של כמה מאות אנשים בלילה הקודם.[3] עם ישראל חי! כל מי ששמע על העפלה זו חייך מתוך נקמה.

היום החלו הביקורים אצלי מהבוקר עם בואה של גב' גורדון - אמו של יהושע.[4] סיפרה שהייתה אצלי כמה פעמים ולא מצאה אותי. התעניינה בך ובחיים. לו ראית איך הייתה לבושה! כובע, כפפות, שרשרות, סיכה - גברת כבודה! יש סברה - מפי חנה[5] - שהזקנה אוהבת להשתמש במשחות פנים ודווקא במשובחות. עוד היא יושבת וכדרכה מתחכמת - והנה גולדי באה, נרגשת ונסערת. הבוקר היא שמעה את .B.B.C והתגנב פחד בלבה שמא יאונה לכם איזה רע מצד השטרניסטים שבלטרון עם ההוצאה לפועל של פסק הדין על הנידונים בחיפה.[6] הן פסק-הדין טעון אישור ולא מתקבל כ"כ על הדעת, שהאנגלים יתלו כיום 18 בחורים - אמרתי לה. תוך כדי שיחה היא נרגעה. מה שלשונה מוציאה מפיה קשה פשוט לשמוע. מה שהיא מסוגלת לשפוך על ראשי הקפלנים ועל ראשה של פוליה בושה לחזור. נדמה לי שממני היא מפחדת במקצת.

כשירדתי ללוות את שתי הנשים בא לקראתי ורדי[7] אחר ששוחרר מלטרון ומסר שלום לי ממך ולגולדי על ברני. עליתי למעלה ולא הספקתי לפנות כה וכה ולגעור בילדים, שזרקו את כל הקרח מהארון כי עשו גלידה בדפוסים, והנה באו זלדה עם בתה, שוורצים, אֶלה, גב' גרינבוים ובטי עם דובי. זלדה הבטיחה לשלוח לך עוד ספר. רחל קיבלה על עצמה לאפות לך רקיקים.

גב' גרינבוים מתייחסת למעצר בעלה בשקט של אישה הרגילה לכך. היא טענה רק שהרוסים התנהגו עם בעלה בהגינות יותר מהאנגלים כשבאו לאסרו. בטי יפתה והבריאה במשך שהותה אצל הוריה ועדיין ניכרים סימני הפינוקים. גם היא הבטיחה לשלוח לך ספר (אחר), ואגב סיפרה על מברק שקיבלה מראובן בימים האחרונים. הוא מתפלא על שהיא אינה מקבלת מכתבים ממנו אם כי הוא כותב פעמיים בשבוע. הוא הוסיף שגורלו טרם התברר.

היום קראתי ב"דבר" על מות אשת נמירובסקי.[8] הזוכר אתה אותה מימי שבתנו בתל-אביב![9] רופאה, אישה גבוהה, צ-סית [המפלגה הציונית-סוציאליסטית ברוסיה] ותיקה.

מה תאמר על כתיבת ליבנשטין.[10] בחור מריר אך קולע לנקודה. אני אוהבת לקרוא אותו.

שמעתי שרבקה יפה[11] עומדת לנסוע לאמריקה כשליחת מועצת הפועלות. הבחירה לא רעה, אך מדוע הנשים מקפחות את שושנה הראלי[12] איני יכולה להבין. הן עושות שגיאה חמורה בזה שאינן נותנות אפשרות לשושנה לגלות כוחותיה. יש בזה בוודאי מרישעות של בבה [אידלסון].

לילה טוב. הנתראה?

 

צ.


[1] נאומו של מ"ש ב"כינוס הניצחון", שהתקיים באמפיתיאטרון הר הצופים ב-13.5.1945, מובא בנספח 6.

[2] כינוס הלוחמים העברים, מתנדבי "גדוד נהגי הפרדות" ו"הגדודים" במל"ע-1, והמתנדבים ליחידות השונות בצבא הבריטי במל"ע-2, התקיים ב-22.8 בבית "הבימה" בתל-אביב. "אמן הבימה יהושע ברטונוב קרא דברי אזכרה מאת מ"ש לחללי החיילים העברים - קטע מנאום שנשא בכינוס הניצחון אשתקד על הר הצופים. [...] לקול מחיאות כפיים סוערות נקראה ברכה למ' שרתוק: 'למחולל ההתנדבות היהודית, ליוצר הכוח העברי והגדודים העבריים, שלוחה ברכת כינוס האזעקה של החיילים העברים. לקריאתך נענינו, לקריאתך ניענה!'" ("דבר", 23.8.1946).

[3] "'מידל איסט מייל' מספר בגיליון אתמול, ש-180 מעפילים עלו על החוף ליד ת"א בלילה שעבר. הם הצליחו להתחמק מהכוחות הבריטים" ("דבר", 18.8.1946). נראה שמדובר בספינה "עמירם שוחט", שהבקיעה את המצור הימי הבריטי והנחיתה את מעפיליה ב-16.8.1946 בלילה באזור קיסריה.

[4] יהושע גורדון (1941-1889) - ממונה על ענייני ביטחון במח' המדינית של הסוה"י והמקשר הראשי בינה לבין שלטונות הצבא והמשטרה הבריטיים. ממחוללי מסגרת הנוטרות בשנות המרד הערבי. ר' הפרק "עם זכרו של יהושע גורדון" בהנוטר העברי ושם גם הקטע "מעצב דמות הנוטרות העברית" מאת מ"ש; והפרק עליו ב"אורות שכבו", עמ' 109. ב"לאש ולמגן" כתב עליו מ"ש: "מפעל הנוטרות היה גולת הכותרת של חייו, שכן הוא היה ארדיכלו העיקרי - יזם את סדריו, עיצב את מיבנהו ושקד בלי הרף על הרחבתו ושכלולו" (עמ' 3).

[5] חנה רופין.

[6] הכוונה ל-18 נידונים למוות מתוך 22 חברי לח"י, שנעצרו בעקבות פיצוץ בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, שבוצע בידי לח"י ב-18.6.1946, למחרת ליל הגשרים. "בפתיחת הישיבה של הווה"פ של ההסתדרות אמר אתמול היו"ר י' שפרינצק: יחד עם כל היישוב נדהמנו מפסק הדין של מוות על 18 אנשים שהוציא בית-הדין הצבאי בעכו. אין אנו מעלים על הדעת, שפסק דין כזה יוצא לפועל ואנו תובעים את ביטולו" ("דבר", 21.8.1946); "ועד הקהילה העברית בחיפה פנה במכתב לנציב העליון וביקשו לחונן את ה-18 הנידונים למיתה. הרבנות הראשית בחיפה פנתה גם היא באותה בקשה לנציב העליון ולמפקד הצבא בארץ" (שם, 22.8.1946). "פרופ' ז' ברודצקי פנה אל אטלי, בשם ועד שליחי הקהילות בבריטניה, לחון את ה-18. 'אגודת ישראל' שלחה בקשה דומה אל הול. [...] כל אירגוני הנשים בא"י החלו אתמול לערוך פטיציה, אשר תישלח לנציב העליון ולמפקד הראשי גנרל בארקר בקשר לחנינת 18 הנידונים" (שם, 27.8.1946). גזר הדין הומתק בסופו של דבר במאסר עולם.

[7] לא זוהה.

[8] ד"ר דבורה נמירובסקי לבית גרודסקי, נפטרה ב-15.8.1946 מהתקף לב. הייתה פעילה במפלגת ציונים-סוציאליסטים ("צֶ-אֶס") ברוסיה. רעיית מרדכי נמיר (נמירובסקי), לימים מזכ"ל ההסתדרות, שר העבודה וראש עיריית ת"א-יפו.

[9] משה וצפורה שרת ישבו בת"א מ-1925 עד 1931, כשהיה מ"ש מעורכי "דבר". ב-1931 התמנה מ"ש לעוזרו של חיים ארלוזורוב, ראש המח' המדינית של הסוכנות, ואז עקרה המשפחה לי-ם.

[10] אליעזר ליבנה (ליבנשטיין) (1902 -1975) - חבר מזכירות מפא"י, מראשי מערך ההסברה של ה"הגנה" ועורך ביטאוניה. לימים ח"כ. צ"ש מכוונת למאמרו "ידיד טוב ומתמיד לעם היהודי", שם נאמר: עם גירוש פליטי המחנות מחופי א"י ב-13.8.1946 [...] אכן נראה, שגם לממשלת הלייבור יש איזה עניין בחשבון המוסרי, באשר היא מלווה את המעשה האיום ביותר שנעשה לנו מראשית ימי שיבת ציון בהכרזה, כי "לבה פתוח לסבל שנפל בחלקה של העדה היהודית והיא שואפת לשים קץ לסבל זה בהקדם רב ככל האפשר". בלבו של כל יהודי מעוררת הכרזה זו רגש של סלידה ובחילה - אולי סלידה עמוקה עוד יותר מאשר מעשה הגירוש עצמו ("דבר", 16.8.1946).

[11] רבקה יפה, מחניכות מ"ש בקבוצת "החוגים" בת"א. שירתה באט"ס. ידידת משפחה.

[12] שושנה הראלי, עלתה לארץ מארה"ב. הייתה רעיית שאול הראלי, עובד המחלקה המדינית. ידידת משפחה.

 

העתקת קישור