22

אל: רבקה, וינה

לונדון, תענית אסתר [23.3.1921]

רבצ'קה יקרה,

 

חטאותיי כבדו מנשוא. איך, מדוע ולמה - איני יודע, אך כך הוא המצב: לא כתבתי. באמת יש סיבות, אך אינן מצדיקות. בואו של מחלוף, שהִייתו פה ונסיעתו היו סערה ומהומה אחת. לא נהנינו איש מאחיו, ובכ"ז כל זמני הפנוי והלא פנוי הוצא עליו. לא נהנינו, מפני שכל נסיעתו הייתה חסרת כל טעם ושחר. רוטנברג סחב אותו סתם, והוא הלך כפות ועקוד אחריו. נדמה היה לו - כמו תמיד - כי צפונה בזה איזו חשיבות מיוחדת, עילאית, ולסוף נוכח כי הכול הבל וריק ויש אחת משתיים: או לבוא לאירופה לשם אירופה ולזמן רב, או להישאר בכבישים. אך לבוא ללונדון בחטיפה ולעסוק פה בענייני רוטנברג, שהם עצמם אומנם חשובים מאוד, אלא שלהם פה לא נחוץ כלל בהרב, כי אם כל צעיר פה יוכל לעשותם - לזה אין טעם. אלא מאי? שרוטנברג, כמו כל "גדול", אנוכיי הוא מאוד; הוא "התרגל" לבהרב והתרגל לנצל אותו בלי רחמים, ובהרב איני מוחה בזה, ובכן אמר לו: ניסע - וייסעו.

היה בדעתם לנסוע לאמריקה, אלא שהדבר לא יצא לפועל וחזרו כלעומת שבאו.[1] אין צורך לומר, כי מחלוף לא נהנה מכלום, כי הוא סבל מזה נוראות, כי איתי לא הספיק לדבר במשך כל החודש. זה מוזר, אך את תביני. אצלנו הלא תמיד קורה כך. אין מספיקים. הוא היה מבולבל מאוד לפני הנסיעה. כנהוג, קבענו להתראות והוא לא בא למועד. ובינתיים לילה וצריך הייתי לשוב הביתה. ישבתי באותו לילה עד 4 וכתבתי לו על כל העניינים שרציתי לדבר איתו, כי לולא זה לא היה יודע פשוט מה לספר עלי בארץ, לא בבית ולא בכנרת ולא לדב, וגם הוא עצמו לא היה יודע מה איתי. את המכתב הזה הוא ישלח לך, וגם לך יועיל. על ענייני רוטנברג ביקשתי את בן-גוריון כי יספר לך. אם לא עשה זאת עדיין בעצמו, תבקשי אותו ויספר.

מה איתי - הן גם את אינך "מתחילה" לדעת. הרבה שינויים, עיקריים ויסודיים, בהלך הרוח ובתוכנית המעשית. אני חדלתי מלבקר בהרצאות במשפטים ועזבתי עם זה את דרך הלימוד "הרשמי". שיניתי את הכול מקצה עד קצה ממה שכתבתי במכתבי הגדול הראשון. איך בא ונהיה הדבר - ארוך הסיפור מדי. שלושים ושלוש סיבות^.[2]

בראשונה - שיעמום המשפט עד מוות. ספק שבספק אם יועיל הלימוד פה אף במשהו לא"י. השיעורים בערבים וזה לא נוח לגבי ענייני הפרנסה. ועוד ועוד. העיקר, אם דווקא ארצה או אצטרך לקבל תעודה, אעשה זאת ע"י לימוד אכסטרני, שייקח פחות זמן - לא בסכום השנים, כי אם במספר החודשים שבכל שנה. כך, לכל הפחות, נדמה היה אז, כשחדלתי מבקר הרצאות. אלא שעצם הצעד הזה גרר אחריו שינוי-ערכין כמעט גמור בכל השקפתי על הלימוד ועל תכלית נסיעתי לאירופה. יצא כך, שנמצאתי מחוץ לכל מסגרת, חופשי לנפשי ומסור לגמרה בידי עצמי לעשות בזמני כרצוני, למלאו בכל תוכן שיהא רצוי לי. וזה הכניס בי הרבה רוח חיים. אבל יש להחלטה זו גם הרבה צדדים שליליים. כרוך בזה ריסק גדול. כשתקבלי את מכתבי שהובל לא"י ע"י בהרב [מכתב 20] - אם יתברר לך העניין יותר.

כן, עוד ע"ד בהרב. את מכתבך הגדול על פנינה [סגל][3] הראיתי לו כמובן. הוא היה מדוכא-שְאוֹל ואמר: המכתב הזה קורא לי לווינה  עשה ניסיונות מוגים [מוגי-לב] לדבר עם פנחס ע"ד נסיעתו. פנחס התייחס דווקא לעניין בכל הרצינות הדרושה, אלא שהדבר היה בערב נסיעתם לא"י, ובא"י בהרב באמת יותר מהכרחי, וע"כ לא יצא כלום. אצלי התעוררה שאלה אם להראות את מכתבך לאב,[4] הנמצא פה. מסרתי את פיתרונה של שאלה זו בידי בהרב, והוא לא הראה. את מכתבך לקח ממני.

בימים אלה כותב אני - או יותר נכון הולך וכותב - או עוד יותר נכון כותב והולך - מכתב ארוך ארוך לברל. השתפכותי. זהו מילוי חובה, אך עוד יותר מזה גם מילוי צורך נפשי. מכתב זה מכסה הרבה שטחים שצריכים היו להתכנס לתוך מכתבַי אליך ולארץ, ולכן אשלח לך העתקה ממנו

לדב - אזרתי עוז - וכתבתי מכתב. הראשון. הניעתני לכתיבה סיבה חיצונית, אינטריגה רבתי שג'ימי רוטשילד (הציקלון [רוסית: סופה]) הנהו האישיות הראשית בה, והרשת שהוא פורש ייעודה ללכוד משום-מה גם את דב. ביקשתי את דב לשלוח לך את המכתב לאחר שימלא את תעודתו בארץ. באותו מכתב גם ביקשתי מדב לבל יכעס הוא ולבל יכעסו כולם, אם יקראו עלי ביתר פרוטרוט בתוך מכתבי לברל. היה שם משפט: "הלא סוף סוף יש עניינים שהגבולים בהם מיטשטשים"^.[5] ובכן, אל-נא תכעסי גם את. הוא באמת כ"כ יקר לי. הוא - ברל.

מכתבי זה מקוטע ומרוסק. ואין אני משתדל לערכו. לשם מה?

יש המון דברים קטנים וגדולים שרציתי מזמן לכתוב לך. איני יודע אם אזכור את קצתם.

רציתי לכתוב לך, למשל, על הסובבים אותי ועל "חיי החברה" שלי. אני פה בודד, בודד מאוד. וכמו תמיד מתפשר וחי חיי חברה עם המצויים. את זוכרת בחלב?[6] פה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אך בכל ואת - לא זה. נחוץ אליהו, נחוץ דב, והם אינם, ולא יהיו, לא יהיו.

עם דוד [הכהן] חי אני יותר מבשלום גמור. אך אין לי וגם לא יוכל להיות לי כל סיפוק רוחני ממנו, במובן פשוט, חוץ מההרגשה שאני מרגיש כי ישנו על-ידי אדם אוהב, חבר מסור. בחיי שיתוף רק מתגלה ומתבלט כל המרחק שבינינו. חוסר חינוך במובננו,[7] חללים עצומים בהתפתחותו הראשונית צצים על כל צעד ושעל. עכשיו רוכש הוא את הוֶורְחי [רוסית: פסגות] וזה נעשה, בהכרה, באופן שטחי, א"כ בתפישה נאמנה ומהירה (הוא יושב עכשיו על ידי, בספרייה שבביה"ס, המסכן, ואינו חושד כמובן שאני כותב עליו), אבל מלבד היסודיות חסרה לו גם דקות, שוב פעם דקות במובננו. כשאני אומר באוזניו איזו מחשבה - סקירה הבאה מתוך הסתכלות, או איזו הערכה וכו' - הוא מתפעל, ומתפעל מאוד, אך לי דרושה לא התפעלות, כי אם הבנה והשתתפות, נחוץ לי כישרון שווה, שאוכל גם אני פעם "להתפעל" ממנו. הוא השמאיל כאן מאוד, אולי יותר משהיה משמאיל בא"י. העולם עכשיו הנהו כור לימוד, לימוד המכוון רק להשמאלה,[8] אך אין בו, בדוד, שמץ הכרת החסר לו במובן הארץ-ישראלי. אני בטוח, כי בשובנו - אני, שהייתי כבר בחברת הפועלים במובן ידוע, והוא, שלא היה בה מעולם, ושגם עכשיו אינו קשור בה שלא על-ידי, על-ידי דב ובהרב - אגש אני אל כל העניינים שוב כתלמיד, כאל "תורה היא וללמוד אותה צריך",[9] בעוד שהוא יהיה בעל ביטחון מאין כמוהו. ובהיות שהוא חושב על כניסה גמורה לחברת הפועלים בשובו לא"י, עתיד הוא לסבול הרבה, לסבול ולא להבין.

את כל הדברים האלה ועוד כהנה אומר אני לו לפעמים קרובות, בכל הזדמנות, בגלוי ולפעמים בקפדנות לא כ"כ עדינה, זו שתמיד את כועסת עלי בגללה, ושגם אני מצטער עליה לאחר מעשה. אך אין זה מועיל. ואולי בכ"ז דבר-מה נַפַּדַיֶט [רוסית: ייחרת].

דבר אחד חשוב בו: היושר מעורב עם פיקחות החיים. לא יושר מוחלט לשמו, ושאצלי מגיע לפעמים לידי טיפשות, כי אם היושר שעליו צריך ואפשר לחיות. ובנידון זה הוא לא רק אהוב כל החברה פה, כי אם אבטוריטט בכל ענייני הסולידריות שישנם בינינו, בעיקר בענייני פרנסה. אם עד עכשיו חיה החברה שלנו, העוסקת כולה באותה הפרנסה ובאותם התנאים המטרידים, לא על יסוד של התחרות כי אם על יסוד של עזרה והבנה הדדית - זה בעיקר הודות לו.[10]

רחל שוורץ[11] יה וידֶל בֶרְיוֹזְקוּ סְלוֹמַלַס אַנַה [רוסית: "אני ראיתי עץ ליבנה, אשר נשבר",[12] ואולי בֶרְיוֹזְקַה [ליבנה] לא הייתה מעולם, אך עכ"פ סלומלס [נשברה], או הולכת ונשברת. נורא. היא נחמדה-נחמדה בלי גבול. אבל היא רזה וצנומה, כשחיף עץ. עור ועצמות. חייהם קשים מאוד. הוא עובד כמו חמור והיא עובדת באופן נורא. שניהם לומדים ומלמדים, אך אין הקומץ משביע. יש לו אחות ויש להם בת. משפחה שלמה, דירה עם כל ההוצאות. והכול כ"כ יקר. פשוט - אינם אוכלים דיים. תמיד צער ודאגות, חשבונות מכל מקום, תשלומים שזמנם עובר וכו'. מאביה אינם מקבלים כלום. הוא פשוט מנצל אותם. חייב לצבי כסף ואינו משלם לו. בן-אדם שהתפטר מכל משפחתו. בכסף שהוא מוציא שם מי יודע על מה (ואני יודע) - יכלה רחל לאכול פה ביצים ולעזוב איזה שיעור בבית "גביר". אני מתכונן כל הזמן לדבר איתה, שתחדל לכל הפחות מלמד. אך הם גרים רחוק ואנו מתראים איתה לעתים רחוקות מאוד, וכשמתראים לא מזדמן לדבר. וכל פעם כשאני רואה אותה הלב מתחמץ. ממש נמוגה.

צילה.[13] היא בריאה ונחמדה מאוד. יש לה ילדה נחמדה, נפלאה. שקטה "ומרוכזת", עם עיניים פקוחות-פקוחות. היא אישה ואם מופתית, בעלת בית טובה, יודעת לבשל וכו'. שונתה הרבה, והכול לטובה. להשפעת בעלה עליה אין גבול. הוא אדם מיוחד במינו.[14] בן עשירים, מפונק מאוד, ועם זה אדם פשוט במובן החברתי במלוא מובן המילה. שמאלי מאוד בדעותיו, "אוחז" עם הפועלים, אך בכלל הוא תם ויושב אוהל, ע"כ זה לא יתבטא בשום פעולה ובשום עמדה חיצונית ברורה. תחת השפעתו, כמובן, ניתקה צילה לחלוטין את כל הקשרים עם ארונסונים[15] וכו. הוא אדם בעל ידיעות רבות, למדן בהרבה מקצועות, אך בחור-ישיבה ובטלן, במובן זה שלשוּם דבר מעשי מיוחד אינו מוכשר ועכשיו הוא פרולטרי רוחני בלי כל אוּמנות. צנוע מאוד, שתקן גדול וישר עד לאיני יודע מה, מחטט ומקפיד. כן, הוא קנאי מאין כמוהו. בעל-מוסר ובעל השקפות מסוימות בענייני מוסר. עובדה קטנה אחת תבאר: כשנפגשתי עם צילה - לא התנשקנו. כשאני נכנס אליהם, לפעמים עם דוד או מישהו אחר, וצולחת עלי קצת הרוח, ואני מתחיל להתחכם ולהזכיר נשכחות - צילה ג"כ מתעוררת וצוחקת בצהלה גדולה ואז רואים בכ"ז את הבדל הגילים והמזגים: הצחוק הצוהל והמידרדר של צילה והחיוך הפיקח-מרוכז על שפתיו. ע"ד אדיקותו והנרות שצילה מדליקה בשבת את יודעת, בוודאי יש בזה יופי.

מצבם החומרי אינו טוב. משכורתו אינה מספקת והם שוקעים בחובות. והחיים יקרים, והוא בכ"ז בן-גבירים, סובל מדחקות ונוהג ברחבות, ואינו יכול להסכים כי "לצילתי" יחסר דבר-זה או דבר אחר, או אם בבית יהיה לא הכול כמו שצריך. ושום תקווה לעתיד אין. מה יהיה איתם? הלנצח משרה ציונית בלונדון? צילה מתגעגעת לא"י ואינה חושבת על חיים במקום אחר. אך בא"י מה יעשה אדם כמוהו? הדבר היחידי - משרה בממשלה. אך גם בזה לא יעמוד בהתחרות (דוד הכהן חושב, שהוא צריך ללכת לחדרה ולשבת על הפרדס...)[16] והדברים יגעים.

עכשיו מתארחת פנינה בלונדון, אצלם.

בזמן האחרון התחלתי הולך לקונצרטים. פה יש שני אולמי קונצרטים גדולים. אחד "אלברט הול" - ענקי, מכיל כ-15,000 איש, לעולם אינו מלא. מחירים ממחירים שונים, עד 0 ועד בכלל.

"שמעתי" את [סרגיי] קוסוביצקי מנצח. אני זוכר אותו מרוסיה.[17] הוא מנצח גדול. שמעתי את ישה חפץ. וירטואוז, ולא יותר, כמדומני. עכ"פ אינו נוגע "ברצינות". רק סן-סנס, ונייבסקי, וכד'. או אולי אני בור. כמובן, מנגן נפלא. אך אינו מזעזע. ויכול היה כבר לחדול מלהיקרא "ישה". בחור גדול. שמעתי דברים של סיבליוס, בתזמורת בניצוחו הוא. גם הנגינה וגם הוא עצמו מקסימים. את מכירה אותו? הוא גרמני.[18]

עכשיו אתחיל קצת ללכת לתיאטרון. פה הלא יש לקהל המיליוני טעם חשוב מאוד: קומדיות-אופרטות אכזוטיות, בלי כל תוכן, אבל עם מוזיקה נעימה-קלילה, תפאורה נהדרה, המון צבעים, ברק, תלבושות, מראות טבע, פלאי הדר הטכניקה - זה העיקר. יש למשל מחזה, שאינו אלא בימוי (אינְסְצֶנירוֹבקה- המצאתי ברגע-זה [את המונח העברי בימוי)] של "עלי בבא וארבעים השודדים". ואת הדבר הנשגב הזה מציגים זה חמש שנים תמימות, מדי יום ביומו. והתיאטרון של ברנרד שו, עם דרמות רציניות, זקוק הנהו לתמיכה, היותר דל והפחות מבוקר בכל לונדון. כך הוא. ותושבים יש פה, אומרים, פי עשר מבכל ארץ-ישראל שלנו.

אסיים בזה. לא די, אבל אכתוב לך בעוד איזה זמן. אני שולח בזה המון דברים. תקראי את כולם ותמסרים לבן-גוריון, יחד עם המכתב אליו.

 

 

רבציקה,                                                                                                               23.3.1921

במכתבי שכחתי כליל להזכיר דבר קצת חשוב. וזהו: בעתיד לא רחוק ביותר נשקפת לי אולי נסיעה... לאמריקה, לחודש-חודש וחצי. רוטנברג הודיע לי פה, שאם ייסע עוד השנה, ואם לא יוכל לקחת את מחלוף לרגלי ענייני העבודה בארץ רוצה הוא לקחת אותי ושאלני אם יוכל רַסְצִ'טיוַת [רוסית: לסמוך] עלי. עניתי בחיוב. זוהי תוצאה מהדרך שאני הולך בה עכשיו.[19] אך בעצם איני מאמין כי נסיעתו תצא לפועל השנה. בוודאי תידָחה לחורף הבא. עכ"פ תהיה הנסיעה יחד עם ברל.[20] כל העניין די רחוק ממני ואיני חושב עליו, אך בכ"ז רציתי שתדעי זאת.

בן-גוריון אינו יודע על זה. אני לכה"פ לא סיפרתי לו. ובכן, אל תדברי גם את.

נשיקות לך, יקרה.

 

משה

 

הערות