18

אל: ברל כצנלסון, תל-אביב

לונדון, 7.3.1921[1]

ברל יקר ונאמן,

 

מחר נוסע רוטנברג.[2] והיום התרחש נס - צצה איזה "מכה" על הלחי ומוכרח הייתי להישאר בבית לרפאה. והחלטתי לאחוז את עצמי בכף, לשבת ולכתוב. כי הלא מלבד כל הטרדות השוללות ממני אפשרות של התרכזות והתייחדות לשם כתיבה - ישנו עוד דבר-מה, דבר-מה זה מונע מכתיבה כל הזמן, ובו בזמן אין כמוהו מענה ומייסר אותי עד לבלתי נשוא - זוהי הרגשת החטא הרובצת עלי מאז נפרדנו. ויותר מחטא העזיבה, היציאה, קשה ומכאיבה ההרגשה כי כאילו לא הוּבנתי. עליך בייחוד חושב אני כל הזמן ומעמיד את עצמי למשפט לפניך. לפניך - הרחוק והקרוב אלי כל כך, כל כך, היקר והאהוב. הלא אין אתה יודע ואין אתה יכול לשער מה הינך לי, איני חושש להגיד לך זאת פשוט וגלוי. אני עושה זאת גם בכדי לחייב אותך באחריות, אחריות בעד עצמי. אל תעזוב אותי ואל תרחק ממני. אתה דרוש לי כאוויר לנשימה, כאור לעיניים. אני אומר את כל הדברים האלה יען יש לי לפעמים רגעים קשים, בהם עולים חששות רעים על התנכרות העלולה להיכָרך בעקב פרידה ארוכה. אל תעזוב אותי. חשוב עלי.

הנה אמרתי לך בבת-אחת, בירייה אחת, דבר אשר העיק על לבי במשך כל הזמן הרע הזה, וכאילו הוקל על הלב. עוד לאיש אחד עלי לשיח את הכואב ונוסס בלבי אליו. הוא רֵע נעורַי יותר מאחי, לב שכולו זהב טהור; אשר נתן לי לנסוע והבטיח לבוא אחרי ו"רימה" אותי: נשאר והטיל את עצמו, ראשי מטָה, לתוך ים העבודה הקדושה, אשר כולו סופה ומרקחה, וחוף אין לו, אין לו. הרגשת-אשמה כבדה מדכאה אותי ביחס אליו, וגם לו לא כתבתי. וגם לו כותב אני היום [לדב, מכתב 21], ואז יקל לי עוד יותר. ואולי לגמרה.

כן, כאילו לא הוּבנתי. הן איתך לא דיברתי כלבבי. לא כך צריך הייתי להיפרד ממך, לא כך חשבתי שניפרד. איני זוכר כיצד קרה הדבר, אולי בי הייתה האשמה. עכ"פ - כך היה. ובצאתי לחו"ל בפעם השנייה, אחרי המהפכה הכי עצומה שחלה בי במשך חיי המעטים - מהפכת "אחדות-העבודה"[3] - הרגשתי כאילו שאין ברכתך - הברכה הנכספת - מלווה אותי. רע היה לי. זכוּרָני, בחצות הליל, ברכבת, בעומדי בתחנת באזל, שטפוני פתאום רגשות והחלו נוהרים אליך. חטפתי עיפרון והתחלתי כותב לך. אבל לא שלחתי. כמדומני שהתביישתי. יותר מדי מליצות היו: הרגשתי את עצמי אז כאילו עמדתי לרגלי הר-סיני. וכיוון שהושהה המכתב בכיס - עבר זמנו ואבד ערכו. אך אין זה חשוב.

ברל, ברל. ממה אתחיל? הלא כל כך הרבה יש לספר. הנייר לא יכיל. שמחתי כבר, כי תבוא ונדבר. אך נראה שלא תבוא, עכ"פ "עוד חזון למועד" - בלשן המליצה הרשמית - ואיני רוצה להוסיף חטוא עד אז.[4]

במשך שלושת החודשים וחצי שאני פה חלו אצלי הרבה חליפות בתוכנית לימודי. התחלתי ממסילה כבושה, או מ"דרך המלך", ועברתי אל ה"שבילים". פירוש הדברים: נכנסתי בראשונה למחלקת המשפטים וחשבתי שאלמד כסדר - שמיעת הרצאות, בחינות וכו' - ועתה לא רק שאיני לומד משפטים כל, כ"א בכלל איני שומע שום הרצאות כסדר. אני בוחר לעצמי את הרצוי והמעניין וזורה כל השאר הלאה. ובזמני הפנוי - המעט, לעזאזל - עושה אני כרצוני. שינויים אלה לא נעשו מתוך מחשבה תחילה, כ"א מתוך עצם תנועת גלגל חיי פה, מתוך טבע הדברים. התחיל הדבר מזה, כי לא יכולתי שאת את שיעמום המשפט. פה אין מחלקה זו כוללת שום מדע טפל, כאשר בכל אירופה. משפט - ותו לא. והפרופסורים זקנים-זקנים, ומדברים לאט-לאט, והכול יבש ומשעמם עד מוות. המחלקה - כאילו פיהוק אחד גדול אשר אבק כל הדורות, מיוסטיניאן[5] לכה"פ - נישא בחללו.

הרגשתי כי כל שעה שאני מבלה באווירה ובסביבה זו – חטא. וערב-ערפל אחד חדלתי מזה. בינתיים איבדתי שבועות אחדים - נוסף על איחורי מלכתחילה - ולא יכולתי בשום אופן להירשם כתלמיד רגיל לביה"ס לכלכלה. נמצא, שאני מבקר בו עכשיו רק הרצאות על נושאים בודדים - עכשיו שני קורסים: א) ההתפתחות המדינית של המעצמות במאה הי"ט; ב) הפסיכולוגיה של החברה בת-זמננו. מעניינים הדברים ומעניינים גם האנשים - המורים. הראשון – לסקי[6] - יהודי אנגלי-אמריקני, בחור צעיר, צנום ושחרחר כבחור-ישיבה או כאכסטרן [תלמיד חוץ]. למדנותו עוברת כל גבול ונראית כחידה ביחס לגילו. נטרד מאוניברסיטאות אמריקה בגלל חריפותו היתרה. טיפוס עילאי של יהודי חריף, שולל ומבקר. אינו יודע רחם ואינו מכבד כל קדוש. מהרס ואינו בונה דבר. סוציאליסט איננו, יהודי לאומי איננו. סתם אדם שמְרֵרָתוֹ היהודית נשפכה. דומה מאוד לטבנקין גם בלשונו השנונה, גם בכישרון ההומור הארסי הנפלא, גם בניתוח הפסיכולוגי הדק, וגם - בפניו. השני, גְרֵהם ווֹלוֹס, גוי ישיש עם נפש צעירה, גבוה וחסון, רעמת-שיבה על ראשו ועיני ילד פיקחות-טובות. טיפוס של "חסיד אומות העולם", שכל בריא וישר, חיובי ומאמין. אוניברסאלי במלוא מובן המילה ואינדיבידואליסט קיצוני כאחד. זה לעומת זה.

ישנן עוד הרצאות ראויות לביקור, אך לא נוח היה להתחיל לשומען באמצע הקורס, וגם זמני לא סודר כרצוי.

אני קורא לא מעט, וזה העיקר. קורא הרבה עיתונות – יומית, שבועית וחודשית. קורא הרבה בשאלות המזרח. בקי במידה די הגונה בענייני תורכיה, הבולשביזם המזרחי [בקווקז ובאסיה התיכונה], הודו, סוריה וערב. בזמן האחרון התחלתי סוף סוף מקבל גם עיתונות ערבית מסוריה ומהארץ, ואם רק יהיה פנאי - אחדש את מחלקת "בן-קדם" ב"קונטרס", אם כי ה"דיסטנציה הספרותית" תהיה גדולה מדי. עיקוב ענייני המזרח בא לרגלי העבודה שאני עושה בשביל ז'בוטינסקי. העבודה משתלמת, כמובן.

אך לא זוהי הקריאה החשובה. אני קורא ספרים. בראשונה קראתי במרץ ספרות יפה - לשם השפה - וחשבתי להמשיך בזה איזה זמן. אך לא התאפקתי והתחלתי לקרוא ספרי מדע. פתחתי בענייני השעה. מסביב לתוצאות המלחמה, מהות בריתות "השלום" השונות והאמנוֹת ה"כלכליות", הרס אירופה המרכזית וכו' נוצרה כבר ספרות. הספרות הזו - מדע ופובליציסטיקה, פוליטיקה וכלכלה, שאלות לאומיות ובין-לאומיות, דעות העבר ועוּבָּרי משפטים חדשים - משמשים בה בערבוביה. לכן היא כה מרת-נפש, עצבנית, סְטְרַסְטַנַיה [רוסית: נלהבת] ולכן היא כה מעניינת ומושכת (ספרו הידוע של קֵיינְס[7] - "התוצאות הכלכליות של השלום" וספרו של בריילספורד[8] "אירופה אחרי השלום"). ועכשיו עומד אני בכ"ז לפרוש מן ההווה ולשקוע בספרות העבר, לרדת אל השָתוֹת. זה כ"כ נחוץ.

אתה אינך מכיר עד כמה בור הנני. ממש בור גמור. תמיד הרגשתי, שאתה ויצחק [טבנקין] אינכם מבינים את החסר לנו. שוכחים אתם את ההקדמה הגדולה שהייתה לכם בטרם באתם אל הארץ, ההכנה הלימודית וההבנה הרוחנית. הן ב"השכלתנו" ישנם חללים ריקים כה ענקיים, עד שמבלי דבר על הבושה - צער וייאוש היו תוקפים לפעמים, ואם נעשה בי החפץ לנסוע לְשֵם תורה לציווי מוחלט - אתה ויצחק האשמים בזה. אתם גיליתם לי אפס קצהו מן האור הגנוז. ואם לא הבינותם, הרי שנשנה החוק הידוע, המשכיח את האדם את עברו-הוא ושולל ממנו את האפשרות להבין לרעהו בשעה שזה נמצא באותו מצב ממש, שהוא עצמו נמצא בו פעם.

בי מתחולל עכשיו פרוצס חשוב. אני עובר עכשיו, צעד צעד, את הדרך מ"אחדות-העבודה" אל הסוציאליזם, כוונתי אל הסוציאליזם העולמי. כי יש כבר אנשים העוברים דרך זו בעיון (הלא אינני מאנשי-העבודה) בכיוון זה ולא להיפך - זהו אחד הפלאים שחוללה "אחדות העבודה", לא ברבים אומנם, כ"א ביחידים, אך בשביל היחידים האלה זהו דבר עצום, ראשון ואב לכל.

הדרך נפלאה. על כל צעד - הפתעה. כל הפתעה גוררת תחילה מעין מפה-נפש, אך אחריו באה מנוחה והרגשת ביטחון ותוקף. ההפתעות הן כי מתגלה לי, שכל אותם העיקרים שנצטרפו אחד לאחד בבניין השקפת עולמי בתוך מסגרת הארץ ושאלות בניינה, העיקרים אשר צבע הדברים שבארץ נדמה לי בהם לצבע טבעי, ראשוני, חוזרים לפני בכל העולם, קיימים ושרירים בכל. ואין אני מדבר על עצם האידיאלים של הסוציאליזם, הסה"כ של התורה. דווקא כל אותם הדברים, ששורשיהם כה עמוקים במה שאנו קוראים לו "המציאות הארץ-ישראלית", דברים שנדמה היה כי אנו שיצרנו ומיוחדים הם לנו, שלנו הם, נחלתנו - אלה צצים ומופיעים, כמכרים נושנים בלבוש חדש, בכל פינה בתוך "המציאות העולמית": בניין הארץ ובנין העולם; עבודה זולה בארץ ועבודה זולה במרכז אירופה; איניציאטיבה פרטית שתבנה את הארץ ואיניציאטיבה פרטית שתקים את הריסות כלכלתה של אוסטריה, הלוואה לאומית לשם בניין הארץ והלוואה בין-לאומית לבניין מרכז אירופה וביסוס המדינות החדשות; טשטוש גבולים ואיחוד גמור בין פעולה פוליטית ומקצועית אצלנו - ופה; התפתחות משק קואופרטיבי ויישוב סוציאליסטי בארץ של המשטר הקיים אצלנו – ובאיטליה; וכו' וכו'. ועד פרטי הפרטים: "הכבישים" שלנו ואותן העבודות באיטליה; קבוצת הבניין הקטנטנה שלנו וגילְד הבניין הענקי פה; ועד למפ"ס אפילו, ועמדתם (הכרוז שלהם נגד [מגבית] "סלע היישוב"[9] והכרוז של הקומוניסטים האנגלים נגד ר'[מזי] מקדונלד בעמדו להיבחר לבית-המורשים).[10]

כאמור, קודם בא מפח-נפש: מה זה? ובכן מאומה לא חידשנו, ומאומה לא נחדש לעולם - והכל שווה תמיד וַּבכל, ואיננו אלא טיפה מן הים, ומתנפחים אנו ומתנשאים אך לשווא ליחידי סגולה וממציאים. אך אחרי מפח-הנפש באה מנוחה ובא ביטחון. נוסף כוח. נעשים מובנים ההכרח של אחדות העולם וכוחה וגדלותה של אחדות זו, ונולדת הרגשת הערך העצמי בתוך הכלל הגדול. לא חשוב אם המצאנו דבר חדש או לא; חשוב - אם יצרנו או העתקנו. ונזכר אני בדברי אבא המנוח, שאמר פעם בשיחה אחת על Babel und Bibel:[11] "לא חשוב מי אמר הראשון [את הדיבר] 'לא תרצח'; חשוב מי שמקיים אותו".

צר לי רק שאני כה בודד בדרכי זו, בלי מדריך קרוב ובלי חבר שווה. כשאני יושב וקורא יש שהנשימה נעצרת משפע הרעיונות והמושגים החדשים המציפים אותי; כאילו סערה קמה במוח, ישן וחדש מתערבבים, השוואות, הֶפרשים ודמיונות, הנחות והסקות, פיתרוני חידות וניחושים לעתיד רוחשים בערבוביה ואין כוח לעכל וליישב את הכל. וישנה תשוקה עזה להתחלק עם מישהו קרוב ומבין, להעניק את העודף המבקש לו מוצא, לספר לך וליצחק ולראות את בת צחוקכם, לספר לאליהו ולדב ולהדליק ניצוץ בעיניהם. ואיש אָין. ומכאיבה גם הבדידות וגם ההרגשה כי נהנה רק אני לבדי.

הנה, שמעתי שלשום הרצאה של Cole G.H.D.[12]  זה "נביא" הסוציאליזם הגילדי,[13] על תורתו. ההרצאה הייתה באגודה הסוצ' של בית ספרנו. הוא צעיר, רענן ונחמד, מאמין ותקיף. כל כך קרוב היה לנו ברוח דבריו, בחוסר כל עיוניות עקרה "לשמה", ביניקה מלאה מן המציאות ובהשראה המגלה לו עתידות. הכל היה חדש וישן. הדברים על השאלה המתחילה לנקר בלבות המוני העובדים: למי אנו עמלים? על יכולת-העבודה של הפועל ההולכת ודלה והמוכרחה להידלדל מאין תכלית, מאין אופק ועתיד, בראותו את הקפיטליזם, זו מכונת הרווחים, חסרת אונים לספק את צרכיו, להבטיח את קיומו, ליישב את סתירותיו הוא, והוא מהרס, מחבל ומשחית תחת לבנות ולכלכל. (ומצלצלת באוזניים האמרה הזכורה מ"בעבודה": "האומנם ישקיע העם את כוחותיו בבניין בית לאומי אשר לֶנְדְלוֹרדים [בעלי אחוזות] ישׂרו בו, אשר מתחת לחירות הלאומית תשלוט העבדות הכלכלית וכו' וכו'")[14] ועל הפיתרון היחיד - מסירת התעשייה בידי עובדיה, לא רק משום היושר, ולמען עשות את העבודה למושכלת, כי אם בעיקר לשם הטלת האחריות בעד מילוי העבודה, בתור תפקיד חברתי, על האנשים אשר רק בהם תלוי הדבר. בהרב היה בהרצאה - סחבתי אותו - הרבה לא הבין, כמובן, אך את הדברים האלה הבין והניע ראש, לאות הסכמה, ועל פניו הייתה בת-צחוק רצינית.

או דבריו אלה: בוויכוחים השיג עליו מישהו, כי יותר מדי שקע "בתיאוריה", ועל "הפרקטיקה" - מה תהא צורתה ומה יהא טיבה של החברה הסוציאליסטית שתיבָּנה על יסודות הגילדים - לא דיבר כמעט כלל; על זה ענה: "מה יהא לעתיד לבוא, כשתושג המטרה, זהו עניין לתיאוריה. הפרקטיקה, כפי שאני מבין אותה, זוהי השאלה מה עלינו לעשות תיכף, היום, מחר, מחרתיים. השאלה של צורת החברה לעתיד לבוא צריכה לעניין אותנו רק באותה מידה שידיעת הדבר עלולה להדריך את פעולותינו בהווה". הוא יכול היה להיות אחדותניק טוב, לא כן, ברל?

הנה כי כן, אפשר עוד לשמוע פעם בעיר-ערפילים זו גם דברי אלוהים חיים. ויש גם אפשרות לפעמים להאזין למוזיקה טובה, ויש גם תיאטרון טוב. אומנם התיאטרון הטוב הוא היותר עני, ממש זקוק לביקורי-התנדבות בזו עיר המיליונים. בעוד שקומדיות טיפשיות, חסרות כל תוכן, והמבריקות רק בשלל צבעי התפאורה, בעושר המלבושים ובקסמי ההארה, אינן יורדות מעל הבמה זה שנים (4, 5) ומוצגות הן מדי יום ביומו. אך הלא תמיד אפשר "בחור בטוב ומאוס ברע".[15] אלא שכל הצרה היא, כי זמן אין, אין.

הפרנסה גוזלת הרבה זמן ומרץ. יותר מדי. קשה פה מאוד לכולנו. אתה עוד ביקשת לייעץ לי בדבר רסקין קולג'.[16] החשבת במה הייתי מתפרנס באוקספורד? (איני מדבר כבר על עצם ההצעה, לא כדאי להאריך עכשיו, אך לדעתי - אינה בשבילי לגמרה).

עבודת ז'בו' גוזלת זמן רב. אומנם היא חשובה מאוד מפאת תועלתה בשבילי, וזה מנחם אותי. אך השיעורים - שיעורי הערב והפרטיים - גוזלים ערבים יקרים. הנה, למשל, עד היום לא עלה בידי לבקר אף אסיפה אחת באגודה הציונית של הסטודנטים, מפני שתמיד נערכות שם אסיפות ביום ג' בערב, ואני תמיד מלמד באותו ערב. אני יודע מה גדול הכעס עלי, ואיני צריך לשוב לעניין זה ולתנות לפניך עד כמה סובל אני מזה. אבל אני רוצה כי תבין וכי תבינו כולכם, ותאמינו לי, כי אילו הייתי רוצה לעשות את חובתי אליכם באמונה - בנידון הפצת הספרות ומשלוח כתבות כסדר על כל העניינים שעיני פקוחה עליהם כאשר הייתי רוצה בעצמי - ואילו הייתי עושה לפחות משהו בשביל "פועלי-ציון" - כי אז עסקים אלה בהצטרפם לזמן המוּצא לפרנסה היו מכסים את כל הימים עד לבלתי השאיר אף שעה אחת לקריאה וללימוד - הדברים אשר לשמם ורק לשמם באתי הנה. ואז מה הועילו חכמים בתקנתם? הלא אז ודאי מוטב שִבְתִי בארץ.

יקירַי, עליכם להבין זאת ולהסכים, כי איבדתם אותי לשנים אחדות, כן, לשנים אחדות. אני בטוח, כ"כ בטוח, כי זה לטובת כולנו, כי אני אצדיק את הדין הזה שגזרתי, כי אשיב כפליים,[17] כי אתם כולכם תראו זאת ותיווכחו. אם לא - אז באמת אבדתי. אך מפחד ה"אם לא" - מי זה יכול לגזור עלי לא לשמוע בקול אמונתי? תבינו גם, כי אילו נשארתי בארץ מי יודע אם הייתי נחלץ פעם מוועד הצירים.

התוחלת הממושכה לגדולות, לקניית קרקעות וכו', הייתה נמשכת ונמשכת והייתי נמצץ ע"י הביצה ושוקע בה. וכך אשוב אליכם, ישר אליכם ואך ורק אליכם, כולי אהיה שלכם - זאת אומרת - כולי אהיה של עצמי.

לעת עתה איני עוסק בשום עבודה ציבורית. נודע לכם בוודאי, כי נבחרתי למה שנקרא צ"ק [ועד מרכזי] של "פועלי-ציון" פה. הדבר נעשה למרות רצוני והיה לי פשוט למורת רוח. אלא שבן-גוריון גזר עלי ונכנעתי כלחבר גדול.

זהו בערך השליש ממה שחשבתי לכתוב לך. לכן אל תתפלא על אי-הפרופורציה שבין גודל המכתב והמקום שאני מקדיש להרבה פרטים של מה בכך.

 

משה

 

הערות