15

אל: רבקה, וינה

י"ט טבת פ"א [30.12.1920]

36 Buckley Rd. N.W.6

 

רבצ'קה יקרה,

 

הנה את מקבלת חבילה שלמה. עשתונותיך יבּוֹכו ולא תדעי על מה להביט תחילה. במעטפה תמצאי:

1) את מכתבי זה;

2) מכתב יהודה, שקיבלתי לפני כשבועיים;

3) מכתב מאימא;

4) דו"ח של מחלוף;

5) אותו דבר, המשך.

את הראשון קיבלתי זה כבר ואת השני רק שלשום. רוב הפרטים המעשיים שברפורטים של מחלוף רק יעיבו לפניך את עצם העניין. אך כיוון שאת בדלות כזו אני ממהר לשלוח לך גם את אלה.[1]

מלבד כל אלה נוסע אליך מכתב ארוך-ארוך שלי [מכתב 12]. זוהי העתקת המכתב ששלחתי לא"י. אחרי שתקראיהו תשלחי ליעקב [כבשנה]. אני אומר "נוסע", משום שהמכתב עכשיו בפריס. אני רציתי שיצחק [קדמי כהן] יקרא אותו וע"כ שלחתי דרכו. המכתב הוא חלק ראשון של מגילה אשר לא תיפסק, ואשר את המשכיה תקבלי בסדר.

אחרי כל זה אני רוצה לנזוף בך נזיפה הגונה על אשר נתת לחולשה לשלוט בעצמך במידה כזו. זה לא יסולח לך. אני כ"כ נהניתי ממכתביך הקודמים - ראיתי שאת ערה ועובדת, ופתאום - הא לך! מילא, את "אי-התקדמותך" בגרמנית אני משליך החוצה. אבל זה שפניך נפלו מפני זה, וזה שאינך ישנה וכו' וכו' - זה באמת נורא.[2] את מתארת לעצמך איך עוברים הימים על דב? שווי לנגדך רגע את האטמוספרה שהוא שקוע בה עכשיו ואת קדחת העבודה והרוגז התמידי האוכלים אותו. ומהבית - בטוח אני, כי כבר קיבלת את מכתב יהודה. ובכלל - כשנמצאים בחו"ל צריך להסכים מראש לחללים ריקים מזדמנים מפקידה לפקידה בחילופי המכתבים ולהתפשר איתם. ואין חכם כבעל הניסיון. ובכן התנערי מעפר קומי[3] ואל תתני לרוח שטות לתסוס בך.

איני כותב כלום על עצמי, כי מכתבַי הגדולים יכללו את הכול. היאזרי בסבלנות לקראתם. את הראשון תקבלי במהרה, יצחק לא יַשהה אותו.

שלום לך, יקרה. באמת הרגעי והיי לאיש. כיתבי לי לעתים תכופות יותר. כל מכתב ממך - כלטיפה וכנשיקה. ואת הנעליים שלחי. ימי הקור כבר חלפו פה, אומנם, אך בכל זאת יסכונו.

אמרי שלום לרובשוב ולרחל. הגידי לה, כי בעניין תקציב התרבות עם ויצמן לא יצא כלום. כסף בכלל אָיִן ופחות ממישהו יש לווייצמן דעה בענייני כספים. הוא נסע עכשיו להולנד ומשם ייסע לא"י, ללוות את אלפרד מונד[4] (שמש-נדבות חדשה שזרחה על שמי ציון). בראשית פברואר ישוב הנה, לישיבת הווה"פ הגדול.

שלום לנטע, לרבקה [מהרשק]. שלום ללוברני,[5] בן-מלך,[6] מולדבי. מה רגלו?[7] הרואה את אותו?

עוד נשיקה אחת,

 

משה

 

בנוגע למכתבי למשה [כרמי]: אותי הכעיס בייחוד ה"סוף סוף זכיתי גם אני לתמונה" (תמונתי אני). זוהי האשמה פראית. באמת הלא בידי איש איננה תמונתי, ולי אין אף תמונה אחת ממנו.

נזכרתי, שאת הרפורט השני של מחלוף עוד לא קראתי לבן-גוריון, ולכן אני מעכב אותו לפי שעה.

 

הערות