14

אל: משה כרמי, תל-אביב

לונדון, טבת [1920]

שמע מעשה:

 

פעם נסעתי ברכבת מלוד לחיפה. מולי ישב צ'רקס מכפר-כמא, ועל ידי - חלוץ, מן החדשים. עם הצ'רקס התיידדתי. דיברנו תורכית. בטול-כרם קנה הצ'רקס אבטיח, בצע אותו, נטל לעצמו פלח והושיט לי פלח. אחרי רגעים מספר פקד את החלוץ והושיט גם לו פלח. הלה סירב. שוב הושיט ושוב סירב. בלי אומר ודברים זרק [הצ'רקס] את הפלח בעד החלון החוצה. פנה ואמר לי במנוחה שלמה, כמסביר: אני מלבי נתתי לו פלח אבטיח, הוא מיאן לקבלו - כרצונו. אך לי אסור הפלח בהנאה, כי כבר הפקעתיו מרשותי. ולכן זרקתיו - הפקר!

והנה הנמשל:

אני נתתי לך תמונה.[1] אתה קראת לאספה והחלטת לבלתי לקבל אותה, ולא נתקררה דעתך עד ששמת את התמונה במעטפה ושלחת אותה בדרך רחוקה אל מעבר לים. אינך רוצה - לא צריך! אבל התמונה איננה שלי. זרקתיה אל האח המבוערת.

אתה מבין מה עשיתי? שרפתי את התמונה, תמונת האנשים היותר יקרים לי. אחרי שעשיתי זאת הבנתי, כי זה היה מעשה רשעות נוראה. נזכרתי: פעם בהיותי קטנטן, ברוסיה, כעסתי על רבקה בשל איזו שטות. באותו יום קיבלה ממי שהוא שושנה נפלאה, נהדרה. חטפתי את השושנה וקרעתי את עלי-הכותרת אחד-אחד לגזרים. ועשיתי זאת מתוך הכרת רשעות קרה. וגם את התמונה שרפתי ככה. אתה גרמת.

אתה נגוע חולי החיטוטים, לאין מרפא. ומרוב חיטוט איבדת את כישרון התפישה הישרה והפשוטה. רק עקלקלות וקפנדריא. היינו שֶשְתֵּנוּ ביפו. ראינו שעד נסיעת רבקה לא נהיה במספר יותר גדול. אמרתי לחבריא: מחר נצטלם. והצטלמנו. זהו גוף המעשה, אבל לא זוהי תשובתי לך.

תשובתי: אילו היית ביפו, או אילו ידענו איפה אתה נמצא (מתי יודעים אנו זאת?) ואילו היינו עורכים תוכנית לצילום, וקובעים יום למפרע, ושולחים לך הודעה - או פשוט תופשים אותך להצטלם - לא היית מצטלם איתנו בשום אופן. זוהי הכרתי העמוקה. אתה היית קורא אז לאספה ומחליט, כי אין לך חלק ונחלה בתוכנו, כי התמונה צריכה להיות ראי לחיים, כי פרצופך בתמונה זו יהיה בעיניך כשרטת לתמיד וכו' וכו'. והיית מגיש לנו רזולוציה ומצניע את הפרוטוקול, או פשוט, בלי כל רזולוציה היית משתמט מאיתנו - בלשונך: "בורח".

הודה, כי כך היית עושה.

מפני שאם אדם, שמקבל תמונת האנשים היותר קרובים לו, הינהו אין-אונים בפני חיטוטיו הנפשיים במידה כזו, שתחת להישמע לרגש הבריא של אהבה וקרבה לתמונה זו, הוא הולך אחרי שרירות לבו ומגיע לידי מעשה כמשלוח התמונה חזרה, מיפו ללונדון - אדם כזה יעשה תמיד, תמיד את ההפך.

ובנוגע לתמונתי.[2] אני רותח מהתמרמרות. מילא, בתמונה ההיא יש אנשים שמשהו נַבּוֶללוֹ [רוסית: מעיק] ביחסיך אליהם. אבל אני? הייתי כמוכה תימהון: למה זה פה הכרכורים מסביב לנקודה? סוף סוף לא התאפקת, כדרכך, והפלטת: "גם אני זכיתי לתמונה". מה פירוש ה"גם" וה"זכיתי"? מי כן זכה? ואיזו זכייה? שאל את אליהו ואת דב - אם נתתי להם פעם תמונה?

והבט-נא, דבר מוזר, אשר לעולם לא היה עולה על דעתי, רק חיטוטיך העלוהו: אני מעולם לא קיבלתי תמונה ממך, מעולם! אתה בוודאי אינך יודע זאת! וזה כל כך טבעי. ומי מאשים אותך. ואיזו אשמה יש כאן?

ובכן למה מונה אתה בי אשמה?

ראה-נא, ראה לידי מה הבאת אותי.

מדוע זה יודע אתה כ"כ טוב לדבר על "הטוב", ובו בזמן להיות כה רשע ואנוכיי.

ומדוע זה אתה משחת את פניני סגנונך ואת ההומור הנפלא שלך, אשר מי כמוני אוהבם, על דברים כה בטלים ופעוטים?

ומדוע לא תבין ולא תאמין, כי כולנו אוהבים אותך, אני אומר כולנו (ואתה יודע לרבות את מי),[3] אוהבים אותך על פרישותך - מפני שאתה הפורש - ועל תכונותיך המיוחדות - מפני שלך, ולא לנו, תכונות מיוחדות.

ומדוע לא תחדל, אחת ולתמיד, לחטט ולנקר ולכפור תואנות לעלבונות בלי סוף.

את שני המכתבים, שלך ושלי, אני שולח לאחותנו הבכירה. נעמוד שנינו למשפט לפניה. נראה, מה תגיד. אך מה שתגיד - את מכתבי אתה צריך לקבל כמו שהוא. אם תרצה [רבקה] - תצרף את "דעתה המיוחדת".[4]

 

משה

 

הערות