13

אל: צפורה, כנרת

לונדון, י"ט טבת פ"א, 30.12.1920

ציפה, יקרה שלי,

 

אני ממש איש אומלל, ואי-כתיבתי לך - אסוני. אני יודע איזה צער אני גורם לך ואני מייסר את עצמי על זה בוקר וערב, ואעפי"כ שתיקתי נמשכת, הימים מצטרפים לשבועות והשבועות לחודשים - ולך אין מכתב ממני.

את לא תאמיני לפשטות הסיבה. איני יודע אם היא מצדיקה או לא, אך היא האמת, אני נשבע לך. פשוט - לא יכולתי לכתוב לך בטרם אשלך מכתב אחד כללי. לא יכולתי לתאר לעצמי, כי תקבל ממני מכתב ולא תוכלי להראותו לאיש. ע"כ מוכרח הייתי לדחות זאת עד אשר ייגמר מכתבי הארוך.[1] והסיבה העיקרית שהפסקתיו באמצע היא - כי לא יכולתי שֵאת יותר את דומייתנו.

את מכתבך האחרון - מכתב האהבה והלטיפה לדרך - אשר שלחת ע"י דב, קיבלתי בפריס. הוא שכח למוסרו לי בלוד. לא אוכל לתאר לך כמה התרגשתי לקראתו. אני קראתיו בחדרה של יונה (שב התקבל) ולולא הייתה היא בחדר - הייתי פורץ בבכי. כל כך הודיתי לך, בירכתיך ונישקתיך ברחשי לבי.[2]

על חיי פה לא אכתוב לך לחוד. את המכתב הגדול כתבתי בהתאמצות רבה. נדמה לי שעלה בידי למצות את כל אשר היה בלבי להגיד בנוגע לדברים אחדים. ומה שהחסרתי עוד אמלא במכתבַי הבאים. את הגיליונות הגדולים עם הכתב הזעיר תקבלו מעתה בתמידות - הם יצטרפו למגילה ארוכה אחת, בלתי-נפסקת.

אבל על שני דברים אני רוצה להתוודות לפניך. דברים נושנים.

ראשית, כי הכרת הסתירה בין חיינו, אנחנו השניים, ואי האפשרות לבור דרך אחת משותפת לעתיד מבלי שיחול שבר בחיי אחד מאיתנו, הכרה זו הולכת ומשתרשת ועוברת להרגשה תמידית של אין-מוצא. אני יודע מראש שחיי יעברו בעסקנות. זהו הכרח. ואם זה דבר רע - כי אז זה רע הכרחי. אין לי מנוס מדרך זו. ואסור לי להסתלק ממנה. המצב שבזמננו תובע זאת בכל הכובד המוסרי שיש לציווי המוחלט, הנובע מתועלת הציבור. פעם אחת צריך לפקוח את העיניים לרווחה ולהביט נוכח המציאות בלי מורך ובלי משוא פנים, לראות את הדברים כאשר הינם וכאשר יהיו. מה יהיה "איתנו השניים" ואיך נסול את דרך חיינו - אינני יודע.

והשנית - רוצה אני להגיד לך, כי הבדידות קשה עלי מאוד. את יודעת למה אני מרמז. ובכך הביניני במובן הכי מקסימלי. גילי ומזגי תובעים את שלהם ברתיחה ובסערה, באכזריות ממש. וגם מזה אין מוצא. אם יש - הגידי.

ואת הציווי שלך - לבנות לי כנרת בלבי - אשמור. ואין זה כבר דבר שאני צריך להתקשר אליו מתוך הכרה. זהו עצם מעצמי. שורשי נשמתי נעוצים בכנרת, נאחזים ומסתרגים סביב כל אחד מכם. אני מאושר, שעלה בידי לשהות בכנרת ימים אחדים רצופים ולהכיר את מציאותה ואת החולין שלה.[3] וכשתכתבי לי - אנא ספרי על החיים שבקבוצה בפרוטרוט, כאל אדם היודע ומכיר את האנשים ואת היחסים.

ציפה, שמעי טיפשות אחת: פעם חלמתי עליך, ראיתיך בוכה. הגידי, הבכית באחד הלילות? בקומי בבוקר הייתי בטוח, שבכית באותו לילה. והתעצבתי מאוד.

שלום ושלום ושלום לך. ונשיקות, ונשיקות, ונשיקות...

 

משה

M. Shertok, 36 Buckley Rd. London N.W.6

 

הערות