יום ה',  15.8.1946,  בוקר

משה יקירי,

תודה בעד מכתבך הארוך מ-13.8 (עם ציונים על חבריך). הנוהג בזמן האחרון הוא כזה שוויסברג מ"סולל-בונה" מביא לי את המכתבים לפנות ערב בשובו מהמשרד, כך שבעצם צריכה הייתי לכתוב תשובה בו בערב. כמה שאני רוצה בזה אין הדבר עולה בידי, כי הבית עדיין מלא ילדים, והרעש גדול וכולם רוצים לאכול ואחרי הארוחה הכלים שלא מצאו את פיתרונם והטיפולים הרפואיים של דודיק וחיים. סביב השעה 10 קופצת עלי מין עייפות משתקת עם יובש סביב העיניים ועד אשר אני מתגברת עליה משתתק הבית ואז לוקחת אני משהו לקרוא, לרוב עיתון היום שלא הספקתי לדלות ממנו כל הצימוקים במשך היום.

הימים באמת נוראים. האוניות, חיפה, קורבנות - הדם רותח והלב כואב. אפשר להשתגע מחוסר אונים והעניינים בבירות [לונדון, פריס] מתנהלים לאיטם כאילו לא עמדנו כאן על הר געש.

ובכן, אני מקווה שנתראה באמת. קבעתי לביקור יום ב' עוד לפני שהזכרת אתה את היום הזה. מסרנו לאייגה את הפרטים של תעודות הזהות שלנו ואני מניחה שהעניינים יסתדרו.

בינתיים חזרה ללה. עוד אתמול. היא נחמדה ושובבה וצחוקה מתגלגל על פני הבית. בוודאי תכתוב לך לכשתפוג עייפותה.

כשאבוא ארצה לראות גם את דוד, האוכל?

הנה שמענו רדיו הבוקר, ואם אטלי קיבל כבר את הערותיו של ט'[רומן][1] - אולי מתקרבים אנו למשהו.

שאלות אנשים סתם ברחוב עליך פשוט נוגעות עד הלב. לרוב צורת השאלה היא כזאת: מה שלומו? הראית אותו? עדיין לא? (ופה הפנים מתארכים). אם השואל מהעדה האשכנזית, הוא מוסיף - איך הם לקחו א ד ם  כ ז ה!  ואם מזרחי הנהו, הסיום הוא פשוט - יימח שמם! בחור אחד מרמת רחל שנשתחרר אמר - לא ידענו כלל שמשה חברה'מן כזה! שהוא בעל כישרונות כל כך רבים! בקיצור, זוכרים אותך, אך טוב מכל לו השתחררת כבר.

נשיקות בכל מקום שתרצה.

צ.