יז

אל: עדה, כנרת

ירושלים, כ' טבת [11.1.1920]

עדוצ'קה, שלום לך,

 

[---] צפורה תספר לך במקצת על אופן חיי, על האידיליה שאני ומַחְלוֹף[1] רַזִיגְריוַויֶם [רוסית: משחקים]. באופן משונה וטיפשי נקלעתי שוב אל מחוץ לבית,[2] ואני תוהה ושואל את עצמי: לשם מה? הרי לא לשם לימוד, אף לא משום צבא. ובכ"ז בִּן שבוע נעשה הדבר, וכבר נקבע אופן החיים החדש, נוצר ההרגל המצדיק את הדין על הכול והסותם  כל טענה.

אני נשאר כאן "על שִבתי" כחודש או יותר. אחר כך - אתחיל אולי שוב לנסוע קצת.

המאורעות האחרונים אינם נותנים מרגוע.[3] כתבי מה מצב רוחכם עכשיו.

העלמה המוכזת[4] היא רוזָה כהן, רוזה כהן ב', בת אחיו של מ. בן-הלל, "קוּזינָתם" של הלל ודוד.[5]^. עלמה "חשובה", אינג'ינר, סוציאליסטית, לא בולשביסטית, אך עבדה שנים אחדות בבי"ח בולשביסטי על יד פטרוגרד. רחוקה מאוד מכל עניינינו. נקלעה לא"י ורוצה לעבוד - יותר לשם הכרת הארץ והתנועה שלנו מאשר לשם העבודה עצמה. היא בת עירו ומכירתו הטובה של ברל. הוא כתב עליה אליכם, תשובה לא קיבל, אך היא החליטה לנסוע. רצוי היה מאוד מאוד שתישאר אצלכם, אם תישאר - צריך יהיה להקדיש לה תשומת לב מיוחדת. היא לא ראתה פני יהודי זה שנים, ועתה היא חוששת לזה. חוששת גם לחיי צַוותָה (אוֹבְשְצֶ'יַטִיֶה), שאינה רגילה בהם. היא בודדה פה מאוד. בית כהן בשבילה מחנק - את יודעת את טיפוס הנערה הרוסית האינטליגנטית מהבורגנית הגבוהה, אשר ניתקה את כל הקשרים עם משפחתה וחֶברתה, ושוב אינה יכולה לשאתן. גם זהו הכרח הדוחף אותה לעבוד. דברי איתה רוסית לע"ע. בכלל טפלי בה קצת, אבל לא באופן מורגש ביותר. אני בוטח בהבנתך. אל תתפלאי, שאני כה מרבה לדבר עליה. "חוזרים" כאלה יקרים לנו, וחשוב מאוד שיתקשרו אל חברתנו. היא תוכל להיות גם עובד מועיל מאוד, אם תתאזרח.[6]

 

                                                                                                      משה

 

הערות