טז

אל: צפורה, כנרת

יפו, ה' כסלו [27.11.1919]

צפורה,

 

לו ידעת, איזו שמחת-פתאום גרמה לי פתקתך הקטנה: היא הפכה את כולי, שינתה את כל מצב-רוחי. אני לא חיכיתי, לא פיללתי כלל שתכתבי לי. כל הזמן מעיקה עלי במלוא כובדה הכרת אשמתי החדשה לפניך, מעיקה ומעַנה אותי. אני רוצה שתאמיני לי, כי כותב אני לך לא מפני שפתקתך קרעה את הדומייה שהשתררה שנית בינינו, כי אם בכל אופן הייתי כותב לך הפעם, ולו גם שורות מספר. ומשום זה סובל אני, על אשר יצא כך, כאילו אני עונה ולא מתחיל ראשון לכתוב.

ולשאלה: מדוע לא כתבתי? - סיבות לא תחסרנה. אך כל אלה הינן רק כסות עיניים. האמת היא כי יש לי דבר-מה גדול, חמוּר וכבד לשיח לך, ואני פוחד קצת מפני ביטויו - וע"כ הלך הדבר ונדחה. לזה הצטרף חוסר פנאי גמור, פנאי בזמן ופנאי במחשבה. אני טרוד ומבוהל כל הזמן. בהרב ודאי יספר לך. בעבודה ביקשתי קצת שכחה עצמית, הסח-הדעת מאותו הדבר החמור והכבד. זה - ודאי לא יספר לך, כי אין הוא יודע.

ומה הדבר? אל תיראי, יקרה. שום דבר לא קרה לילד המשֻגַע שלך. לו לא קרה, אך בו קרה. הלך הרוח נשתנה, ההשקפה על העתידות אינה כבראשונה.

אני נוסע ביום א' ירושלֵמָהּ. שם אשהה כשבועיים - אם לא אשוב תכף הנה. והיה, אם אשאר שם, אהיה קצת במנוחה ואז אכתוב לך מכתב ארוך, ארוך, ואם אשוב תיכף, הרי אסע מייד אליך, אז נדבר הרבה, הרבה.

לו ידעת כמה אני מקנא בך ומאושר בזכרי, איך את חיה.

היי שלום והרשיני לנשקך מרחוק, אלפי רבבות פעמים,

 

                                                                                                      משה

 

שלום לשאול.[1]

 

הערות