יא. אל: אליהו גולומב, במעצר בקנטרה - אוגוסט 1919
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  יא. אל: אליהו גולומב, במעצר בקנטרה - אוגוסט 1919

יא

אל: אליהו גולומב, במעצר בקנטרה[1]

 [אוגוסט, 1919]

אליהו!

 

בכל ימי הסערה שהתחוללה אצלכם ואשר צנפה גם אותנו, לא כתבתי לך. מה אפשר היה לכתוב? שחיים היינו במצב של אימוץ-עצבים תמידי, ברטט-לבב ממש חיכינו לבוא כל רכבת ורכבת, שמא ירד ממנה איזה גדודאי, ושמא יביא לנו איזה בשורה, אם טובה או רעה. עלי להביע לך את תהילתי ותודתי, על אשר לא שכחתנו בכל הרגעים הקשים והמסוכנים, ולא חדלת מפקוד אותנו בידיעות, כה מפורטות ומקיפות. ראיתי מתוך הדברים, כי אין כוונתך בזה מילוי חובת ה"אינפורמציה" בלבד, כי אם חושב אתה באמת כל הזמן עלינו וקרובים אנו אל לבך, ורוצה אתה, כי נדע את הנעשה אצלך ואת מצבך. ועל זאת - תודת כפליים.

לרפה [רפיח] נסעתי למען דעת את המצב אחר נסיעתו של אידר[2] שמה, כי עבר אצלנו יום ללא ידיעות. גם הדאגה לך ולעתידך בקנטרה המבורכה[3] ושתיקתו של דב אשר יכלה להתפרש לא לטובה[4] - לא הניחו לי, בבואי - והנה נסתם כבר הגולל על הכול והקבוצות השונות מתכוננות לצאת לדרך.[5]

בגדוד קלטתי רושם כזה: ב"קהל הרחב" מדוכאות הרוחות מאוד. בעלי הכרה חושבים את הפשרה למפלה, ואת הנסיעה - בייחוד בצורה שנעשתה - אומרים שהייתה שוב התנדבות - לתעודת קלון, אלה שהשתתפו במרד לא מתוך הכרה עצמית, כ"א רק לשם החברות, אינם שבעים רצון גם הם, לדעתם מוטב היה שלא להתחיל בעניין כלל, אך אם התחילו צריך היה לגמרו אחרת. כנגד זה חושבים ה"ראשים", כי מוצא אחר לא היה. זו הייתה הדרך הכי טובה. כך אמר לי גם פלר,[6] אשר בהתחלה התנגד להצעות ברל,[7] ולדבריו לא היה כוח להמשיך את המצב. המפקד לא היה אוחז באמצעי דיכוי או פיזור, כ"א היה מפרט את הדבר לקטנות, שולח חלקים חלקים את הנכנעים, המתנדבים (תעמולתו של שניאורסון)[8] המשוחדים וכו' וכו'.

מצד שני היו [המפקדים הבריטיים] מחמירים במשמעת, מקפידים על הפרעות קטנות, מעוררים פריצות סדר ומטילים אח"כ את כל העניין על סיבות ותואנות אחרות. המוצא[9] יש בו כבוד כלפי חוץ (זאת גם דעת בן-צבי), ובעצם אין הוא ויתור מצדנו, כי הן לא משלוח של 150 לקיפרוס העיקר, אלא הצד הפרינציפיוני והלא דרישות הוגשו ע"י עידר שאם לא תימלאנה יחזור שוב המצב לשהיה.

אני מסכים לדעת פלר, אלא שחושב אני, כמו שחושבים רבים בגדוד, כי לו היית אתה במו"מ עם אידר, היו הדרישות אליו יותר תקיפות, וגם כל העמדה ביחס אליו הייתה מקבלת צביון אחר. כך חושב גם דב, שאינו מסכים לדעת פלר וחושב את המוצא, עכ"פ, לא לניצחון. ברל דוחה את האשמתך ביחס אליו. הוא  חושב כי התערבותו הייתה רק לשם הצלת כבוד הגדוד, כי לולא הוא היו מסכימים להיכנע בלי דרישות.

חשבתי לכתוב לך עוד הרבה מאוד, אך פתאום אולצתי להפסיק.

אתה ודב צריכים לעשות את כל האפשר למען בוא ליפו השבוע - רצוי מכל לשבת. אז נקרא גם ליעקב [כבשנה-עצמון] נעצור את צפורה. צריך לדבר, ואם לא עכשיו אימתי?[10]

בואך יועיל גם לעניינים אחרים - בדבר המשלחת לחו"ל.[11]

ה"קונטרס" יצא בשם אחר ,[12] חופשי כשהיה.

ה"אדמה"[13] תצא בלי רישיון מיוחד.

הקובץ יצא בלי מאמר בן-גוריון.[14] כך דרש הוא בעצמו.

כתוב תו"מ [תיכף ומייד] כמה כסף נחוץ בשביל יעקב [כבשנה]. כתוב זאת לי, לכה"פ גם לי.

 

משה

 

הערות



[1] מכתב זה נכתב, ככל הנראה, בתגובה לשני מכתבי אליהו על מרד הגדוד, הראשון מראשית יולי, ללא נמען, השני לרבקה מ-3.7.1919 (חביון א, 184-181).

[2] דוד אידר (1936-1866). ראש ועד הצירים. יליד לונדון. רופא פסיכיאטר מתלמידי פרויד. סוציאליסט פביאני. נטל חלק בגיוס הגדוד הלונדוני היהודי בשלהי מל"ע-1. ב-1918 בא לא"י עם וה"צ שח"ו עמד בראשו, ומשחזר ח"ו לאנגליה אחרי חודשים ספורים כיהן כראש וה"צ עד 1922.

[3] לרגל מאסרו של א"ג שם: "מאסר נפלא [---] עם סינמה, קונצרטים, מאסר נרחב ידיים, אבל בכל זאת מאסר [---] חופשים אנו לעשות פה את העולה על רוחנו, ובכל זאת, איזו הרגשה מיוחדת של שלילת החופש ממלאה את הנפש [---] אם משה עודנו ביפו, יכתוב לי מה עם הקונטרס" (א"ג לרבקה, שם, עמ' 184).

[4] עמדתו של ד"ה בפרשת המרד לא נהירה, אך נראה שהייתה מתונה מזו של א"ג.

[5] לשמירת מחנות השבויים במצרים.

[6] זאב פלר (1974-1891). יליד רוסיה. עלה ב-1914. התנדב לגדוד העברי. לימים מזכיר ארגון החיילים המשוחררים ומפעילי מועצת פועלי ת"א. ב-1924 למד משפטים באנגליה ומאז שובו ארצה - עו"ד.

[7] עמדת ב"כ לא נתחוורה.

[8] מנדל שניאורסון (1967-1890). חבר ניל"י. נאסר וברח. שירת בגדוד העברי. נראה ששלל את דרכו של א"ג במרד.

[9] אידר טען באוזני חיילי הגדוד המורדים, כי יש "להפריד בין ניצחון של יוקרה לבין ניצחון ענייני. היוקרה צריכה להישאר בידי הפיקוד הצבאי הבריטי. הניצחון הענייני יושג משיכירו הבריטים [---] במעמדו הלאומי המיוחד של הגדוד, ושוב לא ישלחו חיילים עבריים אל מחוץ לגבולות א"י" (עילם/הגדודים עמ' 295).

[10] הפגישה שיזם מ"ש התקיימה וששת משתתפיה הצטלמו. התצלום מובא במכתב 14.

[11] משלחת שני נציגי הגדוד ללונדון, אחד מהם א"ג, שהסדיר אידר. יוזמה זו לא נתממשה, במכתב לא מתוארך של מ"ש לא"ג נאמר:

"אליהו! אתמול דיבר עליאש [מזכ"ל וה"צ] עם אידר בטלפון בשאלת הכספים למשלחת. אני לא רציתי לדבר מאחר שכבר קיבלתי תשובה שלילית בהחלט, וגם בכלל לא נוח לי לבוא בדברים עם אידר בשם הגדוד, באשר אינני בא-כוח לא של הגדוד ולא של אחה"ע ונוסף לזה - פקיד של המשרד. הלא תבין! הפעם ענה אידר, כי הוא מסכים להציע לפני הוועדה הכספית של וה"צ שיתנו להוצאות איש אחד, והשני יחול על הגדוד. עליאש ביאר לי, כי אין ברשות אידר לקצוב כסף לאיזה דבר, אלא רק להציע לפני הוועדה הכספית ([הגזבר] ואן פריזלנד ועוד) והיא הפוסקת בדבר. ישיבת הוועדה הקרובה תהיה ביום ה' זה. [---] אני אסע לשבת לחיפה. משם לדמשק, אולי משם ישר דרומה - לגלעד.

עוד על מעורבותו של מ"ש בפרשת המרד מלמד מכתב א"ג למערכת "קונטרס" (6.8.1920), הסותר את הכחשת ד"ר אידר כי כינה את חברי הגדוד המורדים "בוגדים". בין היתר אמר שם:

אחרי ההכחשה פניתי לד"ר אידר במכתב, והזכרתי לו את פרטי המצב, שבו אמר, כי הננו בוגדים. דברים אלו נאמרו באוזני חברנו אהרון שידלובסקי, שנשלח מטעם הגדוד להודיע את דבר סירובנו לוועד הצירים. הוא נכנס אל הד"ר אידר פעמיים, פעם בלוויית החבר משה שרתוק ופעם בלוויית יצחק טבנקין, וגם שני אלה לא ימנעו, כמובן, מלתת את עדותם בעניין זה.

[12] לאחר חוברת "קונטרס" מ-28.7.1919, יצאו שלש החוברות הבאות של כתב-העת בשם "חוברת" או "מכתב".

[13] ירחון אחה"ע בעריכת י"ח ברנר. החל להופיע בספטמבר-אוקטובר 1919.

[14] דוד בן גוריון (1973-1886) (להלן: ב"ג). ממייסדי אחה"ע. ביוני 1920 יצא בשליחות מפלגתו ללונדון להקים שם, עם שלמה קפלנסקי, "משרד מדיני" של "הברית העולמית" של פוע"צ ולנהלו. מפלגת פוע"צ בבריטניה, מפלגת-אחות לאחה"ע, הייתה מסונפת ל"לייבור", שהייתה פדרציה של ארגוני פועלים שונים; מנהיגי אחה"ע ביקשו ליצור באמצעות קשר עם הצמרת המדינית של הלייבור" ולהשיג ייצוג בוועדה המדינית שלה. הדבר לא נסתייע (קנאת דוד ב, עמ' 124-105).

 

העתקת קישור