א-ן,  יום ג',  13.8.1946,  בערב

פואה,

 

זה עתה שמענו ברדיו ירושלים על ההתפרצויות וההרוגים בחיפה.[1] תגובתי הראשונה: טוב שהיה לפחות זה, גם אם עלה בקורבנות; צר שלא היה יותר מזה - במספר המתפרצים - גם אילו עלה בקורבנות נוספים. דמי רתחו הבוקר למקרא הודעתם.[2] גידופים אינם גורמים לי שום סיפוק ולכן לא אגדיר. כתבתי מייד ובחיפזון רב קווים לתגובה,[3] אך מובטחני שאיחרו. רק אחרי שכתבתי קראתי את הראשי בפ"פ[4] ומצאתי כמה נקודות העולות בד בבד עם שלי.

נחזור לסדר יומנו, אני משער שתבקריני, יחד עם הילדים, בתחילת השבוע - ביום א' או ב'. מוטב ביום ב', כי [המפקד] הראשי כאן לרוב יוצא ביום א' ויש סיכויים להקלות ממנו יותר מאשר מממלא מקומו. יש להגיש בקשה בנידון זה בהקדם, עם קביעת התאריך. אני כותב למשרד שיסדירו את העניין. לפי הידיעות עומדת ג' לשוב מלוטציה השבת.[5] אבקשך להתראות איתה ביום א' ולשמוע מפיה על העניינים שם ע"מ שתוכלי לספר לי ביום ב' אם התנאים יהיו נוחים.

כל ברכותי לך על מכתבך מאמש (ביקורך בת"א וכו'), אם גם אינו מכסה את כל השטח שציפיתי לו.

אם למלאכוּת, הרי את הראויה לתואר זה ובשום פנים לא אני. סבלנותך ראויה להערצה, קיבלתי תרבוצת הגונה מדוד על שהעזתי לבוא אליך בטרוניה בגלל כתב וכתיב.

אל תצטערי על אופן פירסום ההרשמה בסה"ז. פירסום זה נתאחר איחור מביש ואסור היה לדחות יותר. אין דבר שלא נזכר שם לרגל מה - הכל יודעים היכן אני.

רצוני להטיל עליך שליחות עדינה. את יודעת שכמה פעמים נשארתי בלתי-מרוצה מההגדרות שניתנו לתפקידי בגיוס. גם הנוסחה בספר הזהב של המחזור – אוּמְגעלוּמפערְט![6] והנה עכשיו מארגנים כינוס גדול של חיילים לשעבר, לשם הפגנה מדינית. מטפלים בזה אריה ומשה. ברור שידובר גם בי ובוודאי תישָלח ברכה או תתקבל איזו החלטה. כיוון שזהו עניין מדיני, וכיוון שאצלנו משתוללת הבטלנות, אני מלמד הפעם היתר לעצמי לצאת מגדרי ולקבוע דברים מפורשים. צריך לכנות אותי כך: "מנהיג תנועת ההתנדבות, המנצח על הגיוס, בונה היחידות העבריות, יוצר (או מקים) החטיבה היהודית הלוחמת". עליך לקרוא אליך את אריה (או את משה - תשאלי את אריה עם מי משניהם יש לדבר), ולומר כי את יודעת שתמיד נשארתי בלתי-מרוצה מהגדרות בלתי-קולעות ושלפי הלך מחשבותי - המוכר לך היטב - אלו הן ההגדרות. אם יקשה עליך לומר כן - תאמרי את האמת, שכתבתי לך. אך יותר קלה הדרך הראשונה.

                                                           _____________________

 

אני מוכרה לחזור לעניין העצבנות ואי-הרטבת כפות הרגליים ולהעמיד דברים על דיוקם, לבל יתקבל רושם מוטעה שיש בו לקפח אחרים. ובכן אין שום טענות כלפי שני הזקנים,[7] המתנהגים בהגינות ובשקט למופת. בלב שניהם צורבת בלי ספק ההכרה, שהם נענשו על חטאי אחרים, אשר חייבו אותם על דרך שהם עצמם התנגדו לה בכל תוקף. יש איתם סיבוכים מתמידים מסוימים. אחד [י' גרינבוים] אינו יכול לשכוח את עמי [ב"ג] איש חרמו[8] וחותה כל הזמן גחלים על ראשו, אם בפירוש או ברמז. הוא בכלל מר נפש, מאז ומעולם, על שאינו תופס את המקום המרכזי שהוא ראוי לו, לדעתו, ובהתייעצויות הוא מאריך ומכביר ללא צורך ע"י עמדות יוצאות דופן וכל מיני הצעות דחוקות ומשונות. אשר לשני [ד' רמז], הרי לבו מר עליו באשר אינו מוכלל במידה מספקת בפירסומת כיו"ר אותו מוסד[9] (בייחוד קשתה תלונתו על פ"פ, שלדבריו דן אותו לגניזה גמורה), אבל בדרך כלל רוחו טובה עליו, הוא מעוסק בספרות, בארכיאולוגיה, בחקירות לשוניות, בלימוד גמרא, בהוראת תנ"ך ובשתיית בירה. כאמור, שניהם מתנהגים לעילא ולעילא, אך מרירותם קיימת ועומדת.

עוד משהו על הזקֵן המזוקן [י' גרינבוים]. אנוכיותו המופלגת - הנפשית, כי אין הוא לקוי כל עיקר באנוכיות גשמית או חמרנית - מוצאת את ביטויה ביצר משונה של הסתגפות. המעצר בשבילו הזדמנות יקרה של סבל, מחסור, מרטיריזם - והנה באים הבחורים המשונים האלה ומואסים בכל הכבוד והיקר האלה ומסדרים חדרים מרוהטים כהלכה, מטבח משופר, כלי שולחן נאים המרחיבים את הדעת, והם מוסיפים ושוקדים יום יום על תיקונים ושיכלולים נוספים. איזה בית-סוהר הוא זה? אם כך, אז הלא כל העניין אינו כדאי! איך אוכל לכתוב זיכרונות על ימי מעצרי אם לא אוכל לספר על מיטת קרשים וריצפת קבר, לחם צר ומים לחץ, וכל שאר סגולות יקרות שמנו חכמים בבתי-כלא ושעליהן תפארתו של כל מהפכן הראוי לשמו וכל עסקן הסובל ייסורים בגבורה על לא עוול בכפיו. הוא היה מאושר אילו הכריחוהו יום יום לטאטא ולשטוף את ריצפת החדר! תחת זה מביאים אסירים ערבים פליליים העושים את המלאכה באמונה ובנפש חפצה, ולא עוד אלא על כל צעד ושעל הם משתחווים לפניך ומראים לך אותות כבוד והערצה כראוי לבני מעלָה. מין מזוכיזם דבק באיש - אין הוא חדל מלדוש בנושא זה!

אשר לעמיתי,[10] יש לספר הרבה מ"קטנות ההווי", אך תהיה סוף סוף הזדמנות בע"פ. כלפי חוץ רוחו איתנה, אך לעיתים קרובות מאוד תענה בו הכרת פניו שהוא מדוכדך בתכלית. מילא, ודאי איש מאיתנו אינו חופשי מזה, אך יש לו סבל נוסף מהיותו בצל ומדאגה לעתידו הפרטי, החומרי - דבר שאני גמול ממנו כליל, לא משום יתרון אופיי אלא בגלל מעמדי השונה. דבר אחד חורה לי, שכפעם בפעם הוא נוקט עמדה לא לגופו של העניין, אלא מתוך שיקול מה יקָרב ומה ירחיק את השיחרור.

ידידנו ואהוב נפשנו דוד - כדרכו, ברעם וברעש, בהתפרצויות והתרסות ובהרבה הברקות. הוא מנסה להבליג על מר לבו בדברי בדיחות ובשיחות רעים, אך התולעת מכרסמת בו בלי הרף. הרגשתו היא שהוא קירח מכאן ומכאן: אין חלקו עם אנשים קטנים, שמותר להשתדל בעדם ע"י עורכי דין וכל מיני מליצי יושר, ולעומת זה אין הוא בעל מעמד מדיני שיש בו להצדיק את המעצר בעיני עצמו ולתת לו כוח מוסרי לשאתו.

העצבנים מאוד, עד היום, היו ח' אלפרין ודוד ש' מחיפה. היום שוחרר חיים א' ונשאר עצבני אחד. יש ימים שהמתיחות הכללית מסביב גוברת, אך בדרך כלל "אפשר לחיות".

אבקשך לקרוא את כל הפרשה הזאת לז"ש.

מצב-הרוח שבו התחלתי את המכתב, ואשר פג אגב הכתיבה, חזר עכשיו ומוטב שלא אמשיך, מה גם שהארכתי הפעם ולפני עוד הרבה כתיבה הערב.

שלום וחיזקי!

 

מ.

 

ואני מנשקך, אבל לא על המצח,

אלא  ב ש פ ת י י ם  ו ב צ ו ו א ר.

שאלי פעם את ז"ש אם כתב לשליחי המח' בחוץ  ע ל י. תאמרי שאת סבורה כי אם יכתוב על  ה ר ג ש ת י  ו פ ע י ל ו ת י  ו ד א ג ת י  להם - זה יעודד אותם.