| מזהה |
2298 |
| שם הספר |
ימי לונדון ב' |
| שם הפרק |
125. אל: צפורה מאירוב, מקווה ישראל - לונדון, 1/1/1922 |
125
אל: צפורה מאירוב, מקווה
ישראל[1]
[לונדון, ינואר 1922]
אני רוצה לכתוב לך מכתב
אהבה.
אני מתכונן זה כמה, זה
כמה לכתוב לך מכתב ארוך-ארוך ושקט-שקט על הכל, על הכל. לכפר על אלפית
חטאותי. אך גל רודף גל. והנה אולי מחרתיים אסָעֶר שוב. הנה קראו לי לווינה, לטרייסט.
ומי יודע - אסע, ואסתבך, ושוב תאבד שנה. ואולי אומר די לכל זה ואשוב לארץ.
אבל עכשיו אני רוצה לכתוב
לך מכתב אהבה.
אלי, אילו ידעת, אילו רק
האמנת, כמה אני אוהב אותך, אילו רק שיערת, אילו רק האמנת, כמה אני הוגה בך. הלב
מתחמץ, כואב, נוסס, שותת דם, מרוב אהבה. התאמיני לי, שלי?
את נראית לי רחוקה,
סתומה, פלאית. את נראית לי כבקיץ הראשון שלנו, עת שהייתי - אני החצוף, בעל
הביטחון, הנער השחצן - חרד ורועד לפניך, בא אליך מבויש ונכלם, ואת כולך סוד כמוס,
גן נעול, קסם כלוא, כוס-אושר מלאה-מלאה, איש לא טבל שפתיו בה, בעליה לא השיר ממנה
טיפה. מלאה, שוקטת ומחכה. כך את נראית לי.
אלי, כמה אני אוהב אותך.
אני עייף-עייף עכשיו. כל היום כתבתי. אני מתכונן לנסיעה וצריך לגמור הרבה דברים.
ועכשיו, לפני השינה נזכרתי בך; וכה טוב לי וכה חם לי. והדמעות חונקות את גרוני
ומתגלגלות מעיני, ונושרות. לא, לא על הנייר. מדוע אני בוכה. אושר, אושר? איהו,
מתי.
שלום לך, אושרי הנפלא.
אני שלך,
משה
|
|
|
