הקדמה

 

 

"ימי לונדון" 1921-1920 הוא ראשון בסדרת כרכי מכתבים, שיקיפו את תקופת לימודיו של משה שרת ב-(L.S.E) Economics of School London, שהחלה בנובמבר 1920 והסתיימה במאי 1925. בשנים אלה כתב משה שרת לבני משפחה, לחברים ולאישים בהנהגה הציונית ובראשות מפלגתו "אחדות העבודה", כמה מאות מכתבים המתעדים באורח בלתי-אמצעי ומיידי את המעשה וההלכה שגדשו את חייו כסטודנט, ולאין שיעור יותר מזה כפעיל בזירה הציונית, בזירה המפלגתית ובזירת רכש נשק ל"הגנה".

מכתבי "ימי לונדון" הם אחד מארבעה מצבורים של מכתבים בעלי מכנה משותף של זמן ומקום, שכתב משה שרת [להלן: מ"ש] במהלך חייו. השלושה האחרים הם: מכתבי קושטא 1914-1913 מתקופת לימודיו בבירת האימפריה העותומאנית; מכתבי תקופת השירות בצבא העותומאני 1918-1916 (יצאו לאור ב-1998 על-ידי העמותה למורשת משה שרת בכרך נתראה ואולי לא); מכתבי תקופת המעצר במחנה לטרון, יוני-נובמבר 1946 (חלקם יצאו לאור ב-2000 על-ידי העמותה למורשת משה שרת בכרך מאסר עם נייר ועיפרון, וחלקם נמצאים בתהליך ההדרה).

מכתבים אישיים, מטבע ברייתם, שלא כמסמכים וכתבי זיכרונות הנועדים לפרסום מלכתחילה, כתובים ללא בקרה וסינון יתרים. לפיכך יש בישירותם כדי לשפוך אור נוסף על אירועים ותהליכים היסטוריים, לאפיין מזוויות ראייה חדשות אישים בעלי חשיבות שעמם בא הכותב במגע, ובראש-ובראשונה את הכותב עצמו. חשיפת מכתבי מ"ש מימיו בלונדון מעלה אפוא תרומה ייחודית לאוצר הדעת של החוקר, התלמיד והמתעניין.

משה שרת יצא ללמוד בלונדון בהייתו בן עשרים-ושש אחרי שלוש שנות שירות בצבא העותומאני בחזיתות מקדוניה ועבר-הירדן ובצומת עורפי בעיר חַלֶבּ, ושנתיים שעשה כמזכיר המחלקה לענייני ערבים וקרקעות בוועד הצירים ועוזרו של מנהלה יהושע חנקין. בצאתו ללונדון חזר על מה שהחל לעשות ב-1913 בסיימו את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" כבוגר מחזורה הראשון: לקנות תורה משפטית-מדינית בבירת המעצמה השלטת בארץ-ישראל, כדי להכשיר את עצמו לשאת בתפקיד לאומי כלפיה. את לימודיו בקושטא קטעה מלחמת העולם הראשונה, שמוטטה לבסוף את האימפריה ששלטה בארץ ישראל כ-400 שנה. עתה, בשלהי 1929, גמר אומר להשלים את שהתחיל, והפעם בלונדון - בחירה שהייתה מובנת מאליה.

כדי לגשר בין תקופת נתראה ואולי לא ותקופת ימי לונדון, ראינו להביא בראש כרך זה מבחר ממכתבי מ"ש בחודשיים שעשה בראש פינה, לשם גלתה משפחתו בגירוש תל-אביב באפריל 1917, ולשם בא בתום שירותו הצבאי, ואחר-כך בשתי שנות פעילותו בתל-אביב ובירושלים כעובד ועד הצירים וכחבר פעיל במפלגת "אחדות העבודה" שקמה זה מקרוב. מכתבים ארץ-ישראליים אלה סומנו באותיות ולא בספרות.

על מכתבי מ"ש ראינו להוסיף כמה מכתבים משלימים ושופכי-אור משל מכוּתביו. במדור נספחים הובאו מסמכים המאירים נושאים הנדונים במכתבים.

 

*

 

בשוב משה שרת בתחילת דצמבר 1918 מחַלֶבּ - מקום שירותו האחרון בצבא העותומאני - לחיק משפחתו שבראש פינה, היו בבית המשפחה אמו האלמנה פַניה - האב יעקב שרתוק מת ב-1911 בתל-אביב - ואחיו ואחותו הצעירים יהודה וגאולה. שתי אחיותיו, רבקה הבכירה ועדה הצעירה ממנו, ניהלו אז בית יתומי מלחמה בצפת. את החודשיים שעשה במושבה הגלילית הקדיש משה שרת לסייע לאחיו ולאחותו לקראת חזרתם ללימודים סדירים בגימנסיה "הרצליה", לתרגום שירים מרוסית לעברית - שכעבור חמישים ושש שנה ראו אור בקובץ "מחברת תרגומי שירה" - וללימוד אנגלית, שפת השליט החדש.

זמן-מה אחרי הגיעו לראש פינה פקד משה שרת את חברתו צפורה מאירוב, שזה כשנה עבדה בכנרת. פרשת אהבתם נחשפת במכתבי משה שרת אליה בשנות המלחמה, שהובאו בנתראה ואולי לא. מכתביו לצפורה בתקופת הכרך הראשון של סדרת ימי לונדון אינם רבים. דומה שהקשר ביניהם נתהדק סופית כאשר בשלהי התקופה המתוארת בכרך זה גבר ביטחונו של משה שרת ביכולתו כסטודנט להקים משפחה, ואכן בספטמבר 1922 הצטרפה אליו צפורה והם נישאו בתוך זמן קצר.

אמה של צפורה יצאה לרוסיה לביקור הורים ערב מל"ע-1, "נתקעה" שם ולחזור ארצה יכלה רק לאחר סופה. צפורה עשתה את השנים הללו ברחובות ובתל-אביב ואחר-כך בבית דודתה שרה עזריהו שבחיפה. בתום המלחמה הלכה צפורה לכנרת, אז אבן שואבת לצעירים אידיאליסטיים שעצם העבודה בשדה הייתה להם משאת נפש ודרך חיים, ועשתה שם למעלה משנתיים בעבודה חקלאית ובחיפוש עצמי. כנרת מילאה תפקיד מכונן בחיי צפורה כבחיי עדה שרתוק ואליהו גולומב, וממרחק הקרינה השפעתה גם על משה ורבקה שרתוק, שלימים נקשרו כולם במסגרת משפחתית משותפת (ר' נספח "חוויית כנרת", עמ' 427).

מכתביה של צפורה מתקופת כנרת הם ראי מהימן לחיים בקבוצה בתקופה ההיא ולהתלבטויותיה כצעירה חושבת. באחד מהם, מ-5.5.1919, כתבה למשה בתל-אביב:

רק שלשום נפרדתי ממך וכעת אני כותבת לך. רק אתה נעלם מעיני - מייד עולים על דעתי המון דברים שבנוכחותך אני שוכחת עליהם... כאשר אני נמצאת איתך נדמה לי לפעמים שעומדים אנו על פי איזו תהום עמוקה ומסתכלים לתוכה. והיה אם יתחלק וייפול אחד מאיתנו - יימשך גם השני אחריו. האם תשאל מהי התהום? מדוע זה הרגעים שאנו חיים בהם - אנו חיים אותם רק כעבור זמן ידוע, ומדוע זה, משה, מדוע אתה אינך פה איתי, עכשיו, בשעה שאני כ"כ רוצה לראותך? הֶיה בריא ושמח. אל תתגעגע מאוד - לא כדאי. העבודה די נעימה עכשיו. אני תולשת פול וחושבת עליך. השיחים דוקרים ופוצעים את ידי ואת רגלי ואני איני מרגישה בזה.

 

*

 

כאשר בא משה לראש פינה היו אליהו גולומב ודב הוז, רעיו מימי גימנסיה "הרצליה", חיילים בגדוד העברי שאז טרם סיים את אימוניו במצרים ואחר-כך הושאר שם בכוונה ברורה למנוע בעדו להגשים את משאת נפשו להשתתף בקרב על כיבוש הארץ[1] - טעם קיומו והמניע להתנדבות. ייתכן, שכמי שהתמיד בשירותו בצבא העותומאני עד התמוטטותו ממש ולא חווה את רוממות הרוח ששרתה על תנועת ההתנדבות לגדוד הארץ-ישראלי, חש משה שרת קושי מסוים בחידוש הקשר עם רעיו, שהיו מראשי תנועה זו, ואולי לפיכך התכנס בבית המשפחה שבגליל העליון והגיח משם רק כדי לבקר את חברתו שבכנרת. מכתב שקיבל מיקותיאל בהרב, חברו הטוב מימי ג"ה והצבא העותמאני, חיזק את ידיו בכיוון זה: "אם יש את נפשך, משה, לעבור בהדרגה ממצב של תקוות ותיאורים אילוזיונים למצב של חיים מציאותיים [---] אל תחלום על ביאה ליפו ולו גם ליומיים שלשה אם חפץ חיים אתה".

אולם עד מהרה התחולל בחיי משה שרת מהפך שחילצו מקרן-זווית שבראש פינה. מכתב נוסף מבהרב בישר לו כי מצפה לו משרה בוועד הצירים ליד "גואל האדמות" יהושע חנקין, ואליהו גולומב קרא לו בכמה מכתבים להשתתף בהקמת הגוף החדש, "אחדות העבודה"[2], רעיון שעליו שמע משה שרת מפי ברל כצנלסון בהתכנסות פועלים במחניים[3].

משה שרת "קפץ קפיצה" ליהודה ושוב לא חזר לגליל, שכן נבלע באחת במוקדי העשייה היישובית והמפלגתית במסגרת המציאות החדשה של השלטון הבריטי בא"י.

העבודה שאליה נרתם משה שרת כמזכיר המחלקה לקרקעות ולענייני ערבים בוועד הצירים, וכעוזרו של חנקין שעמד בראשה, הייתה תפורה לפי מידותיו ותאמה את כישוריו ואת שאיפותיו. היא גם זימנה לו מסעות ברחבי האזור, שאפשרו לו להכיר מקרוב את הארץ ואת יושביה הערבים ובעיותיהם. מתקופת עבודתו בוועד הצירים לא נותר תיעוד שבכוחו לצייר תמונה מלאה ובהירה של פעילותו, אולם אין ספק כי על יסוד סיוריו ומגעיו גיבש משנה סדורה למדי על מהות הניגוד שבין שני הלאומים היושבים בארץ. הוא חלק על השקפתם ה"מעמדית" של כמה וכמה מראשי "אחדות העבודה", שגרסו כי למעשה מתמצה הבעיה הערבית בניגוד האינטרסים שבין מגשימי המפעל הציוני ובין האפנדים, בעלי הקרקעות הערביים, החוששים פן יתקוממו נגדם הפלחים הערביים בהשפעת היהודים. מ"ש כפר בתפישה פשטנית זו של העימות וטען ששורשיו לאומיים.[4]

בתיקי ועד הצירים נשתמרו מספר מסמכים המרמזים על קשת פעילותו של מ"ש באותם ימים. הוא ניסח טיוטה לתוכנית "אגודת כל האומות לשם טובת הארץ" שנהגתה ככל הנראה במסגרת הקשרים שטיפחו יהושע חנקין והוא עצמו עם חבורת ערבים לבנונים-סורים בראשותו של העיתונאי הביירותי נג'יב צְפַיְר, שהתיימרה ללא כל יסוד לייצג את "המפלגה הלאומית בסוריה ובלבנון" (ר' נספח 1, עמ' 419) וכן ניסח ההסכם שחתם יהושע חנקין ב-26.3.1920 בירושלים, עם אותה חבורה (ר' נספח 2, עמ' 420). הוא תרגם מרוסית לעברית תזכיר מדיני של יהושע חנקין - נראה שגם ערָכוֹ ואולי גם תרם לו רעיונות - שהוגש לוועד הצירים בין שלהי אפריל לסוף יוני 1920, ובו עמד על הצורך להגיע לכלל הסכמה עם השכנים הערביים ועם פייצל, אז מלך סוריה, ולנהל תעמולה ש"צריכה להתחיל דווקא לפני בואו של [הנציב העליון] הרברט סמואל למען תשפיע על אופן קבלתו על-ידי הערבים ותקל על צעדיו הראשונים, לבל יצטרך לשקול תמיד את כוח ההתנגדות של הערבים [---] חשוב מאוד להראות לממשלת דמשק, כי מעריכים אנו את חשיבות ההתפשרות איתם לבל יגדל בינתיים הפירוד היכול להביא לידי הרבה אסונות"[5]. סיכום מפורט שחיבר משה שרת על מסע גדול לעבר-הירדן המזרחי, לבירור אפשרויות של רכישת שטחי קרקע נרחבים, לא אותר. סיכום אחר, שחובר על "העיתונות הערבית כיום" בספטמבר 1920 מלמד על עיסוק נוסף שלו, אשר בן המשיך גם בימי לונדון (ר' נספח 4, עמ' 425).

העבודה לימין חנקין בוועד הצירים, אז המוסד העליון של היישוב וההסתדרות הציונית בא"י, הציבה את מ"ש הצעיר, שאך זה החלו צעדיו הראשונים בשדה המדיניות, במוקד האתגרים שלפניהם ניצב היישוב המתאושש ממשבר שנות המלחמה, והפגישה אותו עם מנהיגיו. כך הכיר מקרוב את חיים וייצמן, קשר יחסי קרבה עם זאב ז'בוטינסקי והתיידד עם פנחס רוטנברג. בתנועת העבודה קרב אל ברל כצנלסון ואל דוד בן-גוריון. למגעים עם אישים אלה ולאפיוניהם נודע מקום נכבד במכתבי הכרך הראשון של ימי לונדון.

 

*

 

ההיכרות עם חיים וייצמן, שהייתה תחילה שטחית למדי, שהרי בתקופה זו הוא שהה בארץ רק כארבעה שבועות באוקטובר-דצמבר 1919 וכשבועיים במרס-אפריל 1920, העמיקה בשנים הבאות, שנות לונדון, או-אז יכול מ"ש לעקוב מקרוב אחרי פעילותו המדינית, לרבות אחרי מאבקו העז בלואיס ברנדייס, מנהיג ציוני ארצות-הברית, שמדיניותו הכספית היא שקטעה את פעולות רכישת הקרקעות של חנקין ורוקנה מתוכן את עבודתו של מ"ש לידו, ואחרי מאמציו להשיג את אשרור חבר הלאומים למנדט הבריטי על ארץ-ישראל שכלל את הצהרת בלפור. דרכו של מ"ש אל וייצמן נפתחה כאשר הופיע לפניו בלונדון כנציג ה"הגנה" לאחר מאורעות 1921 ופעל כמקשר בין ה"הגנה" וההנהלה הציונית. הערכת נשיא ההסתדרות הציונית את מ"ש, הסטודנט-שנה-א' מארץ-ישראל, השתקפה בהזמנתו אותו להילוות אליו למסע לבגדאד, לפגישה שם עם פייצל, שבינתיים גורש מסוריה בידי הצרפתים והומלך על עיראק (מסע שלא יצא לפועל).

הקשר שרת-וייצמן, שנתרקם בלונדון במחצית הראשונה של שנות העשרים, העמיק והלך מאז ונמשך כל הימים.

 

*

 

יחסו של מ"ש לזאב ז'בוטינסקי ידע זעזועים. הוא היה מודע לציפיית חיילי הגדוד העברי לבוא ז'בוטינסקי אליהם ולאכזבה שנחלו רבים מהם משנתחוור להם כי מנהיג זה החשיב את הגדוד בעיקר כאמצעי להשגת יעד מדיני ולא העריכו כציבור מתנדבים המשתוקקים להשתתף במלחמה על שחרור הארץ מן העול העותמאני, ומטפחים בעת-ובעונה-אחת שאיפה להקמת כוח לאומי עצמי, רעיון שז'בוטינסקי לא האמין בו. עם ששלל את עמדת ז'בוטינסקי כי יש לנטוש את יישובי הגליל העליון נוכח התנפלויות הערבים עליהם במרס 1920, העריך מ"ש את עמידתו בראש הגנת יהודי ירושלים במאורעות אפריל 1920 והיה שותף לאהדת "אחדות העבודה ולתמיכתה בו כאשר נעצר ונשפט למאסר בשל כך. מ"ש עצמו נמנה באותם ימים עם מגיני הרובע היהודי, וסיפר על כך ברשימה שכתב ב"קונטרס" ל"ד, 16.4.1920:

לאלה מאיתנו שחדרו בימים האלה אל מסתרי העיר העתיקה הייתה הזדמנות ללמוד הרבה מאוד. מרנין ומעודד היה יחס יהודי הדור הישן, כזקנים כצעירים, אלינו. בחיבה ובהערצה פגשונו, בהערכה נאמנה של המעשה שקיבלנו על עצמנו ובהוקרת מסירותנו לעניין שהוא לטובת כלל ישראל. "ציוניסטען", קראו לנו. והיה בכינוי זה גם מן הלגלוג שיש בו קצת לטיפה, גם מן הכבוד אלינו והכרת ההבדל שבינינו לביניהם. בראש ובראשונה הפליא אותנו כנוי מיוחד זה, השגור כל כך בפי יהודים אלה, גברים כנשים, גדולים כקטנים. אך הן כמה כינויים להם בפינו אנו. ועם הכינויים האלה תקיפה הייתה בנו הרגשת האחדות הגמורה בעוצמת הכאב והעלבון, בהתאמצות להבליג על הייאוש ובשבועה האילמת לעמוד פורענויות ימים יבואו.

 

לימים, בנאום שנשא בטקס הכתרתו לאזרח כבוד של ירושלים במלאות לו שבעים שנה, סיפר מ"ש על ארבע עליותיו לירושלים ואמר:

העלייה השנייה לירושלים הייתה אף היא בפתח תקופה חדשה. עם גמר מלחמת העולם הראשונה, עם עבור השלטון מעותומאני לבריטי, עם הנץ הבשורה הגדולה והישועה הגדולה של הצהרת בלפור, עליתי והתיישבתי בירושלים כאחד מעובדי ועד הצירים, ועבר עלי מה שעבר אז על ירושלים, והיו הפְּרעות הראשונות של פסח 1920, והייתי עם החודרים לעיר העתיקה להגן על היישוב היהודי שלה באפס יד - באקדח או שני אקדחים על עשרה או חמישה-עשר בחורים ובחורות. (יומ"א ז, עמ' 1964).

 

בימי עבודתם בוועד הצירים בירושלים שיתפו מ"ש וז'בוטינסקי זה את זה, כבעלי זיקה משותפת לשירה ולעניינים שברוח, בתחביב של תרגומי שירה משפות שונות לעברית. מ"ש נועץ בז'בוטינסקי לקראת צאתו ללימודים בלונדון ונענה במכתב עידוד. אחר-כך, בלונדון, העסיקו ז'בוטינסקי, במסגרת תפקידיו בהנהלה הציונית, בעבודה כלבבו וככישוריו - סיקור העיתונות הערבית היוצאת בא"י ובסוריה ותרגום קטעים מתוכה (מטלה שבה התנסה עוד בימיו בוועד הצירים). בפרוץ מאורעות 1921 התרשם מ"ש, אז כבר בלונדון, מהתנהלותו היעילה של ז'בוטינסקי כבכיר אישי ההנהלה הציונית בהיעדרו של וייצמן מלונדון באותם ימים.

קרע עמוק וסופי ביניהם התחולל עקב התנגדות ז'בוטינסקי להקמת ה"הגנה" כגוף עצמאי ובשל התבדלותו בתחום רכש נשק ל"הגנה" וחתירתו להקמת כוח צבאי יהודי בא"י אך ורק במסגרת הצבא הבריטי - בניגוד גמור לעמדת מ"ש וחבריו.

 

*

 

מכתבי מ"ש מעידים על יחסי ידידות והערכה ששררו בינו לבין פנחס רוטנברג שבשעתו, בימי משה שרת בוועד הצירים, אף רצה להעסיקו כעוזר אישי, וגם חושפים את הביקורת שחש כלפיו. מאז ימי מאורעות מאי 1921 היה פנחס רוטנברג מראשי ה"הגנה", וכממונה על הוצאת הכספים לרכש נשק בחו"ל שיגר בתחילת יולי 1921 את מ"ש מלונדון לווינה, ששימשה אז מרכז לפעילות הרכש - פעילות שבה הייתה מעורבת גם אחותו רבקה - כדי לקבל ממנו חוות-דעת על הנעשה שם בתחום זה בטרם יקציב סכומי כסף למימון הרכישות שעל הפרק. מכתב מ"ש מווינה בתקופה זו מבליטים את קפדנותו העקרונית על שימוש נאות בכספי ציבור.

 

*

 

החוויה המכוננת העיקרית שחווה משה שרת בתקופת פעילותו בארץ לפני צאתו ללונדון הייתה עמידתו על ערש הולדתה של מפלגת "אחדות העבודה". הוא נכח בוועידת היסוד שלה בפתח תקווה (פב'-מרס 1919), שבה התמזגו מפלגת "פועלי ציון" והסתדרות הפועלים החקלאיים ("הבלתי מפלגתיים"), שבראשם עמד ברל כצנלסון, והקימו יחד גוף חדש. מנאמנותו ל"בית רעיוני-חברתי-ארגוני זה שכעבור עשור, בהתאחדו עם "הפועל הצעיר", הומר במפלגת פועלי ארץ ישראל, לא סר מ"ש כל ימיו.

על ועידת פתח תקווה כתב משה שרת לצפורה מאירוב: "אלה היו ימים נהדרים ונוראים. גאון ושבר היו בהם. לא במליצה סתם כי אם בהדגשת כל מילה ומילה לחוד", ולדב הוז: "שבתי שיכור והמום. נהדרה ונוראה הייתה הוועידה. כל תיאור לא יערוך לה. הייתה בה איזו זעקה עד לב השמים. צפיפות כזאת של מחשבה, אימוץ כזה של עצבים ומוח לא יתוארו, לא יצוירו".

במאי 1929, ערב הקמת מפא"י, כתב משה שרת ב"קונטרס" ע"ב:

הכרה שאנו הננו האחראים לעתידה של ההתיישבות בארץ, שעלינו הוטל התפקיד לדאוג לה, לחשוב את חשבונה, להתריע על הסכנות הצפויות לה ולהתוות לה את הדרך - הכרה זו היא אולי הרכוש העיקרי שהנחילה "אחדות העבודה" לתנועת פועלי ארץ-ישראל. [---] כשם שיש בתוכנו כאלה אשר בחלקם עלה ליצור את "אחדות העבודה", כך יש בתוכנו כאלה אשר "אחדות העבודה" יצרה אותם, העלתה אותם על דרך, פתחה לפניהם עתיד. [---] הפלא הגדול שחוללה "אחדות העבודה" בהיווצרה הייתה האש שהציתה בלבבות - אש האהבה הגדולה, כי לא מתוך הכרה שכלית בלבד ולא רק בדחיפת מציאות החיים הצטרפו אנשים ל"אחדות העבודה", אלא מתוך שהתאהבו בה, התאהבו בציונות אשר "אחדות העבודה" חידשה את זוהרה, התאהבו בסוציאליזם העברי, הארץ-ישראלי אשר את דגלו היא הרימה.

 

במכתב לבן-גוריון מ-4.7.1937 אמר:

[---] ההתחוללות השלישית של כוח מעצב ומְעַלֶה [בחייו, אחרי האב יעקב וה"הסתדרות המצומצמת"] הייתה יצירת "אחדות העבודה" ותקופת הגבורה שלה. ההתחוללות הזאת ליבנה וחישלה אותי, סיימה את כיבושי בידי עצמי, הטילה עלי עול לכל ימי חיי ועל-ידי כך הקנתה לי את החירות הגדולה ביותר שיכולתי לזכות בה. היא נתנה לי את ברל [כצנלסון] לכל חיי, היא זימנה אותי איתך. היא גילתה לי את יצחק טבנקין בזוהרו ושמרה לי אותו ברגעי זוהרו גם עכשיו.[6]

 

ומקץ 26 שנה להקמת אחדות העבודה, בהספידו את אליהו גולומב, אמר:

כשנפגשנו שוב [שלושת הרֵעים משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז] לאחר המלחמה - נפגשנו ב"אחדות העבודה". החבורה שלנו נתכנסה פעם על גבעת חול בתל-אביב וסיכמה את הדרך שעברה. הייתה לנו הרגשה שהגענו למחוז חפצנו. להט היצירה שיָקד ב"אחדות העבודה", חתירתה לגדולות, עירותה והעזתה המדינית, עוז רוחה וחדות מחשבתה, שבו את לבותינו ושיכרו אותנו. דומה היה שכל רחשי לבנו הסמויים, מצאו בה את ביטויים, את תיקונם. אמרנו לעצמנו: ה"הסתדרות המצומצמת" מילאה את שליחותה. המפנה שחוללה בחיינו, המסלול שהעלתה אותנו עליו, הרוח שהפיחה בנו - הביאונו עד הלום. תפסנו את מקומנו במערכות התנועה.[7]

 

*

 

שני אישים מקריני סמכות ב"אחדות העבודה", שונים זה מזה במבנה נפשי, במזג ובאורח חשיבה, קשישים ממשה שרת האחד בשבע שנים והאחר בשמונה שנים - ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון - מילאו בחייו תפקיד מכריע.

הקשר ההדוק בין משה שרת וברל כצנלסון נרקם עם הקמת "אחדות העבודה", אך הדעת נותנת כי שמעו של ברל כצנלסון כמנהיג פועלים וכאיש הגות הגיע לאוזניו עוד בהיותו תלמיד בגימנסיה "הרצליה", שכן הוא וחבריו, תלמידי המחזור הראשון, גילו עניין במפלגות הפועלים. אליהו גולומב, שיצא לעבודה בבן שמן בחופשה הגדולה של שנת 1912, בסוף לימודי המחלקה השביעית, ודאי נפגש עם ברל כצנלסון, שעבד שם, ואכן ב-1913, במכתביו לקושטא לרעו משה, סיפר לו על רעיונו החדש של ברל להקים התיישבויות פועלים תחת להיאבק על "כיבוש עבודה" במושבות. בספטמבר 1915, התכנסה בכנרת ועידה של הסתדרות פועלי הגליל, שהוקדשה כולה לנושאי תרבות. הסתדרות בוגרי הגימנסיה נתבקשה לשגר לוועידה זו שני נציגים, והבחירה נפלה על מ"ש וברוך בן-יהודה. משה שרת שיתף את רעיו אליהו גולומב ויעקב כבשנה בחוויותיו בוועידה זו במכתב שכתב להם ב-5.10.1915:

ידידי היקרים אליהו ויעקב, כבואנו יפואה אספנו במוצ"ש את הסניף וספרתי רשמים מהוועידה. הרציתי את תוכנה כשהוא לעצמו וגם רשמים כלליים - מה שאמרתי לברל ביותר הרחבה. למחרת בן-יהודה מילא אחרי דברי. סיפר גם את שיחתו של ברל איתנו, אומנם בקיצור נמרץ, אך בכ"ז נגע בכל חוץ מבקרייריזם. מובן שהציקתני רוח בטני ולקחתי שוב רשות דיבור, ובהטעמה מיוחדת מסרתי את דבריו בכל העניין הזה והדברים היו כמתלהמים.

 

זמן-מה אחר שובו ארצה נכח מ"ש בהתכנסות חברים בקבוצת מחניים, שבאו לשמוע את דברי ברל כצנלסון בנושא איחוד תנועת הפועלים. דבריו, שהובאו לעיל, מלמדים כי הדברים ששמע במחניים נכנסו אל לבו.

מכאן ואילך נתהדקו והלכו קשריו של משה שרת עם ברל כבנלסון ובייחוד על רקע החלטת "אחדות העבודה" להוציא לאור שבועון, "קונטרס" שמו. העורך, ברל כצנלסון, שם עינו במ"ש, אז בן עשרים והמש, ורתם אותו לעריכה, לכתיבה ולמשימות ניהול, וזאת עשה מ"ש תוך כדי עבודתו בוועד הצירים לימינו של יהושע חנקין. אין בידינו עדויות בכתב על היבטי שיתוף-הפעולה בין השניים בעשיית ה"קונטרס", אך יש להניח כי תחושות ההערכה ההדדית ביניהם העמיקו, כפי שמעידים מכתביו המפורטים של משה שרת אליו מלונדון, ויוזמתו של ברל כצנלסון, לימים, לרתמו למערכת "דבר", העיתון היומי של ההסתדרות הכללית, מיום צאתו לאור ב-1.6.1925.

חרף הזדהותו המלאה והעמוקה עם "אחדות העבודה" ונאמנותו לרעיון הקדשת החיים לשירות הכלל, החליט משה שרת בשלהי 1920 ללכת ללמוד בלונדון. ברל כצנלסון היה מסויג מצעד זה. "הרגשתי שאין ברכתך מלווה אותי", כתב לו משה שרת במכתבו הראשון אליו מלונדון ב-7.3.1921, והוסיף בהתרגשות: "עליך בייחוד חושב אני כל הזמן ומעמיד את עצמי למשפט לפניך".

ב-1930, כאשר מקץ חמש שנות עבודתו של מ"ש ב"דבר" כעורך עמוד החדשות והשבועון האנגלי של "דבר" דרש חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית זה מקרוב, כי הנהגת "אחדות העבודה" תמנה את מ"ש לעוזרו - מהלך שיגזור עליו לעקור מתל-אביב לירושלים ולפרוש ממערכת "דבר" - היה ברל כצנלסון יחיד בצמרת המפלגה ששלל צעד זה בתוקף. ברל כצנלסון הובס במאבק זה ואילו משה שרת נקלע בעטיו למצוקה כבדה: לברל כצנלסון חב את קידומו בשדה העיתונות, ואילו חיים ארלוזורוב פתה לו שער לזירת המדינאות. אין תיעוד לתהליך יישור ההדורים ביניהם ולמידת יישורם.

במחצית השנייה של שנות ה-30 לא ראו משה שרת וברל כצנלסון עין-בעין את הצעת החלוקה שהעלתה ועדת פיל על סדר-היום של היישוב והתנועה הציונית; משה שרת חייבהּ וברל כצנלסון שללהּ, אך השוני בהשקפותיהם בסוגיה זו לא פגם ברקמת יחסיהם הלבביים וההדוקים ובהערכת משה שרת אותו:

תמיד חי בעולם הרוח, בספירה של רעיונות, אבל כוחו לא היה במחשבה מופשטת, בהתפלספות לשמה. רעיונות כבשו את לבו כמניעי פעולה [---] יצר הביצוע וההגשמה לא עזבו מעולם [---] כל מה שאמר או כתב היה נעלה באיכותו. הייתה למוחו סגולה מיוחדת במינה – כולה בר ללא מוץ, תופעה מפתיעה של גרעיניות השכל.[8]

 

*

 

נראה כי עם דוד בן-גוריון נפגש מ"ש פנים אל פנים בראשונה בקושטא, שם הקדימו בן-גוריון בצאתו ללמוד משפטים ב-1911. עם שניים מחבריו לספסל הלימודים ביקר את בן-גוריון וחברו יצחק בן-צבי במגוריהם המשותפים, ובעוד בן-צבי הסביר פנים לאורחיו הצעירים, לא קם בן-גוריון ממיטתו ונשאר "רחוק ומנותק, שרוי בעולמות אחרים".[9]

לימים הזכיר מ"ש במכתב לבן-גוריון אותה פגישה בקושטא: "רחוקים מאוד היינו מהתקרבות נפשית אמיתית, ואף על פי כן נכס זה הנחילו לי ימי קושטא - ההכרה בסמכותך המוסרית והאישית".[10]

עם פרוץ המלחמה ב-1914 היו הן מ"ש והן בן-גוריון מנושאי דגל תנועת ההתעתמנות, אך כפי שהתגלגלו דברים התגייס מ"ש לצבא העותמאני, ואילו בן-גוריון גורש מן הארץ וחזר אליה כחייל בגדוד הקנדי-אמריקני - אחד משלושת הגדודים העבריים.

"אחדות העבודה", שקמה מקץ שנה לתום המלחמה, ביקשה לעמוד בקשר עם המפלגה האחות בבריטניה, מפלגת ה"לייבור", שפרסמה - לפני הצהרת בלפור בידי ממשלת הקואליציה של לויד ג'ורג' - הצהרה משלה כי "ארץ-ישראל תוכל להיות מדינה חופשית בערבות בינלאומית, אשר אליה יוכלו לחזור, ובה יגיעו אל גאולתם, היהודים הרוצים בכך".[11]  לקשירת קשר זה ולהידוקו שיגרה אחה"ע ללונדון את בן-גוריון ואת שלמה קפלנסקי, כדי לכונן שם משרד מדיני. מ"ש, שהגיע לשם באותו זמן, נרתם לפעילות מפלגתית וסייע לשניים בניהול משרדם. בתוך כך חלה בינו ובין דוד בן-גוריון התקרבות רבה, שעד מהרה השתקפה בתכתובת גלוית לב שנקשרה ביניהם.

אולם כבר בימי לונדון ניתן להבחין בפער ניכר בין השניים בתחומי הלכה ומעשה. בתקופה הנידונה בכרך זה שלל משה שרת בתוקף את הצעות דוד בן-גוריון להתמודד עם הבעיה הערבית על-ידי ארגון פעילות חברתית ותרבותית בקרב הפועלים הערביים בארץ (מכתב 103), ופסל את השימוש שעשה בן-גוריון בכספים שנועדו למימון רכש נשק להגנה למטרות מפלגתיות (מכתבים 74, 75). יחסיהם המורכבים של שני האישים בשנים הבאות, שב-1956, לקראת מלחמת סיני, הסתיימו בקרע מוחלט וסופי, חורגים הרחק מתחומי כרך זה.

 

*

 

שלהי 1920 היו לשלושת הרעים - מ"ש אליהו גולומב ודוב הוז - נקודות סיום וראשית, שבהן אחז כל אחד מהם בדרך משלו.

אליהו גולומב ודב הוז השתחררו מן הצבא הבריטי בתחושת החמצה: לגדודם לא ניתן להשתתף בכיבוש הארץ, ומשהוצבו בארץ נאסר עליהם להשתתף בהגנת יישובים בפני תוקפים ערביים (ודווקא משה שרת, שנשאר נאמן לדגל העותומאני עד הרגע האחרון, זכה במצוות הגנת יהודי העיר העתיקה במאורעות פסח 1920). אליהו גולומב החליט בשלב זה לצאת לעבודה בכנרת, כשם שהלך לדגניה עם סיום הלימודים בגימנסיה; את עתידו ותיקונו ראה אז בעבודת האדמה (ר' נספח 5, עמ' 742). דב הוז נשאב לניהול מפעל העבודות הציבוריות, מוקד קליטתה של העלייה השלישית (ר' נספח 6, עמ' 435), ואילו משה שרת, שטיפח מכבר את תוכניתו לחדש את לימודיו, החליט להוציאה לפועל משנוכח כי עבודתו בוועד הצירים נתרוקנה מתוכן.

צאתו של מ"ש את הארץ ב-1920 לא היה צעד קל. כחבר פעיל ב"אחדות העבודה" ונושא בעול הוצאת שבועונה, היו שראו בהחלטתו לצאת את הארץ ללימודים נטישת מערכה. מייסדי "אחדות העבודה", הקשישים ממנו כבעשור, כולם בעלי עבר עתיר פעילות תנועתית אך רובם ככולם חסרי השכלה פורמאלית, לא ירדו לסוף הצורך העמוק שלו בלימוד סדיר, כמה מהם אף הוקיעו מעשה זה כעלול לשמש מופת רע לאחרים.

ימי לונדון של מ"ש לא היו אפוא ימים אוניברסיטאיים שאננים. בחודשים הראשונים שלו שם סייע בהפעלת המשרד המדיני שפתחו בלונדון בן-גוריון וקפלנסקי, יצא עם שניהם לועידת המפלגה האחות "פועלי ציון" במנצ'סטר וייצג את פוע"צ בוועידת ה"לייבור" בברייטון, שימש נציג ה"קונטרס" בלונדון ושיגר כתבות לכתב-העת. לא עברו ימים רבים ובא"י התרגשו מאורעות מאי 1921. התלבטויותיו אם לנטוש את ספסל הלימודים ולחזור מייד ארצה התפוגגו כאשר נקרא לקשר בין ה"הגנה" ובין ההנהלה הציונית בלונדון ולסייע באיסוף כספים למיזמי רכש נשק ל"הגנה", ומשהוגברה הפעילות במרכז הרכש בווינה, שוגר לשם לבחינת ההתנהלות. בווינה עשה מ"ש כחודש ימים, ובאוגוסט 1921 שוב יצא ליבשת, הפעם כדי לנכוח בקונגרס הציוני הי"ב בקרלסבד.

 

*

 

הנמען הראשי של המכתבים המובאים בימי לונדון 1920-1921 הייתה רבקה שרתוק, אחותו הבכירה של משה. מסורת ההתכתבות ביניהם החלה עוד ב-1913, בצאת משה שרת ללימודים בקושטא ונמשכה כל שנות שירותו בצבא העותמאני. עתה, בשלב זה של חייהם, ליכדו אותם, בנוסף לצאת שניהם את הארץ ללימודים - תחילה רבקה לווינה, אחר-כך משה ללונדון - בדידותם בנכר ותחושה אשמה על נטישת האם, האחיות והאח הצעירים מהם. נמענים בולטים אחרים הם דב הוז ואליהו גולומב, שהתקשרויותיהם עם אחיותיו רבקה ועדה עוררו בלב מ"ש רגשות עזים; יקותיאל בהרב; צפורה מאירוב; דוד בן-גוריון וברל כצנלסון. המכתבים לברל כצנלסון מהווים חטיבה לעצמה, שכן בהם משתף הכותב בהרחבה את חברו הבכיר בעולמו הרוחני המתפתח עם ההעמקה בקריאת ספרות יפה ומקצועית, בלימודים ובמתרחש סביבו. רבים מן המכתבים כוונו גם לשאר בני המשפחה ולחבורת המקורבים: "אני כותב לבהרב מפני שהוא כותב לי, מובן שהמכתב הוא לכל" (מכתב 45).

מצבור המכתבים בכרך זה נשמר הודות למסורת בית שרתוק לקיים "גניזה" משפחתית ולאצור בה כל דף שנכתב בידי אחד מבניה, למנהג להעתיק מכתבים כדי לשתף בהם נמנעים אחרים, ולהגעת כמה מן המכתבים לארכיונים ציבוריים. עם שברי כי לא כל המכתבים שרדו, ראוי לברך על היש, המוסיף ברבגוניותו פיסות לפסיפס ההיסטוריה הציונית והיישובית ומעשיר את ספרות האיגרות העברית.

ייטיב הקורא לזכור אגב הקריאה בשלשלת המכתבים, שכותבם בן עשרים ושש ואילו האישים בתנועה הציונית ובתנועת העבודה קשישים ממנו למדי (וחיים וייצמן בעשרים שנה, זאב ז'בוטינסקי בארבע-עשרה, פנחס רוטנברג בחמש-עשרה, דוד בן-גוריון בשמונה וברל כצנלסון בשבע שנים). אכן, באספקלריית המכתבים המובאים בזה מצטייר דיוקן המדינאי כאיש צעיר.

משה שרת נהג לשבץ במכתביו ביטויים ומילים ברוסית ובערבית. אלה הובאו בכתיב עברי, באות שונה ובמנוקד, בנוסף לתרגום. את הכתיב החסר שבמכתבים הבאנו במלא, אך השארנו שימושים לשוניים יוצאי דופן כ"לגמרה" (לגמרי) כנתינתם.

המקורות המצוינים בהערות מובאים במקוצר ומפורשים בעמוד הקיצורים והסימולים. מובאות ללא אזכורים לקוחות כולן מארכיון העמותה למורשת משה שרת (אמ"ש). שמות האישים המופיעים במכתבים הובאו במלואם בהערות באזכוריהם הראשונים, ואחר-כך בקיצוריהם; כולם מפורשים בנספח הקיצורים והסימולים. בהערות המתייחסות לאזכור ראשון של שם אדם הובאו לגביו פרטים בסיסיים; פרטים נוספים לגבי המרכזיים שבהם מובאים בנספח ציונים ביוגרפים. פרטים מלאים על המקורות מובאים בנספחי הקיצורים והביבליוגרפיה.

 

תודת העמותה למורשת משה שרת נתונה לארכיון הציוני המרכזי, לארכיון ה"הגנה", לארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת, לארכיון העבודה ע"ש פנחס לבון ולארכיון ז'בוטינסקי על המכתבים שהועמדו לרשותה.

 

את התשתית לכרך ימי לונדון א - כינוס המכתבים, סידורם וליוויים בהערות - הניחה תמר גדרון. מערכת העמותה למורשת משה שרת, ששותפיה האחרים הם יעקב שרת ורנה שרת, חברו אליה בשלבי העריכה הסופיים ועמם ד"ר פנחס עופר, הנמנה עם צוות העמותה. תודתנו ליעל מדיני על הערותיה ולאהוד שרתוק על תרומתו להגהה.

 

תמר גדרון, רנה ויעקב שרת

 

הערות