נספח 17. מזיכרונות חיים יחיל - אחת התעודות המעמיקות והמרשימות של הדיפלומטיה הישראלית
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  נספח 17. מזיכרונות חיים יחיל - אחת התעודות המעמיקות והמרשימות של הדיפלומטיה הישראלית

 

 

נספח 17. מזיכרונות חיים יחיל[1]

 

אחת התעודות המעמיקות והמרשימות של הדיפלומטיה הישראלית

 

 

בצד הישראלי מגיעה זכות היוזמה הראשונה [לתביעת השילומים מגרמניה] לדוד הורוביץ, אז מנכ״ל משרד האוצר, שהעריך נכונה עוד ב-1950 לא רק את צורכיה הכלכליים של ישראל אלא גם את כוחה הכלכלי - ובעתיד הקרוב גם המדיני - העולה של גרמניה, והגיע למסקנה שהשעה כשרה להצגת תביעתו של העם היהודי ומדינתו.

בספטמבר 1950 הציע הורוביץ לשר החוץ משה שרת, שהממשלה תתבע באמצעות מעצמות הכיבוש שילומים מגרמניה. שרת צידד בהצעתו של הורוביץ, אבל בממשלה עדיין הייתה יד המתנגדים והמהססים על העליונה. רק בראשית 1951 החליטה הממשלה לפנות אל מעצמות הכיבוש. ב-[12] במרס 1951 הוגשו איגרות זהות בנוסחן אל ארבע מעצמות הכיבוש. מחבריהן היו דוד הורוביץ וד"ר ליאו כהן, היועץ המדיני של שר החוץ, ורבה הייתה ידו של שר החוץ עצמו בקביעת הטיעון ובנוסח האיגרות.

איגרת זו, המציגה את תביעת מדינת ישראל לשילומים, היא אחת התעודות המעמיקות והמרשימות ביותר של הדיפלומטיה הישראלית.[2] לאחר תיאור תמציתי של זוועות הנאצים והגזל הרב, בונה ישראל את טיעונה על שני קווים מקבילים - מחשבה נועזת וזהירה כאחת שהגה ליאו כהן –

מצד אחד מתבססת האיגרת על מעמדה ההיסטורי והמוסרי של מדינת ישראל כדוברת בשם העם היהודי בעבר, בהווה ולקראת העתיד,

ומצד שני מתבססת תביעת השילומים על המעמסה שהמדינה נטלה על עצמה בקליטתם של קורבנות רדיפות הנאצים.

 

הערות


[1] ד"ר חיים יחיל (1974-1905), מנהל מח׳ ההסברה במשרד החוץ, מנובמבר 1952 עד יולי 1954 סגן ראש משלחת הקניות של ישראל בגרמניה. לימים שגריר בשבדיה ומנכ״ל משרד החוץ. הקטע מועתק מתוך ״עשרים שנה לשילומים״, רשימה שפרסם ב״דבר״, 8.9.1972, במלאות עשרים שנה להסכם השילומים.

[2] נוסח האיגרת בעברית הושמע בפי שר החוץ בישיבת הכנסת ב-13.3.1951 מסמך 8, עמ׳ 132. הנוסח האנגלי מובא בתלחמ״י 6, עמ׳ 169-163.


העתקת קישור