נספח 14. משה שרת במועצת מפא"י[1]
14.9.1952
הנהיה "עם לבדד
ישכון?"
משה שרת: מצאתי את עצמי בהסכמה גמורה עם לוקר[2] ברוב השאלות שעמדו על סדר-יומנו משך שנים רבות. גם
עתה אני רואה את עצמי חולק לא על עמדתו, כי אם על ההיגיון שעליו עמדתו מושתתת,
שהיא משוללת כל בסיס הגיוני.
האם אנו דנים פה על יחסינו עם גרמניה? אנו דנים על מקומנו
בתנועה בינלאומית, על מקומנו ומקום תנועתנו בתוך עולם מסוים וחלק מסוים בעולם.
ובשאלה זו נכריע לפי העניין הגרמני? האם ניתן לגרמנים להכריע בשאלה זו? האם נשקול
דברים לא לפי העניינים החיוניים לנו בהתאם למצבנו בזירה הבינלאומית, אלא לפי
יחסינו עם גרמניה?
לוקר מסכים, שאין אנו יכולים שלא להשתתף במוסדות בינלאומיים.
הוא מסכים שלא נצא מאונסק״ו, ארגון לשיתוף פעולה תרבותית, גם אם הגרמנים יצטרפו
אליו. האם נימָנע משיתוף פעולה בענייני מדע וחינוך, רוח ותרבות, רק משום שגרמניה
תהא מצויה בארגון זה?
האם נצא מארגון הבריאות הבינלאומי ומארגון המזון בגלל גרמניה?
האם נצא מאו״ם אם גרמניה תיכנס לתוכו? האם בידינו למנוע דבר זה?
האו״ם הוא גם גוף מוסרי כביר. כל החוכמה המדינית שלנו היא
להגיע למזיגה של מוסר ואינטרס. לא ייתכן מוסר הבנוי על הקרבת האינטרס. ואוי
לאינטרס הנקבע ומוגדר ללא כל התחשבות ביסוד המוסרי. יש הכרח בהתאמה בין שני
היסודות. יש הכרח במזיגה.
שלילת כניסתנו לאינטרנציונל זוהי שלילת הצטרפותנו
לאינטרנציונליזם המאורגן בתנועת הפועלים. ופירוש הדבר - לגבי הסוציאליזם הדמוקרטי
- להגיע לשלילת האינטרנציונליזם המאורגן ולהפקיר את זירת הפעולה הבינלאומית
המתארגנת לקומאינפורם.
קיים בעולם מאבק רוחני, מאבק על נפש הנוער ונפש הפועל. האם אנו
שותפים למאבק הזה או לא? האם אנו זכאים לוותר על תרומתנו בזירה הבינלאומית, האם אנו יכולים לוותר על העידוד
וההדרכה שאנו יכולים לקבל ממנו?
ויש שיקול מדיני: זוהי זירה אחת מן הזירות הרבות שלנו. האם אנו
אדישים למה שמתרחש בה? מחר תעלה איזו החלטה שם - מה נעשה אז? נתחיל לכתוב תזכירים
מבחוץ ולשלוח מחאות מבחוץ?
לוקר מסכים שנשתף פעולה עם מפלגות סוציאליסטיות באסיה. אך מה
יהיה אם המפלגות הסוציאליסטיות באסיה תחלוקנה עלינו באיזה עניין? נניח שוויכוח זה
יובא לזירה כללית של האינטרנציונל. האם משום ששם יושבים גרמנים נפקיר את השתתפותנו
בהכרעה הסופית בוויכוח הזה?
כיצד יכולים אנו להיות בסוציאליזם ״עם לבדד ישכון״?
קיימת בעיה גרמנית. אני רוצה לומר לחברים בכל הרצינות: עלינו
להתרגל לעובדה שגרמניה קיימת ועומדת כמות שהיא על פני אותו כדור הארץ, ולא נוכל
לגרשם, ובמידה שנחשוב יותר על העתיד נבין כי פגישותינו עם גרמניה וישיבתנו אל
שולחן אחד עם נציגיה הם דבר בלתי-נמנע. אפשר למנוע זאת רק במחיר של ויתור על
קיומנו, רק על-ידי חזרה לקיום בלתי-ממלכתי, פירוק המדינה וויתור על שלטון דמוקרטי,
רק על-ידי ויתור על צי המסחר בכלל, צי האוויר וטלגרף ובריאות וכספים - רק במחיר זה
אפשר להימנע מכך.
ככל שנקדים להבין את הדבר ולהסיק ממנו צעד צעד את המסקנות, כן
יהיה יותר בריא לנו, וכן נישמר מסתירות מיותרות בהחלט, שבהן נשקיע את כוחנו לריק
מבלי להביא שום שאלה לפיתרון חיובי.[3]
