נספח 9. המהומה בשעת הדיון בכנסת - מטר אבנים מבחוץ - סערת רוחות בפנים - 7.1.1952
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  נספח 9. המהומה בשעת הדיון בכנסת - מטר אבנים מבחוץ - סערת רוחות בפנים - 7.1.1952


 

נספח 9. המהומה בשעת הדיון בכנסת[1]

7.1.1952

מטר אבנים מבחוץ - סערת רוחות בפנים

 

 

הכנסת הוכנסה אמש אל תוך המערבולת שהתחוללה סביב בניינה[2], כשבעת הדיון על השילומים נשמעו באולם הישיבות הדי התפוצצויות, נזרקו אבנים בעד החלונות אל תוך האולם, נפלו פנימה רסיסי השמשות המנופצות, ובעד החלונות הפתוחים חדרו עשן ואדים מדמיעים מן הפצצות שנזרקו בחוץ. אותה שעה הסעירו את הרוחות בכנסת גם התנגשויות מתמידות שהחלו בעת נאומו של מר י. רפאל (הפועל המזרחי) והגיעו לשיאן בעת נאומו של מר מ. בגין (חרות).

דקות ספורות אחרי הצלצול הראשון זרמו חברי הכנסת לאולם הישיבות וליד שולחן הממשלה התיישבו ראש הממשלה וכל השרים. היציע היה מלא. נראו ראשי המוסדות הלאומיים והציבוריים, והשיחות הרבות שהתנהלו באנגלית העידו על נוכחותם של תיירים רבים, ובכללם כמה עסקנים ידועי-שם. מתא העיתונאים עקבו אחרי הדיונים, מלבד עשרות נציגי העיתונות הישראלית, גם באי-כוחן של כל סוכנויות המודיעין הבינלאומיות. פקידים גבוהים של כל משרדי הממשלה הצטופפו על הספסלים הנועדים לפקידים.

בתחילת הישיבה, שיושב-ראש הכנסת מר י. שפרינצק פתח אותה, מסר מר מ. בגין (חרות) את הצהרת האמונים בהתאם לחוק המעבר - מאחר שעד כה לא השתתף באף ישיבה אחת של הכנסת השנייה.[3]

בשעה 4.30 קיבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון רשות הדיבור. הודעתו נמשכה דקות ונשמעה בשקט.

בשעה 5.30, בעת נאומו של י. חזן (מפ״ם) נשמעו באולם הכנסת צעקות מן הרחוב והדי התפוצצויות - בשלב זה עוד ממרחק-מה מן הכנסת. כמה דקות אחרי-כן, בעוד מר חזן מדבר, נכנס לאולם ד"ר י. בדר (חרות) וצעק וחזר וצעק כשהוא רועד כולו: ״גזים נגד יהודים! בזה אתם מקבילים את השילומים?״

אותו רגע קיבלו חברי הכנסת ״טעם ריח״ מפצצות האדים שנזרקו בחוץ. מר שפרינצק הצהיר: ״אנו יושבים בכנסת. חברי הכנסת, אל תפריעו את הדיונים שלנו״.

בדר: ״אנו בארץ ישראל!״

שפרינצק: ״נכון, אך בכנסת למדינת ישראל נמצאים אנו״.

ההתנגשויות בתוך האולם נתחדשו כאשר הנואם הבא י. רפאל (״הפועל המזרחי״) ביקש לנהל את הדיון באווירה של ״שקט ונחת״, וגינה היסטריה מאורגנת ומלאכותית. חברי ״חרות״ שיסעו אותו בהתמדה. יוזמת השיסוע עברה לידי ״הציונים הכלליים״ כאשר מר רפאל שאל את מר ברנשטיין מדוע הוא שותק על אף התנגדותו לקו מפלגתו. ״הכלליים״ צעקו: ״ומה עם ורהפטיג וגנחובסקי? מדוע אינך מדבר על השקט-לא-שקט ב׳הפועל המזרחי׳?״

כשמר רפאל ציין כי כולם מדברים כאן לשם שמים, קפץ ממקומו זקן חברי הכנסת ד"ר ח. בוגר (כלליים) וצעק בהתמדה: ״ואתה מדבר לשם שמים?״ יתר ״הכלליים״ הצטרפו לד"ר בוגר, ומימין ומשמאל נשמעו צעקות גנאי הדדיות. רק בקושי החזיר מר שפרינצק את הסדר על כנו.

מייד עוררו קריאותיו של מר וילנר (מק״י) התפרצות חדשה.

וילנר: ״איזו צביעות! בחוץ רוצחים אנשים וכאן יושבים בשלווה!״

אנשי מפא״י ענו: ״אתם הבאתם את האנשים הנה!״

וילנר: ״לפני הכנסת נשפך דם יהודי!״

אותה שעה נזרקו אבנים אל חלונות אולם הישיבות. כמה שמשות נופצו. רסיסי זכוכית עפו לכל צד ואבק ועשן חדרו פנימה.

חברי כנסת רבים, שספסליהם ליד החלונות שבקרבת רחוב המלך ג׳ורג׳, קפצו ממקומותיהם וחשו לעבר שולחן הממשלה והבמה. העיתונאים, שעל גביהם נפלו רסיסים, רצו לחדר המדרגות שבין האולם ובין היציע. מכל צד נשמעו צעקות, שבהן השתלבו הצעקות שמבחוץ והצפצופים ושריקות המשטרה. נשמע גם קול הצופרות של מכוניות מגן דוד אדום. לפתע חדרו פנימה גם אדים מדמיעים, וכל הנוכחים באולם החלו ״לבכות מאונס״.

י. רפאל המשיך בנאומו אף על פי שדמעות זלגו מעיניו. כל השרים נשארו במקומותיהם, גם שר המשטרה מר שיטרית. מר בן-גוריון חש כמה פעמים החוצה כדי להיווכח במתרחש, אך מדי פעם חזר לאולם והתיישב על כורסתו. מר שפרינצק המשיך בקור רוח בניהול הישיבה.

בתחילת נאומו של מ. בגין (חרות) הגיעה המתיחות לשיאה. מדי רגע עפו אבנים אל תוך האולם, ואדים זרמו פנימה ללא מחסום מאחר שכמעט כל השמשות כבר נופצו. כשמר בגין דיבר על ״שחיתות״, שיסע אותו ש. לביא (מפא״י): ״ואתה המושחת ביותר״. כשכמעט כל חברי הכנסת הצטופפו בשתי פינות האולם, נשמעו צעקות מגרונות צרודים: ״פשיסט״ ״לא - אתה פשיסט״. הגב׳ עדה מימון (מפא״י) חשה בהתרגשות עצומה לעבר הדוכן, אך חבריה לסיעה מנעו בעדה להתקרב למר בגין. אחר-כך הביא אינצידנט זה לידי אינצידנט בין הגב׳ מימון ובין הגב׳ א. רזיאל-נאור (חרות).

ד"ר ח. רובין (מפ״ם), שלא זז ממקומו בקרבת אחד החלונות, הרגיש לפתע בכאב בקודקוד ראשו, וכשנגע בידו ראה כי ידו רוויה בדם. ד"ר ב.צ. הראל (״כלליים״), שהוא רופא, הגיש לו מייד עזרה ראשונה, הוביל אותו לחדר הסמוך, בדק את הפצע וחבש את ראשו. נסתבר כי מצבו של ד"ר רובין אינו רציני ועצמות לא נפגעו. לאחר שהחליף כוח מזעזוע קל השתתף ד"ר רובין בישיבת ועדת הכנסת.

מקרה זה של פציעת נציג-עם בתוך אולם נציגות העם הוסיף להתרגשות הכללית ואיש שוב לא התאפק, והצעקות צרמו את האוזן - בעוד שסגן היושב-ראש י. סרלין השתדל כמיטב כוח השכנוע שלו לשמור על ניהול הישיבה והמשכת הדיון.

טרם נרגעו הרוחות - ומעל הבמה ניתן אות להתפרצות שעלתה בחומרתה על כל המאורעות הקודמים: כשמר בגין גינה בחריפות את עמדת הממשלה, שיסע אותו ראש הממשלה, בהצביעו על החלונות: ״מי הביא הנה את החוליגנים האלה?״

(לפי גרסת שמיעה אחרת, קרא מר בן-גוריון: ״... החוליגנים שלכם״).

בגין - לראש הממשלה: ״אתה חוליגן!״

חברי הכנסת כמעט מכל הסיעות הגיבו על הערה זו בקריאות מחאה וגנאי נגד מר בגין. עברו דקות עד כי מר סרלין הצליח להשמיע את קולו. מאחר שלא רצה לסמוך על משמע אוזניו, הוא ביקש מאת ראש הממשלה להגיד לו באלו מילים שיסע את הנואם. מר בן-גוריון נענה למשאלה זו מכס הנשיאות, ומר סרלין קבע כי הערת מר בן-גוריון לא חרגה מגדר פרלמנטרי ולא הייתה מכוונת כלפי חבר כנסת, בעוד שמר בגין פגע אישית בראש הממשלה.

אך מר בגין דחה דרישת היושב-ראש לחזור בו מדבריו באומרו: ״לא - אלא אם גם הוא יחזור בו מדבריו״.

מר סרלין שלל טענה זו ועמד על דרישתו, בציינו כי מר בגין לא יורשה להמשיך בנאומו אלא אחרי שיחזור בו מדבריו הפוגעים. בגין: ״לא! כשאני לא אדבר, איש לא ידבר!״

המתח באולם עלה מדי רגע והיה חשש שיגיעו לידי תגרת ידיים. מר סרלין אמר נואש ונעל את הישיבה בשעה 6.45. יחד עם זה קרא יושב ראש ועדת הכנסת ד. בר-רב-האי: ״ועדת הכנסת מתכנסת מייד״. כעבור דקה הודיע מזכיר הכנסת, שהישיבה תתחדש בשעה 8.

בעת ההפסקה נתכנסה הממשלה. נמסר דוח על המתרחש בעיר וסביב בניין הכנסת. הוחלט ששום לחץ טרור לא ישפיע על הממשלה - לא לגופו של העניין הנידון ולא בדבר הפרוצדורה הפרלמנטרית.

ועדת הכנסת החליטה כמעט פה-אחד (נגד קולות ״חרות״) לדרוש מאת מר בגין לחזור בו במפורש מהערותיו הן כלפי מר בן-גוריון והן ש״איש לא ידבר״. כמו כן הוחלט: במקרה ולא יציית לדרישה זו, תינטל ממנו רשות הדיבור והוא ייענש בהוצאה מן האולם למשך ישיבה אחת.

בתום ישיבת הוועדה התכנסה נשיאות הכנסת, שעליה רבצה האחריות לביצוע ההחלטה. התנהל משא-ומתן עם מר בגין. כמה מחברי הכנסת מכל הסיעות ביקשו להשפיע על מר בגין שיציית לדרישת הוועדה וימנע בזה מסקנות מרחיקות לכת ומצערות.

בשעה 8.30 צלצלו לפתיחת הישיבה, ועם יתר חברי הכנסת חזר גם מר בגין לאולם. אך ישיבת הנשיאות נמשכה עד שעה 9.30. בעוד שכולם ציפו להתנגשויות נוספות וחמורות מן הקודמות, יצא מר בגין לפרוזדור וברגע האחרון נודע כי האינצידנט יחוסל ללא כל צורך ב״עונשין״.

בשעה 9.33 פתח מר סרלין את ישיבת הערב והודיע כי מר בגין חזר בו מדבריו שפגעו בכבודו האישי של ראש הממשלה, וגם מן המשפט השני. מר סרלין הביע צערו - בציינו כי בזה הוא מבטא ודאי את רגשות הבית כולו - על כל ההתנגשויות שאירעו לפני נאומו של מר בגין ובעת נאומו, באשר כל זה לא הלם את כבוד הכנסת. בפנותו אל כל חברי הכנסת, ביקש מר סרלין לנהל את הדיון, שהוא חמור בלאו-הכי, בקור-רוח ולחוס על כבוד הבית, ולפחות על כבוד הבית פנימה, ולאפשר את סיום הדיון - תהא תוצאתו מה שתהא, כראוי לכנסת ישראל.

מר בגין קיבל מחדש רשות הדיבור, אישר את הודעת היושב-ראש והוסיף כי הוא לוקח חזרה את דבריו לא תחת לחץ או בגלל איומים בהוצאתו מן האולם, אלא ״כיוון שיש לי עוד למלא תפקיד כאן, שאולי תפקידי האחרון, ואמלא אותו עד תומו״. בהמשך דבריו נסתבר כי הוא התכוון ל״סיום תפקידו״ על-ידי כליאתו, והוא ציין כי הוא מוותר על חסינותו הפרלמנטרית כדי לעבור למחנה הריכוז יחד עם המפגינים.[4]

 

הערות


[1] מתוך ״הארץ״, 8.1.1952.

[2] בניין פרומין, רח׳ המלך ג׳ורג׳ 26, ירושלים. אולם ישיבות המליאה היה במפלס הרחוב.

[3] ״במסע הבחירות [לכנסת השנייה] סייר בגין ברחבי המדינה ונשא נאומים נלהבים, אך התוצאות היו מאכזבות. ׳חרות׳ צנחה מ-14 מושבים ל-8. תגובות הדחייה שספג מהעם ׳השפיעה מאוד על בגין׳. לאחר התבוסה כינס בגין את פעילי ׳חרות׳ והודיע שהוא פורש וכי יהיה עורך-דין. [...] כאשר שבה הכנסת והתכנסה ב-20.8.1951 הוא לא היה במליאה כדי להישבע אמונים. תחת זאת שהה בביתו [...] בגין הביע מרירות ועייפות וגם רגשי אשם על כישלון המפלגה. הוא גם הרגיש שהציבור שכח את המרד שלו ובחר בבן-גוריון ובתוכנית החלוקה [...] בסתיו יצא בגין עם [רעייתו] עליזה לחופשה באירופה. מה שהחזיר אותו בבהילות לכנסת היה הדיון בנושא השילומים מגרמניה״ (עפר גרוזברד, מנחם בגין דיוקנו של מנהיג, רסלינג 2006, עמ׳ 116). ר׳ גם: י׳ ויץ, ״פרגמטיסט מיוסר״, ״הארץ״, 8.3.2007.

[4] בראש גיליון ״חרות״ ב-9.1.1952 פורסמה הידיעה הבאה: ״בקשר עם הידיעה שפורסמה ב׳קול ישראל׳ על מהלך ישיבת הכנסת שלשום, מבקש מר מ׳ בגין להעיר כי הוא לא חזר בו מדברי האמת שהוא השמיע באוזניו של א׳[דון] בן-גוריון. באחת ההזדמנויות ההכרחיות אמר מ׳ בגין לא׳ בן-גוריון: ׳אתה רוצח ופושע׳. בהזדמנות אחרת ובשעת הנאום אמר לו: ׳אתה חוליגן׳. מר בגין הסכים, כדי לסיים את נאומו, לחזור בו מהמילה ׳חוליגן׳ מסיבה פשוטה: התארים ׳פושע׳ ו׳רוצח׳ הולמים יותר את האדון בן-גוריון״.

 

העתקת קישור