נספח 7. נאום ח"כ מנחם בגין בהפגנה
בירושלים[1]
7.1.1952
זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות!
בני ירושלים, אזרחי ישראל!
הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו. בשעה מרה זו
נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אימהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים
לטבח על-ידי השטן שיצא מתחתית הגיהינום להחריב את שארית עמנו.
לא היה אכזר אחד בעולם אשר העז להגיע למעשי תועבה בממדים כפי
שנעשו על-ידי המרצחים הגרמניים. את אבי הזקן יחד עם 500 יהודי בריסק הוציאו אל הנהר והטביעום שם. נערות
תמימות נקברו חיים כשראשיהן למטה. תינוקות נקרעו מזרועות אימותיהם ונשלחו אלי כבשן
ואש. לא הרג בלבד היה כאן. זו הייתה התעללות גסה וברברית מאין כמוה, מעשה אשר אין
מילים בפי אנוש לתאר את עומק הזוועה, שאין ולא היה לו תקדים בהיסטוריה.
והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש הממשלה
העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף! כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם
ישראל ולהטיל עליו חרפת עד!
הם אומרים שקמה ממשלה גרמנית חדשה, שאיתה אפשר לדבר, לנהל
משא-ומתן ולחתום על הסכם. לפני בוא היטלר לשלטון הצביע עבורו העם הגרמני. בצבא
הגרמני שירתו 12 מיליון
נאצים. אין גרמני אחד שלא רצח את אבותינו. כל גרמני הוא נאצי. כל גרמני הוא רוצח.
אדנאואר הוא רוצח. גוסטרף הוא רוצח. כל עוזריו מרצחים הם!
אך זהו החשבון שלהם: כסף, כסף וכסף! בעד כמה מיליונים דולרים
עומדת להיעשות התועבה. הם יבטיחו אולי להקים ״סולל בונה״[2] חדש, אך זה יימס ויבוזבז תוך זמן קצר - ואיפה הם
יקחו עוד ששת מיליונים יהודים בכדי לקחת כספים מאת רוצחיהם? הן זוהי זוועת
הזוועות!
נמצא איתנו פרופסור קלוזנר,[3] אחד מגדולי ההיסטוריונים בישראל, והוא יעיד: האם מאז מעשה פילגש בגבעה
נעשתה תועבה גדולה אחרת מזו אצל העם העברי? האם נעשה פילוג עמוק יותר בתוך עמנו
ממעשה זה?
הם עומדים לחתום על הסכם עם גרמניה, ולומר שגרמניה זה עָם ולא
מה שהיא:
עדר
זאבים ששיניו טרפו ואכלו את עמנו.
אף על פי שהדם ההוא נשפך כמים, לא היה לשווא. הוא נתן לנו את
הכוח לקום נגד המשעבד הבריטי, כי תמיד שאלנו את עצמנו: במה טובים אנו מאבותינו
השחוטים? למה הם מתים ואנו חיים? הדם ההוא - הקדוש והמקודש - לימדנו מלחמה
והדריכנו על במות אויב! ובזכות הדם ההוא נהפך לראש הממשלה בן-גוריון, העריץ הקטן
והמניאק הגדול, שאינו מוסר לעצמו דין-וחשבון על עומק השואה ועל חומרת הסכנה. כיצד
נירָאֶה בעיני העמים כשקלוננו ייצא לרבים, כי הלכנו אל רוצחי אבותינו לקבל עבור
דמם כסף?
אומנם אנו עדיין מוקפים אויבים, אך רכשנו את כבוד העם. והנה
באתם אתם, ספסרים עריצים, באתם לחסל את כל מה שהושג בדמנו, ושוב ייהפך העם לבוץ,
לחרב הפוגרומים וההשמדה!
בעוד שעה עומד אני להשמיע את דברכם לפני הכנסת. הם אומרים שאנו
מביימים זעם עָם במסחר בדם ששת המיליונים. והנה - בואו טמאים, וראו את ההמון העצום
העומד תחת הגשם ובקור. הוא מוכיח שלבו זועם וזועק, ונשבע כי הדבר לא יהיה ולא
יקום!
לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה!
לו צריך היה לביים את הזעם הזה, הייתי מתבייש להיות יהודי, אך
האמת היא שהזעם פורץ מעמקי הלב היהודי ומוכיח כי עם ישראל אינו עם של שרת ופנקס -
עם ישראל הוא עם של הרצל, של נורדאו ושל זאב ז׳בוטינסקי, ועם זה יוכיח שאין
משא-ומתן עם גרמניה!
אני קורא לאדון בן-גוריון: אל תעשה מעשה זה! אתה שם מוקש תחת
הבניין של בית ישראל, היכול להתפוצץ על יושביו. אני מדבר גם בשם הדם שנשפך לא רק
שם, במיידנק ובאושוונצים, ואני מדבר כאן בכדי שלא תצטרכו להרכין ראש נגד הגויים.
ולכן אני אומר לאדון בן-גוריון: לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה! על זה אנחנו כולנו
מוכנים למסור את נפשנו!
ייהרג ובל יעבור! אין קורבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו!
אדון בן-גוריון! תעמיד שוטרים ובידיהם - לפי ידיעות שקיבלנו זה
עתה - רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית - אותם גזים שהחניקו את אבותינו! יש לו
בתי-סוהר ומחנות ריכוז. בן-גוריון אומנם זקן ממני בשנים, אבל אני זקן ממנו בניסיון
בהתנגדות לשלטון רֶשע. ולכן אני מכריז: רֶשע עומד מול עניין צדק ויתנפץ כזכוכית
מול סלע - וכך יתנפץ הניסיון המכוער הזה מול התנגדות העם!
אומנם אני יודע שאתם אמיצים. לא תרחמו על נשינו וילדינו
הקטנים. אך אין דבר! נלך גם למחנות ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה
שעלו לגרדום. אומנם חשוב חשבנו לפני שלוש שנים כי נוכל גם לשמוח בילדינו הקטנים,
אולם בכדי שבני לא יתבייש כי נולד יהודי, נלך, נלך, ולא תהיה נסיגה!
כאשר יריתם בי בתותח[4] נתתי את הפקודה: ״לא!״ היום אתן את הפקודה: ״כן!״
אומנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיך
- זאת תהית מלחמה לחיים או למוות!
למען השם, עריצים אטומי-לב, חוסו על העם זה בטרם תיפָתח הרעה.
אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ״ל!
היום הזה אני מודיע לכם, כי לא תהיה עוד ממשלה יהודית ולא תהיה
לכם הזכות המוסרית בישראל.
ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת
זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון!
אזכיר לך, אדון בן-גוריון, אם העמדת את הקריירה שלך על
משא-ומתן - גם בווין העמיד על הקלף שלנו את הקריירה שלו, וסופך כסופו של בווין!
כאשר אנו אומרים שניתן את הנפש, ניתנה בכל מחיר. גם אם נגזר
עלי למות, וגם אם נגזר עלי לא לראות את בני הקטן בשמחתו מאשר לראותו בחרפתו.
או חרות או מוות! אין נסיגה! באם חרפה זו תקום, אם זה יהיה, לא
נראה אותה כממשלה יהודית.
למחרת קבלת החלטה זו נשלח את המכתבים ונודיע כי אין משלמים
מיסים לממשלה ההולכת למשא-ומתן עם הגרמנים. או כסף גרמני, או כסף יהודי - שניהם
יחד לא ייתכנו. מיסים תקבלו בכוח, שירותים בכוח - שום דבר לא יינתן מרצוננו
החופשי.
לא יהיו לך מספיק בתי-סוהר כדי לסגור את כל המתנגדים!
אך יותר מזה עלינו לדבר אל הנציגים הדתיים. עומדים כאן אלפי
יהודים דתיים ורואים איך היינו לבוז, איך היינו לחרפה. דרכי ציון אבלות. הנציגות
הדתית עומדת למחוק פסוק מן התורה: ״מחה תמחה את זכר עמלק״, כי יילחם ה׳ בעמלק אם
עם ה׳ עומד לפתוח במשא-ומתן של חרפה זו.
דעו לכם, שרים דתיים: כף רגלכם לא תדרוך עוד בבית כנסת, שום
קורבן מצדכם לא יֵירָצֶה, שפתותיכם שידובבו תפילה - הבל בפיהן, כי אתם מכורים לעגל
הזהב.
זהו אחד הרגעים המכריעים אצלנו ואצל העם היהודי. אני יודע שאנו
פותחים בדרך ייסורים חדשה. ואומנם גם לפני שלוש שנים חשבנו: האם לא מוטב לראות
בשמחת הילד? אך אם יהיה צורך, אחדש את המלחמה, ובמלחמה זו תלווה אותנו רוח
המיליונים מכל הארצות, מהכבשנים ותאי הגזים, שציוו לנו לא לשאת ולא לתת.
חרם על גרמניה עדֵי עד!
חרם על דורשי שלום עם גרמניה!
ממשלה זו, שתיכנס למשא-ומתן איתה - פושעת היא!
בן-גוריון - פושע!
שרת - פושע!
הדבר לא יקום ולא יהיה אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמנו.
ועתה הרשו נא לי ללכת לשם, לכנסת, לנסות ברגע האחרון - ומי
ייתן וה׳ יצליח דרכי ויכניס בלבם אמונה - לפחות אצל הדתיים - לבל יקבלו את מיליוני
הדולרים בכדי להקים ״סולל בונה״ חדש. אולי ירחם השם. אך זיכרו: זאת תהיה מלחמה קשה
של שנים. שוב ניפרד מילדינו ומשפחותינו. אך אין דבר, בשם הדם, בנושאנו על שפתותינו
את זכר אבינו זאב ז׳בוטינסקי, אנו נשבעים לא להבליג נוכח החרפה.
לכו, איתי, ואל תפחדו מרימוני הגזים. תאמרו לשוטרים היהודים:
גם אתה יהודי! אין לנו אפשרות להסכים לזה, אל תרימו יד, כי אין אנו נלחמים על לחם, איננו
נלחמים נגד קיצוב - על נשמת העם וכבוד האומה נלחמים.
לכו, אלוהים בלבכם ודגל טוהר האומה בנפשותיכם. בשם ירושלים
ועולי הגרדום, בשם זאב ז׳בוטינסקי - הבענו נכונות והקרבה.
נרים כולנו יד[5] ונישבע בשם ירושלים, בשם עולי הגרדום, בשם זאב
ז׳בוטינסקי: אם אשכחך חרפת ההשמדה תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרנה, אם
לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני.
בני ירושלים, למערכה על כבוד ישראל ועתידו - כה ייתן וכה יוסיף
אלוקי ישראל!
