נספח 5. סיכומי דברים מישיבה בבית שר החוץ, ירושלים^[1]

19.6.1951

לקראת כינוס ועידה יהודית עולמית

 

 

דוד הורוביץ: בפעולתנו בעניין שילומים עד כה מסתבר שעשינו טעות אחת, והיא כי התחלנו בפעולה דיפלומטית לפני שהבטחנו את תמיכתו של העורף, דהיינו של דעת הקהל היהודית בכלל. עם זאת, אין התוצאות רעות כלל ועיקר. רואה הצלחה בחוסר תשובה שלילית מארבע המעצמות. צריך שיהיה המשך לפעולה הדיפלומטית בין אם תתקיים ועידת ארבע המעצמות ובין אם לאו.

עתה עלינו לבנות את המשען העממי הרחב לתביעתנו,

ושנית, לדאוג שהעניין לא ירד מסדר-היום.

בקשר למשימה הראשונה, מציע כמה ברירות:

(א) כינוס ועידה יהודית עולמית מיוחדת.

(ב) פטיציה עולמית יהודית.

בברירה הראשונה אפשר להשתמש לשם הטלת אימה על גרמניה. כדוגמה: דרישה של סיעה קיצונית להטיל חרם מסחרי על הגרמנים. סבור שהזמן המתאים לכינוס הוועידה הוא סוף הסתיו, בערך בחודש אוקטובר. אשר לדאגה כי העניין לא ירד מסדר היום המדיני בעולם מציע:

(א) הצגת העניין בוועידת הנושים מגרמניה (ש. רוזן מעיר, כי כבר עשינו זאת).

(ב) הופעה בפני ועידת שרי החוץ של ארבע המעצמות.

(ג) הפצת התזכיר שלנו בין אישי הציבור בגרמניה.

(ד) פרסומת בלתי-פוסקת בעיתונות.

הטיעון נגדנו בעניין שילומים היה כפול.

ראשית, אי-אפשר לכפות זאת על גרמניה כנגד רצונה.

שנית, גרמניה אינה יכולה לשאת בו מבחינה כלכלית, וסופו של דבר יהא זה משלם המיסים האמריקני שיצטרך לשאת במעמסה.

לאור הידיעות שבידנו, נחלש היַעַל של הנימוק הראשון, מכיוון שנראה שהגרמנים אינם מסרבים לדון בנושא זה.

הנימוק השני הוא רציני. הסיבה למאזן התשלומים השלילי של גרמניה היא כפולה: האמריקנים, במלחמתם בסכנת הקומוניזם, משתדלים להחזיק בגרמניה רמת חיים גבוהה, ואילו הגרמנים עצמם מנצלים נטייה אמריקנית זו לשם המשכתו של הגירעון במאזן תשלומיהם.

אנו צריכים להשיב לטענה זו על-ידי ציון השיפור הדינמי בהתפתחותו של המשק הגרמני. עלינו לומר, כי אם יש יסוד מוסרי לתביעתנו, הרי אין למחוק אותה ולהורידה מסדר-היום בטענה שהגרמנים חייבים להמשיך לקבל את מצרכי המותרות הללו. סביב טיעון כזה אפשר לרכז תנועה המונית. את כל העניין הזה כדאי לשלב במלחמת הבחירות בארה״ב [בנובמבר 1952].

 

שר החוץ: התפתחות העניינים הוכיחה, כי תביעתנו הוגשה בזמן הנכון דווקא. אילו הגשנוה קודם לכן, בעת שהמשק הגרמני היה הרוס לגמרי, בוודאי שלא היינו זוכים לקבל שום דבר. במקרה הטוב ביותר היו נותנים לנו סכום קטן. אולם עכשיו, עם ההתאוששות הכלכלית בגרמניה, יש לנו סיכוי לקבל משהו. בדחייה זו שבהגשת התביעה שלנו הכינונו תשובה לטענה כי הכלכלה הגרמנית לא תוכל לעמוד במשא השילומים, אולם בשני עניינים לא ראינו את הנולד:

ראשית, לא הייתה לנו תשובה לזה שגרמניה עדיין, בכל זאת, נתמכת על-ידי האוצר האמריקני;

ושנית, עניין הכנת דעת הציבור. אלא שגם זה נובע מהדבר הראשון.

הטיפול בדעת הקהל נחוץ מכיוון שהסתבר שלמשלם המיסים האמריקני יש דעה בעניין השילומים מגרמניה, אבל דבר זה נודע לנו רק לאחר מעשה. אנחנו הכינונו פעולה בין ההסתדרויות היהודיות הגדולות בעולם, וחשבנו שבזה תבוא לידי ביטוי דעת הקהל היהודית המוסמכת. אבסורד היה להביא את עניין השילומים, כהצעת [שגריר ישראל בוושינגטון, אבא] אבן, בוועידת מלון המלך דוד^[2] אשר התרכזה בתביעה כספית ישירה מיהודי אמריקה ומממשלתם. העלאת תביעת השילומים באותה ועידה הייתה מפנה את תשומת-הלב העיקרית לשילומים ומרפה את התרכזות יהודי ארה״ב בארבעת הסעיפים שהועלו בתוכנית המלך דוד.^[3]

אשר להצעות הורוביץ:

(א) דוחה לגמרי את רעיון הפטיציה - הפטיציה היא לכל היותר הפגנה ואינה מביאה לתוצאות ממשיות.

(ב) לעומת זאת, רעיון הוועידה היהודית הוא רעיון חשוב שיש בהחלט לברר את אפשרויותיו, אלא שזה מחייב החלטת הממשלה ותהייה על קנקנם של המוסדות וההסתדרויות היהודיים בעולם. את הוועידה יש לקיים בין הקונגרס הציוני לבין כינוס עצרת האו״ם.

(ג) שואל מהו לוח הזמנים לפעולה הדיפלומטית.

(ד) האם הורוביץ שולל הכנת תזכיר כלכלי על מצבה של גרמניה או לא? (הורוביץ משיב, שאין הוא שולל תזכיר כזה, רק לא היה רוצה שיהיה מפורט מדי).

(ה) אין לבו שלם עם הדרך שהורוביץ מציע למשלוח תזכירנו לאישים הנכבדים בגרמניה.

 

ל. כהן: מקריא את הדוח שכתב הקונסול הכללי הגרמני בלונדון לממשלתו בעקבות נאומו של לורד הנדרסון, סגן שר החוץ הבריטי,^[4] ביום הזיכרון לנפילת גטו ורשה. בתזכיר זה מציין הנציג הגרמני כי אי-אפשר יהיה להתעלם מתביעת השילומים של מדינת ישראל וכי על ממשלת גרמניה לנקוט יוזמה בעניין זה. ל. כהן סבור כי לפני הפעלת הארגונים היהודיים בעניין שילומים יש לתאם את הפעולה ביניהם ולמנוע את האנרכיה השוררת כיום.

 

שר החוץ: לגבי שילומים הוגשה רק תביעה אחת על-ידי מדינת ישראל, וכאן אין שום אנרכיה. יש להבחין בין תביעה זו לבין יתר התביעות, כגון החזרת רכוש וכו', אשר בהן באמת יש ערבוביה רבתי.

 

ו. איתן: נגד פטיציה. מחייב את רעיון הוועידה היהודית. אולם לא ברור לו כיצד תוכל ישראל, שהיא מדינה ריבונית, להופיע בוועידת ארגונים יהודיים. אולי תתקיים ועידה של נציגי מוסדות יהודיים בעולם לשם תמיכה בתביעת מדינת ישראל. סבור שיש לנצל גם את הקונגרס הציוני להעלאת עניין השילומים. יש צורך בתדרוך כלכלי לפרסומים בעיתונות ולתעמולה בציבור ובין יחידים.

שואל שתי שאלות כלכליות:

1) איך ישפיע תשלום השילומים בסחורות על מצב התעסוקה בגרמניה, שיש בה כיום חוסר עבודה.

2) האם יוכל עניין השילומים לעזור לתעסוקה הגרמנית במקרה של הפסקת המסחר בין גרמניה לבין הגוש המזרחי.

סבור שיש למנות אצלנו אדם אחד אשר יתמסר כולו לעניין השילומים. סבור שיש להחליט אם יירמז לאמריקנים כי תשלום השילומים יעזור לנו במציאת דרך למתן פיצויים לפליטים הערבים.

 

מ. קומיי: בעד פעולה יהודית עולמית. כופר בהנחתו של הורוביץ, שהפעולה הדיפלומטית הצליחה. מצטט כדוגמאות לחיזוק דבריו את דברי הנדרסון בשיחתו הפרטית עם איסטרמן,^[5] את עמדת הדחייה שנקטו בה הצרפתים ואת הרוח הבלתי-אוהדת הנושבת במחלקת המדינה.

 

ל. כהן: אינו מסכים עם הנחותיו של קומיי. סבור שהוא מפריז לצד הפסימי.

 

ג. מרון:

(א) את הוועידה יש להכין מראש בכל העניינים.

(ב) מציע כטיעון נגדי לנימוק שמשלם המיסים האמריקני יצטרך לשאת בעול, כי אם כך הרי אף ארץ באירופה, מהארצות הנהנות מ״תוכנית מרשל״, אינה יכולה לסלק את חובותיה מכיוון שלמעשה שוב משלם המיסים האמריקני הוא המשלם. אם הנחה זו תתקבל, הרי יביא הדבר לאנרכיה שלמה ביחסי הכלכלה בעולם.

 

י. רובינסון: מבקר קשה את אופן הטיפול של הממשלה בבעיית גרמניה. אין יד מרכזת ומתאמת. כדוגמה: חוסר כל מענה לתשובת שלוש המעצמות על תזכירנו מחודש ינואר בעניין הרסטיטוציה. בראש וראשונה יש להסדיר את העניין המינהלי. תזכיר השילומים שלנו עשה רושם רע ביותר על חוגי היהודים.

הסיבה העיקרית היא שלא נועצו בם קודם.

סיבה שנייה - אי-זהירות בניסוחים שונים בתזכיר גופו, דבר שהביא להרחקתם של אנשי ״הוועד היהודי האמריקני״ מתמיכה בתביעתנו (שר החוץ מעיר, כי דברים אלה עומדים בסתירה לעובדה שבלאושטיין פנה בימים אלה לאצ'סון בתביעה לתמוך בדרישת ישראל).

יש לו היסוסים לגבי רעיון החרם על גרמניה - משונה שדווקא אנחנו, המוחים כנגד החרם של מדינות ערב ונלחמים בניסיונותיהם להוציאנו מגופים בינלאומיים, ננקוט באותה עמדה לגבי גרמניה. חושש שהעלאת העניין בקונגרס הציוני תביא לפיצול החזית היהודית.

המסקנות:

(א) ריכוז העניין.

(ב) ארגון תמיכה יהודית רבתי באמריקה, ושם להתחיל בראש וראשונה ב״ועד היהודי האמריקני״.

 

ד. הורוביץ: החומר שמגיע אלינו ממקורות שונים הוא מגוון ונותן פנים לכאן ולכאן. בעצם אי-אפשר כבר לקבוע אם הצלחנו או נכשלנו, מפני שהעניין נמצא עדיין בכור ההיתוך וטרם נפלה הכרעה סופית.

אולם ברור שבשני דברים עיקריים צדקנו:

(א) בהחלטתנו להגיש את התזכיר במועד שהגשנוהו ושלא דחינו את הדבר יותר.

(ב) באופן הפנייה שלנו לארבע מעצמות הכיבוש. הגרמנים מבינים יפה כי למרות הכתובת הזו, הרי התזכיר מכוון בראש וראשונה אליהם.

חולק על עמדת רובינסון בעניין הארגונים היהודיים - ישנן בעיות יסודיות אשר למדינת ישראל עמדה ברורה בהן ואשר אין היא יכולה לשנותה בגלל עמדתו של ארגון זה או אחר. בעניין הוועידה היהודית יש למצוא דרך לשיתוף נציגים מישראל, וכן כדאי להביא נציגים של ארגוני חיילים משוחררים יהודיים ממלחמת-העולם השנייה. תליית שבעת הפושעים הנאציים בלנדסברג^[6] עוררה מחדש את כל עניין הפשע של גרמניה כנגד העם היהודי ונתנה לו פרסומת. במקרה הזה יש לנו תקיפות וכוח תביעה, יש לנו case הרבה יותר חזק מאשר ב״מתן״. ב״מתן״ אנו מבקשים תמיכה, ואילו כאן אנו תובעים תשלום חוב המגיע לנו. דוחה בהתמרמרות את השוואתו של רובינסון את החרם כנגד גרמניה עם החרם של מדינות ערב. איך בכלל תיתכן השוואה כזאת?

אשר לחומר הכלכלי, הריהו חושש מפני נפילה בפח, דהיינו כניסה לוויכוח מפורט, על רקע כלכלי בלבד, באם גרמניה יכולה לשלם או לא. מזה עלינו להשתמט כיוון שהשאלה אינה שאלה של יכולת בלבד, אלא שאלה של חובה.

לשתי שאלותיו הכלכליות של איתן משיב:

לשאלה (א): אם נשתמש בחומר גרמני מקומי, ישפיע הדבר לטובה על הכלכלה הגרמנית, אולם אז היקף הסוגים המיוצרים הוא קטן. אולם ישנו חלק גדול מאוד של מוצרים שבהם חלק העבודה הגרמנית הוא עצום, אם כי אולי החומר הגולמי אינו נמצא בגרמניה וזה ישפיע בהרבה על התעסוקה (כגון מכונות חשמליות וכו׳).

אשר לשאלה (ב): טיעון זה מתקבל מאוד על דעת האמריקנים ויש להשתמש בו באופן זהיר. ברור ששילומים יקלו על הפיצויים לפליטים הערבים וכבר נעשתה התחלה בטיעון כזה.

תובע, בסיכום דבריו, לדרוש מהסוכנות היהודית כי תפסיק את פעולותיהם המפריעות של נציגיה בגרמניה.

 

ש. בנדור: חושב שעובדת פרסום תביעותינו לשילומים ו״מתן״ בפרק זמן אחד הפריעה לריכוז דעת הקהל היהודית באמריקה לתמיכה בשילומים. שואל מה בקשר לתביעתנו ממזרח-גרמניה. יש לפחות למראית עין להפנות תביעתנו גם כלפיהם.

 

שר החוץ: מסכים שיש להסדיר את העניין הארגוני של הטיפול בבעיה, והוא מחכה להצעות מתאימות. יש צדק בהערת רובינסון על המשגה בדחיית תשובתנו לשלוש המעצמות. עמדתו האישית - [שבוטאה ב]איגרת ינואר שלנו - כוונה לסלול את הדרך לשילומים. אולם הוא שולל את כל יתר השגותיו של רובינסון. כל נציגינו ידעו שאנו עומדים להגיש את איגרת השילומים, אך לא נשמעו מהם שום הצעות - לא לגבי הניסוחים באיגרת ולא לגבי דבר הבאתה בפני הגופים היהודיים לפני ניסוחה הסופי. נציגינו בארה״ב לא החשיבו את העניין בתחילתו ולא הראו כל יוזמה. היוזמה של התייעצות עם הארגונים היהודיים לפני ההגשה - אם כי לאחר הכתיבה - באה מאיתנו. אילו התייעצנו עם הארגונים היהודיים לפני כתיבת האיגרת, הרי או שאף פעם היא לא הייתה נכתבת בכלל, או שהיא הייתה נכתבת ומוגשת תוך ריב איתם. על-ידי העמדתם בפני עובדת התביעה הבאנו אותם למצב שבו הם יהיו חייבים להזדהות איתנו - והם אומנם מזדהים. תמיד חתרנו לתיאום עם ״הוועד היהודי האמריקני״, אבל אף פעם לא רצינו להתנות תיאום זה בהגבלתה של מדיניות ישראל.

אין בשום פנים להתעלם מהרושם שאיגרותינו עושות בארץ ובכנסת, ויש להביא את דעת הציבור הישראלית בחשבון גם כן. לישראל יש גישה משלה לענייניה ולביסוסם. עם כל זאת, הוּגָה התזכיר בקפדנות ואין הוא מן הגרועים. ל״ועד היהודי האמריקני״ חרה ציון העם היהודי בתזכיר.[7] הם אינם יכולים לקבל את המושג הזה, אבל אנחנו איננו יכולים להסתלק ממנו ועל זה יש לנו ריב איתם. הדרך היחידה היא לומר להם שהם צריכים לתמוך בדרישות עצמן, ויכולים להסתייג מהביסוס. הניסיון הוכיח, שהאינטרס שלהם הוא לא לפרוש מהציבור היהודי ותמיד הם מחפשים דרך להציל את כבודם וגם להצטרף לכלל היהודי. הידיעות שבידנו אינן מאשרות את דברי רובינסון על הרושם הרע או חוסר הרושם שעשה התזכיר בחוגים היהודיים באמריקה.

 

הערות