61. אחרית דבר מאת בנימין נויברגר

 

משה שרת וראשית הקשרים עם גרמניה - תבונה מדינית ופרגמטיזם מוסרי

 

 

בראשית שנות ה-50 התחוללה דרמה ביחסי החוץ של ישראל. מדינת היהודים החליטה - למרות השואה וטבח המיליונים, שרישומם עמד עדיין במלוא תוקפו וחריפותו - לנהל משא-ומתן על שילומים עם גרמניה המערבית הדמוקרטית, לחתום איתה על הסכם היסטורי ולכונן איתה בהדרגה קשרים כלכליים, מדיניים, צבאיים ותרבותיים. את המהלך הובילו בישראל דוד בן-גוריון (ראש הממשלה בשנים 1953-1948 ו-1963-1955), שכינה באותם ימים את גרמניה המערבית ״גרמניה האחרת״, ומשה שרת (שר החוץ 1956-1948, ראש הממשלה 1955-1953) - יריבים פוליטיים קשים, שבסוגיה הגרמנית ראו עין בעין והשכילו לשתף פעולה.

בעוד שההיסטוריון הישראלי ישעיהו ילינק, שחקר רבות את יחסי ישראל-גרמניה, רואה את בן-גוריון ושרת - בצד הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר, המנהיגים היהודים נחום גולדמן ויעקב בלאושטיין והנציב העליון האמריקאי בגרמניה ג'ון מקלוי - כאדריכלי הסכם השילומים,^[1] נילס הנזן, שהיה שגריר גרמניה בישראל וכתב את המחקר היסודי ביותר על ראשית היחסים בין שתי המדינות, רואה בשרת ולא בבן-גוריון את הגורם הדומיננטי בישראל, שעיצב בראשית שנות ה-50 את המדיניות כלפי גרמניה המערבית.^[2] כך רואה זאת גם גבריאל שפר, הביוגרף של שרת, שרואה בו את ״הכוח המניע״ ו״הפרקליט העיקרי״ שפעל ״מאחורי הקלעים״ לנטישת מדיניות החרם על גרמניה.^[3]

הנזן ושפר טוענים, שהמדיניות הגרמנית של שרת הייתה ״פוליטיקה אקטיבית מתוכננת היטב״, שהיו בה ״ראייה לטווח ארוך״ ו״יכולת התמדה״, וזאת למרות ששרת נשאר בנושא זה ״בצלו״ של בן-גוריון. כך, למשל, אומרים הנזן ושפר שהפגישה הקריטית בין נחום גולדמן וקונרד אדנאואר בלונדון, בדצמבר 1951, הוכנה על-ידי שרת, אך ״התוצאות החיוביות שהיו תוצאה של גישתו מרחיקת הראות ומדיניותו הנחושה״ לא יוחסו לו אלא לראש הממשלה.^[4]

יהיו חילוקי הדעות על תפקידם של בן-גוריון ושרת אשר יהיו, מוסכם על הכל כי שרת היה דמות מובילה במשא-ומתן הגרמני-ישראלי בשנים 1951-1952 ובראשית קשירת היחסים בין שתי המדינות עד להדחתו מכהונת שר החוץ ומן הממשלה ביוני 1956, בעוד שבן-גוריון המשיך להוביל אותה מדיניות בשנים 1956-1963. שוררת גם הסכמה, כי בראשית שנות ה-50 עדיין היה משרד החוץ בראשות שרת גורם בעל חשיבות ורב השפעה בניווט ספינתה של מדינת ישראל, וכי צוות הדיפלומטים המעולה שלו בהנהגת שרת - וולטר איתן, אבא אבן, גרשון אבנר, שבתאי רוזן, מוריס פישר, חיים יחיל, אליעזר שנער - מילא תפקיד חשוב בהתקרבות הישראלית-גרמנית שהולידה את הסכם השילומים.

שרת - שהיה ״יונה ליברלית״ ו״המצפון המוסרי״ של המימשל הישראלי במדיניותו כלפי הערבים - הדגיש בנושא הגרמני את ״היגיון המדינה״ (raison d’etat), את הצורך ש״המדינה תעקוב אחרי כל תזוזה במאזן הכוחות סביבה ובעולם בכלל״, שכן ״עם מפוזר נטול-כוח יכול, ואולי חייב, לחיות אך ורק בזיכרונות העבר ובתקווה משיחית לישועה לעתיד לבוא״, אך ״מדינה איננה יכולה להסתפק בזה, היא חייבת לעשות חשבון כוחה בכל רגע״.^[5]

מאזן כוחות הוא בלי ספק הנימוק הקלאסי של הריאליסט. שרת אכן הדגיש את הצורך ביחסים עם גרמניה, בהבינו כי מדינה זו חוזרת להיות גורם בעל משקל בקהילייה הבינלאומית ולבטח גורם בעל משקל באירופה ובברית נאט״ו. הוא לא ראה כל תכלית בהמשך החרם על גרמניה כשאין מדינה במערב, וגם לא בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא אף ראה סכנה בכך שישראל עוינת לגרמניה תדחוף את גרמניה ליחסי קרבה עם מדינות האויב הערביות. לדידו, מדינה ריבונית צריכה לדאוג לקיומה וביטחונה וגם לאינטרס הכלכלי שלה, ולכן עליה לפעול בהתאם. בדידותה המדינית של ישראל, שאינה נהנית מתמיכת גוש מדינות, ומצבה הכלכלי הקטסטרופלי בראשית שנות ה-50 עת קלטה גלי עלייה המוניים, שכנעו אותו שיש לעשות לקידום יחסי גרמניה-ישראל.

עם זאת, ״הריאלפוליטיק״ של שרת בנושא הגרמני לא נגד את המוסר, כפי שמדיניותו היונית-ליברלית בנושא הערבי לא נגדה את אינטרס המדינה. הוא ראה במדינת ישראל העצמאית מגן לניצולים, וראה חובה מוסרית לחזק את המדינה כדי למנוע שואה נוספת. הוא גם לא ראה פסול מוסרי בהשבת הגזלה, בהחזרת מקצת הרכוש היהודי שנשדד בעת השואה, במניעת מצב של ״הרצחת וגם ירשת״.^[6]

גם הלקח הציוני - החשיבות שראה בייצוג העניין היהודי על-ידי המדינה היהודית, החשיבות שבפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית יכול העם לדרוש פיצויים מרודפיו - לא היה זר לשרת. מדובר בלקח שאולי אינו ״מוסרי״ במובן הטהור, אבל הוא גם לא ״ריאלפוליטיק״ במובן השלילי הנוגד כל מוסר. שרת גם פסל בתוקף ״אשמה קולקטיבית״ של העם הגרמני. לדידו, להאשים כל גרמני גם אם לא היה שותף לפשעים, גם אם היה אנטי-נאצי, וכן גם את הדור הצעיר שלא יכול היה להיות נאצי, הוא מעשה גזעני, שהרי ״לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת״.^[7] ועוד: ״ויהי דבר ה' אלי לאמור: מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמור אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה? חי אני נאום אדוני ה' אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל״.^[8]

שרת אף ראה את הסכם השילומים כתקדים היסטורי בעל חשיבות אוניברסלית, כתרומה לחוק וצדק של הקהילייה האנושית וכדוגמה שאין איבה נצחית בין העמים. ואכן בעולמנו הרווי סכסוכים ״נצחיים״ אפשר להצביע שוב ושוב על מה שקרה ביחסי גרמניה-ישראל וללמוד מכך שאין סכסוך נצחי, שפיוס תמיד אפשרי גם אם יש להתגבר על תהומות של דם.

ההבחנה בין תומכי ה״ריאליזם״, העוסקים בחישובי כוח ורווח, לבין ״בעלי המוסר״ הנאבקים בשם ערכים, מצפון וטוהר מוסרי, היא הבחנה פשטנית. אין היא משקפת את הוויכוח האמיתי והיא חוטאת מאוד למנהיגי ישראל בשנות ה-50.

אין זה נכון, שעמדותיהם של ״בעלי המוסר״, ששללו יחסים עם גרמניה, חסרו שיקולים פוליטיים וריאל-פוליטיים. בשנות ה-50 חייבו מק״י ומפ״ם קשרים עם מזרח-גרמניה בעודם מוקיעים בשצף קצף כל קשר עם מערב-גרמניה ה״ניאונאצית״. שיקולים הנוגעים ל״מלחמה הקרה״ ואהדתם לגוש הסובייטי - ולא מוסר צרוף או רגש עז - קבעו את עמדתם. גם קביעתה של מק״י, שיש להתנגד לקשרים בין בון לירושלים, שכן מדובר במזימה מערבית ל״הכשרת״ גרמניה^[9] כדי לתקוף את בריה״מ, לא נתבססה על מוסר ורגש דווקא. אפילו מנחם בגין, שאין לפקפק בלהט רגשותיו, לא נרתע מלגייס נימוקים ריאל-פוליטיים כדי לחזק את עמדתו. לדעתו, הקשר המתרקם בין ישראל למערב-גרמניה מסכן את יחסיה של ישראל עם בריה״מ (״אנו מחריפים במו ידינו בלא כל הצדקה את היחסים המדיניים-ממלכתיים בין ישראל לבין אותו גורם אדיר השפעה״). בשם ״טובת המדינה״ (ולא הרגש והמוסר!). הוא קרא לשנות את המדיניות כלפי גרמניה, כי כך אולי ״נגרע מן העוינות״ (של בריה״מ כלפי ישראל).^[10]

התואר ההולם את המדיניות שאימצו מנהיגי ישראל בשנות ה-50 כלפי גרמניה הוא ״פרגמטיזם מוסרי״. המדיניות הייתה פרגמטית בצורתה אך מוסרית בתוכנה, ושורשיה בחשבון נפש מוסרי עמוק.

ואכן, היחסים בין ישראל לגרמניה הם דוגמה מובהקת לכך שהדיכוטומיה בין ריאליזם לבין מוסר במדיניות חוץ יכולה להיות שגויה. ה״ריאליסטים״ שחייבו יחסים עם גרמניה לא פעלו אך ורק מכוח שיקולי תועלת וכוח. קשה לטעון כי גישתם מתעלמת ממוסר ומאידיאלים וכי היא חפה מהתלבטות מצפונית. בדומה לכך, גם ״בעלי המוסר״ אינם יכולים להתעלם מאינטרסים ומיחסי כוחות; עובדה היא, שלא חל שינוי של ממש במדיניות ישראל כלפי גרמניה לאחר שעלו לשלטון. האבחנה בין ״אגואיסטים לאומיים״ (national egoists), שעמדתם כלפי אומות אחרות נקבעת על-פי אינטרס לאומי, ל״אידיאליסטים״ (idealists), שעמדתם נקבעת על-פי אידיאלים שמעבר לאינטרס הלאומי,^[11] בוודאי אינה תופסת במקרה זה, שהרי ״בעלי המוסר״ התגלו כמי שאינם חסרים ריאליזם ופרגמטיזם, בדיוק כפי שה״ריאליסטים״ מעולם לא בגדו במוסר.

מותר עדיין לחלוק על מדיניותו הגרמנית של שרת, אך עובדה היא שכמעט כל מתנגדיו - גולדה מאיר בתוך מפא״י, אנשי ״אחדות העבודה״ ומפ״ם, ״הציונים הכלליים״ (ליברלים) ואפילו אנשי ״תנועת החרות״ בימין, קיבלו במשך השנים את הקו שהתווה הוא. אכן, זוהי דוגמה נדירה, שהתייצבות אמיצה ולא פופולרית נגד הזרם (החרם נגד גרמניה) הצליחה בסופו של דבר להטות את הזרם.

גולדה מאיר, שבראשית שנות ה-50 התנגדה לכל קשר עם גרמניה וראתה בכל גרמני נאצי (״יש לי גישה רֵסיסטית בהחלט, בעיני כל גרמני הוא גרמני נאצי למפרע״),^[12] ניהלה מדיניות שונה לחלוטין בתקופת כהונתה כשרת החוץ (1956-1965). דווקא בתקופה זו התפתחו היחסים הצבאיים הרגישים בין ישראל לגרמניה ונתכוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים. היא סברה כי חובתם המוסרית של מנהיגי ישראל להתגבר על רגשות ולעשות ככל האפשר למען ביטחון המדינה. ההנהגה הישראלית באותה עת האמינה, כי יחסים כלכליים ישפיעו על ביטחונה ועל קיומה של ישראל, ולכן אפילו הנתונים ה״יבשים״ על הגירעון במאזן המסחרי של ישראל ועל המחסור במטבע חוץ קיבלו בעיני בן-גוריון ושרת ממד מוסרי, שאינו קיים בדרך-כלל בעיצוב מדיניות כלכלית.

בעת כינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל במאי 1965 עדיין הייתה ההתנגדות הרגשית לכינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה עזה, אך כבר חלשה הרבה יותר משהייתה ב-1952. ״חרות״ ומפ״ם אומנם הפגינו נגד כינון היחסים, אך התנגדותן חסרה את העוצמה של שנות ה-50; ״הציונים הכלליים״ (הליברלים) ו״אחדות העבודה״ שוב לא התנגדו התנגדות מוחלטת ליחסים עם גרמניה. בגין הוסיף להכריז כי ״לעולם לא יהיו יחסים תקינים בין ישראל והרוצחים״,^[13] אך הציבור כבר לא מיהר להיענות. הפעם סברו חוגים רחבים ש״השיקול המכריע חייב להיות טובת העם וקידום התבצרותו המדינית והביטחונית בארצו״^[14] ולא להט הרגשות.

במאי 1977 עלו לשלטון בישראל ״בעלי המוסר״ ששללו בלהט כל יחסים עם גרמניה. העיניים הופנו אל ראש הממשלה מנחם בגין, שבשנת 1952 קרא להסתער על בניין הכנסת כדי למנוע את אישור הסכם השילומים. התברר שכראש ממשלה לא נהג בגין כפי שנהג בימים שעמד בראש האופוזיציה. כבר ביוני 1977, כשנשאל מה יעשה כשיצטרך ללחוץ ידו של מדינאי גרמני, ענה: ״אנהג כראש ממשלה״.^[15]

ואומנם, בגין לא ניתק את היחסים עם גרמניה וממשלתו המשיכה במדיניותם הפרגמטית של קודמיו. החוקרת לילי גרדנר-פלדמן הגדירה את גישתו של בגין בשנים 1977-1983 כ״רגישה מאוד לעבר, אך תמיד פרגמטית״.^[16] הוא שוחח עם פוליטיקאים ודיפלומטים גרמנים - מעשה שכמנהיג אופוזיציה היה מוקיע כבגידה בעם היהודי. אנשי ״חרות״ שבשלטון שוב לא החרימו את גרמניה: שרי החוץ יצחק שמיר, משה ארנס, דוד לוי וסילבן שלום ביקרו בבון. אפילו אליהו בן-אלישר,^[17] ניצול שואה, שעדיין ניסה לקבוע סייגים ליחסי ישראל וגרמניה, אמר ש״המחנה הלאומי אינו יכול להתעלם ממציאות בינלאומית, ממעמדה של גרמניה בתוכה ומן הצורך שיש לישראל לקיים יחסים עם הרפובליקה הפדרלית״.^[18]

ב-1987 תמכו כל שרי ״חרות״ במסע הנשיא חיים הרצוג לגרמניה המערבית, וגם על איחוד גרמניה בשנת 1990 לא הביעו ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון - כולם אנשי ״חרות״ - מחאה של ממש (ועל כך ביקר אותם בן-אלישר)^[19]. גם ראשי הממשלה בנימין נתניהו, אריאל שרון ואהוד אולמרט, כולם אנשי ״ליכוד״, לפחות בעברם, התמידו בקיום יחסים שפירים עם גרמניה.

אנשי מפ״ם ו״אחדות העבודה״ שינו גם הם טעמם לחלוטין כשהגיעו לעמדות שלטון בכירות. יגאל אלון, שבשנות ה-50 היה מראשי המתנגדים לקשירת קשרים עם גרמניה, קיים קשרים הדוקים עם מנהיגי מערב גרמניה כשהיה שר החוץ (״אני מרגיש בין ידידים״, אמר אלון בהגיעו לבון ב-26 בפברואר 1975).^[20]

היקף היחסים עם גרמניה בימינו מוכיח עד מה צדק שרת בכל שאמר בראשית שנות ה-50. גרמניה היא היום מעצמה מרכזית הן בפני עצמה והן באיחוד האירופי ובנאט״ו. גרמניה גם הפכה למייצגת האינטרסים הישראליים במועצת אירופה, בנציבות האירופית ובנאט״ו. היא מקיימת ״קשרים מיוחדים״ עם ישראל וכל הממשלות הגרמניות התחייבו לראות בקשרים אלה ״מרכיב מהותי״ או ״עמוד תווך״ של מדיניות החוץ הגרמנית. מחויבות זו חוצה גבולות מפלגתיים ונכונה הן לממשלות בראשות הנוצרים-דמוקרטים והן לממשלות בראשות הסוציאל-דמוקרטים (וגם לקואליציות גדולות ביניהן). ב-2005, לדוגמה, קיבל הבונדסטג, על דעת כל המפלגות נוצרים-סוציאליים, סוציאל-דמוקרטים, ״ירוקים״ ומפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי) החלטת התחייבות לקיומה של ישראל ״בגבולות בטוחים וחופשית מאיומים, פחד וטרור״.^[21]

גרמניה סיפקה לישראל, שוב ושוב, נשק חיוני להגנתה. בראשית שנות ה-60 סיפקה גרמניה לישראל טנקים, מסוקים, נשק ארטילרי ומאות פריטים צבאיים אחרים. במלחמת ששת הימים הוטסו מגרמניה לישראל מסכות גז^[22]. בשנות ה-90, לאחר מלחמת המפרץ, ושוב לאחר הנאומים המאיימים של נשיא איראן, החליטה גרמניה לספק לישראל צוללות מודרניות שכנראה יכולות לשאת טילים גרעיניים, וכך להעניק לישראל ״כושר מכה שנייה״. ואכן הקנצלר גרהרד שרדר (1997-2005) הבטיח כי ״ישראל תקבל כל מה שהיא צריכה לשמירת ביטחונה והיא תקבל זאת בזמן שתזדקק לכך״.^[23]

אין זה מקרי, שנוכח איומיו של נשיא איראן לתקוף את ישראל בנשק גרעיני ״הזמינה״ עצמה גרמניה לפורום חמש החברות במועצת הביטחון, המנהל את המשא-ומתן עם איראן בסוגיה הגרעינית. אין זה גם מקרי, שגרמניה מקיימת באופן שוטף ״דיאלוג אסטרטגי״ עם ישראל.

גם ליחסים הכלכליים בין שתי המדינות נודעת חשיבות יתרה. היקף הסחר שעמד על 93 מיליון דולר ב-1960 היה 4.6 מיליארד דולר ב-2004. ליצוא הישראלי גרמניה רק שנייה בחשיבותה לארצות-הברית. לגרמניה ישראל היא הפרטנר המסחרי החשוב ביותר במזרח התיכון - לפני מדינות חשובות ועשירות או עתירות אוכלוסין כמו מצרים, סעודיה ואיראן. השקעות גרמניות בישראל וגם השקעות של חברות היי-טק ישראליות בגרמניה מגיעות למיליארדי דולר. גם התיירות הגרמנית מהווה מרכיב חשוב בתיירות לישראל.^[24]

היקף היחסים עם גרמניה בנושאי מדע, חינוך ותרבות, חילופי נוער, ערים תאומות, קשרים בין-מפלגתיים ובין איגודים מקצועיים, בין אוניברסיטאות ומכוני מחקר ובין מוזיאונים ואגודות פרופסיונליות הוא חסר תקדים. כך, למשל, ההשקעות הגרמניות במדע הישראלי גדולות יותר באופן אבסולוטי מההשקעות בכל מדינה אחרת זולת ארצות-הברית. באופן יחסי לגודל האוכלוסייה אין מדינה - לרבות ארה״ב - המתקרבת להיקף ההשקעות הגרמניות במדע הישראלי.

למשה שרת, כמנצח על התנהלותה של משלחת ישראל במשא-ומתן ההיסטורי על השילומים, כנושא העיקרי והמתמיד בעול ההתנצחות עם שוללי המשא-ומתן בכנסת ובוועדת החוץ והביטחון שלה, בממשלה ובמוסדות העליונים של המפלגה השלטת מפא״י, היה חלק מהותי בכל ההתפתחויות וההישגים הללו. אכן, התפתחויות והישגים אלה באו לעולם אחרי הסתלקותו של שרת מן הזירה הפוליטית בישראל, אך הן נבטו כולן מן הקרקע הפורייה של הסכם השילומים אשר, למרבה הסמליות, שרת הוא שחתם עליו מול ראש ממשלת מערב-גרמניה. וכך הגדיר את שרת הרברט בלנקנהורן, מי שהיה אחד ממנהלי המשא-ומתן על השילומים מן הצד הגרמני ואיש סודו של קונרד אדנאואר: ״מדובר באישיות מאופקת וחזקה שמקרינה סמכות, דבקות במטרה וקשר חזק עם בעיות ההווה והרקע ההיסטורי מלאי הסבל. דבריו שקטים, פרי של חשיבה מסודרת וחופשיים מכל סיסמאות נבובות״.^[25]

האיש משה שרת, שכמעט נשכח בארץ, היה מדינאי דגול. הוא צדק בעניין גרמניה, הוא צדק בעניין האוריינטציה המערבית של ישראל וככל הנראה צדק גם בגישתו לעימות הערבי-ישראלי. בכל אלה היה קולו קול התבונה המדינית וראיית הנולד.

 

הערות