53 ב'. נתן אלתרמן - תשובה לשר החוץ - "דבר", 17.9.1952
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  53 ב'. נתן אלתרמן - תשובה לשר החוץ - "דבר", 17.9.1952


 

53 ב'. נתן אלתרמן - תשובה לשר החוץ

"דבר", 17.9.1952

 

 

בפגישתו עם עיתונאים בתל-אביב, אחרי חתימת ההסכם בלוקסמבורג, אמר שר החוץ, בתוך שאר דבריו, כדברים האלה, (אני מצטט לפי הנוסח המלא יותר של ״הארץ״ [15.9.1952]): ״עלי לחלוק גם על גישתם של כמה מהמחייבים שהערכתם את ההסכם מחטיאה את המטרה לדעתי. כוונתי לאלה הרואים את ההסכם כרע הכרחי, כביכול, ומוכנים להצדיק את הדין כאילו רק באין ברירה. בעינֵי אלה ההסכם הוא הישג חומרי מזה עם ויתור מוסרי מזה, כשהראשון מחפה על השני ומפצה בעדו״.

השתדלתי להעלות בדעתי מי הם מחייבי ההסכם שאת עמדתם מנסח שר החוץ בדרך זו ולא נזכרתי בשום דוגמה בולטת לעמדה כזאת הרואה ב״הישג החומרי״ פיצוי בעד ״הוויתור המוסרי״. ייתכן כי עילה כלשהי לדבריו אלה של שר החוץ היו כמה פסקות ב״טור השביעי״ מיום ו' שעבר, בו ניסיתי לדובב גם את כפילות-התגובה וכפילות-הרגש אשר בלבב יהודים רבים מבין מחייבי ההסכם, ואולי בלב רוב מניינם של יהודים, לגבי הפגישה עם גרמניה לשם השבת הגזלה, ובו ניסיתי לעמוד גם על הגְזר הקובע שנכסים אלה אין להם דין וגורל אלא לחזק את מדינת היהודים, היורשת האחת והאחרונה.

צעד מדיני זה של המגע עם גרמניה מעורר מניעים ומעצורים שהם מן העמוקים והתקיפים בהוויית יחיד ואומה, ודומני כי בדבריו של מ. שרת שהובאו לעיל יש מידה רבה של התעלמות. כפילות הרגש שבלבם של המזדהים עם החתימה אינה כפילות של הישג חומרי מזה ושל ויתור מוסרי מזה. שום ״הישג חומרי״ אין בו כדי לחפות על ויתור מוסרי בתחום זה שאנו דנים בו, ואילו כזה היה שורש המלחמה הנפשית שניטשה בלב רבים ממחייבי ההסכם כי אז הייתה החלטתם לחיוב צריכה להימחות ככתם מתולדות העם. כפילות התגובה וכפילות היחס שורשם אחר. זוהי כפילות של צו מוסרי כנגד צו מוסרי, ואני חוזר ואומר כי היא קיימת לא בלב ״רבים״ מהמחייבים כי בלב כולם. השבת הגזלה לידי המדינה היהודית נראית להם לאלה לא כ״הישג חומרי״ כי אם כציווי וצוואה וכך נראית להם גם תוספת הכוח שצעד זה עשוי לתת למדינה. כנגד זה קיים ועומד עניין המגע והפגישה עם גרמניה פנים אל פנים, מגע ופגישה אשר ההרוגים חלמו אותן וחזו אותן בצורה אחרת לחלוטין...

אין אני סבור שהשבת הגזלה על-ידי תיווכו של צד שלישי, אילו גם היה הדבר אפשרי, הייתה מתקנת ומיישבת את הדברים כפי שסבורים, כנראה, רבים מן השוללים. הדין שאין לפניו חצאי אמצעים אומר, שבבוא העם לקבל את הגזלה והירושה לא בכוחם של כיבוש ומשפט, כי אם אצל שולחנו של משא-ומתן, עליו לעשות זאת בגלוי ולעין השמש וללא התחמקות והסוואה. ועוד זאת: אין אני סבור כי דרך נאותה ונכבדה היא לחייב את ההסכם בלי להזדהות בפה מלא ובגלוי עם החתימה עליו, כדרך שנחתמה, ובלי להיות נכון למלוא האחריות. ובכל זאת, בהיות מ. שרת קובע כי בנסיעתו ללוקסמבורג ״לא הייתי זקוק לתנחומים ולעידוד ולא הרגשתי אלא גאווה״, הרי אין דיבור זה נשמע לי אלא כאחד מאותם דיבורים רמים יתר על המידה ובוטים יתר על המידה ומאומצים יתר על המידה הנשמעים בזמן האחרון, ללא צורך לדעתי, מפי ראשי העושים בהסכם.

אכן לתנחומים ולעידוד אין אולי מקום כלל לעניין זה, אבל חוץ מהגאווה מפעמים את לבו של יהודי בימים אלה עוד רגשות מסוימים שאין להתכחש להם ואין להצניעם ואין לטשטשם. עניין המגע והפגישה פנים אל פנים בין מדינת ישראל ובין נציגי גרמניה, באולמו של משא-ומתן, אינו עניין שאפשר ושצריך לפוטרו בדרך זו של פסוקים תקיפים ומהוקצעים. עוד ייכתבו ועוד צריכים להיכתב דברים על מגע זה שיש לשומרו מפני קלות-יחס ופשטנות מצד כולנו, מפני דרדור אל השגרה והרגילות. החתימה על ההסכם היא אקט מדיני שיש לחשוף את מלוא משמעותו, שיש בה אור וחושך ומִכוות-אש גם יחד. משמעות זו אינה מתמצה בנימה של ניצחון וקורת-רוח בלבד.

 

העתקת קישור