44. ממשלת ישראל - פרוטוקול ישיבה ס/שי״ב, סעיף 595

8.9.1952

ממשלת ישראל מחליטה סופית

 

 

השר מ. שרת: לפני שאני עובר אל העניין, אני רוצה להביע צערי שאני עושה זאת שלא בנוכחותו של שר האוצר, ויש לתמוה שעדיין האוצר לא הציע שום דבר על אופן ארגון הפעולה. בעיתונות התפרסם ששר האוצר עומד להציע כך וכך, אבל אנו עוד לא שמענו דבר, ומזמן היה אפשרי לעשות זאת.

יש לי להודיע לחברי הממשלה, כי ממשלת בון, בישיבה היום, אישרה את ההסכם בלי כל שינוי. לפי זה צריכה החתימה להתקיים בלוקסמבורג ביום ד׳ [10.9.1952] בשעה 8:00 בבוקר. אני מתכונן לצאת מחר בבוקר במטוס בלגי לבריסל, משם במכונית ללוקסמבורג. ודאי אחזור ביום ה׳ בערב, כי אצא חזרה מפריס ביום ה׳ בצהריים. ראש הממשלה ודאי יסכים למלא מקומי למשך שלושת ימי היעדרי.

בסיומה של פרשה זו, שזו התחלה של פרשת הביצוע, רוצה אני להזכיר תרומתם של שניים-שלושה חברים. אני רוצה קודם כל לקבוע שהמנהל הכללי הקודם של האוצר מר דוד הורוביץ מילא תפקיד מרכזי מובהק ביוזמת הגשת התביעה באותו מועד שהוגשה. אותו רעיון ניסר תמיד אצלנו. באיגרת קודמת הוכנסה פסקה מיוחדת, שנגיש תביעה גלובלית,^[1] אבל הכוח המניע, הדינמי, להגיש התביעה באותו שלב שהגשנו, ביסוס התביעה והצעדים הראשונים למימושה - זה היה חלקו של הורוביץ.

אני רוצה להזכיר את מחבר האיגרת הראשונה^[2] - יהודה [ליאו] פנחס כהן. זה היה מסמך שעשה רושם בעולם כולו, מלא כבוד, רגש יהודי עמוק. זה היה מסמך שנתן כבוד למדינת ישראל ולעם היהודי. האיגרת נתנה כבוד למדינת ישראל בעיני עם ישראל. גם הייתה בה ההמצאה של ביסוס, השתתת התביעה על הוצאות הקליטה - דבר שמילא אחר-כך תפקיד מכריע בכל המשא-והמתן. לנו נראה היה ביסוס זה לאו דווקא. אפשר היה לבסס התביעה גם אחרת. אבל זו הייתה טענה שמילאה תפקיד מכריע ושלא יכלו לעמוד בפניה.

שלישית - השגרירים וחברי השגרירות בוושינגטון, בלונדון ובפריס. המאמצים בוושינגטון ובלונדון נשאו פרי. הצרפתים לא נקפו אצבע.

ואחרון-אחרון: אני רוצה להזכיר את מפעלו ההיסטורי בעניין זה של ד"ר נחום גולדמן. אני רוצה לקבוע כאדם שהיה בתוך-תוכו של העניין: אלמלא הוא, ספק בעיני אם היינו מגיעים לשלב חתימת ההסכם - וחתימת הסכם כזה. הוא השיג זאת על-ידי יצירת לחץ מוסרי על אדנאואר, שהיה לו תפקיד ראשוני במעלה, ועל-ידי קבלת הסכמתו לקבל סכום התביעה שלנו כבסיס למשא-ולמתן.

אנו מבינים מהידיעות האחרונות, שממשלת בון נתונה בהתלבטות גדולה מאוד - לא דאגה להכין דעת הקהל, חוששת לרושם בעיני הקהל בגרמניה וחוששת להסתבכות עם ועידת נושי לונדון. היום אני מציע לקבל החלטה המאשרת את ההסכם והנותנת לי ייפוי-כוח לחתום עליו.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: לרשימה צריך להוסיף עוד איש אחד - את שמו של משה. אבל אצלנו אין נוהגים לעשות זאת.

אנו נאשר את ההסכם ונמלא את ידי שר החוץ לחתום עליו.

 

מחליטים:

א) לאשר הסכם השילומים בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה המערבית וליפות את ידי שר החוץ לחתום על ההסכם בשם ממשלת ישראל (ההסכם שמור אצל מזכיר הממשלה[3]).

ב) לאשר נסיעת שר החוץ ללוקסמבורג לשם חתימה על ההסכם.

 

הערות