19א', ב', ג', - הכנסת השנייה - פרוטוקול ישיבה 38-40

7-9.1.1952

הסכם השילומים עם מערב-גרמניה - דיון והכרעה

 

[דברי הכנסת ,10 עמ׳ 895־964. הדיון נמשך שלושה ימים בשלוש ישיבות]

 

19 ג'. פרוטוקול ישיבה ^[1]40  - סוף הדיון - 9.1.1959

 

 

היו״ר ב. מינץ: אני מתכבד לפתוח את הישיבה הארבעים. אנו ממשיכים בוויכוח על הודעת הממשלה בדבר שילומים מגרמניה. רשות הדיבור לחבר הכנסת בוגר.

חיים בוגר (הציונים הכלליים): אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. הרשו לי גם הפעם לדבר בשאלה כאובה זו מחוג המבט של מורה ותיק, שהשתתף בחינוך העברי בארץ במשך יובל שנים, והשתתף במידה ידוע גם בגיבוש לוחמי חרות ישראל.

שמעתי בעיון רב, ורשמתי לפני את הודעת ראש הממשלה, כי ממשלת ישראל פנתה לארבע המעצמות הגדולות בדרישה להטיל על גרמניה תשלום של מיליארד וחצי דולר מתוך ששת המיליארדים שמעריכים בהם את השוד, וכי בריה״מ לא ענתה ושלוש האחרות ענו שהן אינן רשאיות לדרוש מן הגרמנים פיצויים נוספים. גם עמים אחרים לא יקבלו פיצויים. תחת לחץ דעת הקהל היהודית בלבד, הסכים ראש ממשלת בון לדון על השילומים.

השאלה היא איך ישפיעו הבקשה לשילומים אלה מהגרמנים והפגישה עם ממשלת בון כדי לדון על השילומים - הושטת יד לרוצחי עמנו - איך ישפיעו דברים אלה על חינוך הנוער העברי במדינת ישראל ובעם ישראל?

אני שמח להמשיך את דברי חבר הכנסת יזהר הררי אמש. אני רואה בו ילד טיפוחי, בן חברי חיים הררי ז״ל.^[2] התענגתי לראות את התמימות שבלב, את היַשרוּת, את חוסר הנטייה המפלגתית, את האמת. אני חותם בשתי ידי גם על הקדמתו בה הוא דיבר על ליל הבלהות. לא התביישתי בגלל בגין. אני מתבייש בגלל חברי מנוער ולדימיר ז׳בוטינסקי, שבראשית המאה התיידדנו, יחד נלחמנו בקונגרס [הציוני] השישי והשביעי נגד [תוכנית] אוגנדה, יחד יסדנו את ״ציוני ציון״,^[3] כמעט יחד באנו לארץ. הוא נלחם כל ימי חייו, בדרכו הוא, בעד גאולת העם. בשנת 1938 נסעתי אליו לוורשה להידבר איתו ולהשתדל ש״ההגנה״ תהיה מאוחדת, והוא התאונן לפני ולפני עֵרי בנו, שלצערו הגדול אינו יכול להשתלט על חניכיו. הוא מת ביגון וצרה. אני מתבייש בגלל זכר האיש הדגול הזה, שהקדיש את חייו למען גאולת העם, ושלשום השמיצו את זכרו במה שנעשה מסביב לכנסת.

אני חוזר לשאלה כפי שעורר אותה חבר הכנסת הררי. בישיבת הכנסת הראשונה, בעשרה בינואר 1951, אמר מאיר ארגוב, אז יושב ראש ועדת המשנה, בעניין זיון גרמניה:

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. בהתאם להחלטת הכנסת דנה ועדת החוץ והביטחון בדבר זיונה של גרמניה וקיבלה החלטה בעניין זה: הכנסת הראשונה של מדינת ישראל מביעה את חרדת עם ישראל נוכח תהליך קבלתה מחדש של האומה הגרמנית אל משפחת העמים - אותה גרמניה שהשמידה שישה מיליון מבני עמנו בדם קר, בתוכנית מחושבת ובאכזריות שטנית, ללא חרטה ומבלי שבא שינוי מהותי בהלך הרוח של העם הגרמני עד היום הזה. הכנסת מוחה נמרצות נגד זיונה מחדש של גרמניה המזרחית והמערבית ובייחוד נגד המגמה, הניכרת עתה, להקים יחידות צבאיות גרמניות, מיוחדות. הכנסת פונה לכל אומות העולם, ובראש וראשונה לאותן האומות שהיו קורבן לפשעי גרמניה בדור זה, לקיים את התחייבויותיהן כלפי האנושות והעם היהודי, לבצע דמוביליזציה מוחלטת של גרמניה, להעניש את פושעי המלחמה הנאצים ולמנוע נשק וכלי משחית אחרים מבני האומה הגרמנית, בין במערב ובין במזרח. הכרתנו העמוקה היא שנשק זה עלול לחזור ולסכן את שלום העולם בעתיד כבעבר. הכנסת מחליטה להעביר קריאה זו לארגון האומות המאוחדות ולבתי הנבחרים של עמי העולם.

בביאוריו להחלטת הוועדה אמר אז חבר הכנסת מאיר ארגוב:

שר החוץ הישראלי, בלייק-סכסס, קבל שישים אומות העולם, מעל הבמה הבינלאומית הגדולה והגבוהה ביותר, בשעה שנזרקו גינוני חן ונשק למכביר לגרמניה המערבית והמזרחית, היה היחידי שהרים את קולו הבודד - האחד בעולם - נגד זיונה של גרמניה, נגד קבלתה למשפחת העמים. במילים ברורות ובהרגשה ובזעקה של דמי עם טבוח, אמר זאת באוזני הכל ולשמע כל העולם.^[4]

לאחר דברים אלה, בלי לדרוש שום ערבות בינלאומית שהעמים האלה יפסיקו לזיין את גרמניה וימנעוה מלשלוח קצינים לארצות ערב - נלך לבון לבקש פיצויים? איני רוצה לנגוע בשאלה: ״מה יאמרו הגויים?״ הם תמיד ימצאו פסול בכל צעד שלנו. הם יאמרו תמיד שאנו מוכנים למכור את הכל בעד בצע כסף. שׂרי רומא זכרו לעשרה הרוגי מלכות את עוון מכירת יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. הנוצרים מאשימים אותנו שמכרנו את ישו על-ידי יהודה איש קריות. בימי פרעות 1929 אמרו לצ'נסלור^[5] שהיהודים עזרו לפרעות כדי לקבל עזרה של שש מאות אלף לירות מאמריקה, וזה השפיע עליו. הגרמנים האלה יהיו הראשונים שיאמרו - אם נקבל מהם פיצויים - שהיהודים האלה היו מוכנים למכור את זכר קורבנותיהם בעד סיכוי להשיג שילומים. לא מפיהם אנו חיים, אם כי הלעז שלהם משפיע גם על בני עמנו. אך אני שואל את עצמי ואתכם שאלה נוקבת עד תהום: מה יאמרו היהודים השרידים, ״אחד מעיר ושניים ממשפחה״,^[6] שבלבם, כמו בלבנו, עוד נשאר קורט דם הבוער לנקם? מה יאמרו הם ומה ירגישו בקבלנו כסף מידי הרוצחים, מה ירגישו בשעה שבאי-כוח מדינת ישראל ייענו ללחיצת יד שרחצוה בסבון שהוכן משומן נקי של ילדי ישראל?

תרשו לי לקרוא לפניכם רק קטע אחד מדברי עורך עיתון ותיק בישראל; ״איתם משא-ומתן? איתם ליד שולחן אחד בתוך ד' אמות שלהם? שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, כי חרם הוא^[7] וכל הנוגע בהם יטמא״.^[8] ודאי תחשבו שהדברים נכתבו בעיתון ״חרות״ או ״הבוקר״? אך לא כן הדבר, קטע זה נכתב בעיתון ״דבר״ על-ידי ז. דויד ביום ו' הקודם (ראובן שרי (מפא״י): המשך נא את המשפט. למחנך ותיק מותר לצטט הכל ולצטט בדיוק) - דויד זכאי כתב במאמרו זה, שאפשר לנהל מדינה רק על-פי השכל. אני אמרתי, שאם מדינת ישראל תנוהל רק על-פי המוח ולא על-פי הלב - לא תהיה זו מדינה בישראל. אמרתי זאת אף לבן-גוריון והוא הסכים איתי.

אין זו שאלת הפרטים, האישים הפרטיים במדינת ישראל ומחוצה לה, ובתוכם גם מחנכים או המתיימרים להיות מחנכי הדור. לא אגע בפרופסור מרטין בובר, שקיבל מן העיר המבורג פרס גתה^[9] דבר שנעשה לו פרסום רב בעולם. פרופסור מרטין בובר התעטף באצטלה של חסידות ואת חסידיו הוא חינך ולימד להרכנת ראש, שהקלה על דרכם של המרצחים הגרמנים ברצח ובשוד יהודים. היהודים לא נלחמו נגד גרמניה. הראשונים שלא נלחמו היו דווקא יהודי גרמניה, ששלחו [במל״ע-1] רבבות רבבות צעיריהם לשדה קטל למות בעד המולדת הגרמנית. העם הגרמני השמידם ויבוז את רכושם. כך עשו הגרמנים לכל בני ישראל בכל המקומות שבהם דרכה רגלם הטמאה. לא היה כל זכר למרד במרכזי היהדות בגרמניה עד מרד גטו ורשה.

היהדות הגלותית חונכה במשך דורות להכנעה, ״כצאן לטבח יובל״.^[10] חינוך זה להכנעה, להרכנת ראש, לכפיפת גו, צריך להיות ״Memento Mori״ [לטינית: זכור למות/זכור את יום המוות]. בשבילנו, בשביל מדינת ישראל, אוי לנו אם נחנך את ילדינו בדרך זו. לא בשיטה זו הלכה מדינת ישראל בדרך. אנו לא נחנך דור שירכין ראש. הגדודים העבריים שהקים היישוב בארץ, הבריגדה העברית שמשה שרת הקדיש לה את כל כוחותיו - זו הייתה מלחמתנו נגד הגרמנים, מלחמת הצלה ומלחמת נקם, נקמת דם אחינו שהמרצחים שפכו בשיטת תכנון מדעי, מתוך תאוות השטן, מתוך רצון ברור להכחיד את זכר ישראל מעל פני האדמה. עצם קיומנו, עצם קיום מדינת ישראל העצמאית - זוהי התגלמות מחאת נקמתנו במרצחים.

מלחמת הנקמה שלנו בעמלק הגרמני עודנה בהתחלתה. מזימת ההשמדה שלהם נגדנו טרם נפסקה. הגרמנים לא השמידו את היהודים בקרב ולא בפצצה אטומית. הם המציאו שיטות מדעיות מיוחדות כדי להכחידנו. הקתדראות של קנט בקניגסברג ושל הרמן כהן^[11] ושל הרמן צבי שפירא^[12] בהיידלברג, נהפכו למעבדות ניסיון מדעי להשמדת עמנו. שיטה זו הועברה על גלי האתר, היא חדרה ונקלטה בהרבה מוחות ולבבות הרבה יותר מאשר תורת האהבה של ישו היהודי מנצרת.

יש מדרש מפורסם האומר: ״אשר קרך בדרך - הקרך לפני אחרים״,^[13] כלומר הראה מקום לאחרים וקירב לאומות העולם את הרעיון של השמדת ישראל, והציווי הוא: ״זכור את אשר עשה לך עמלק״, אל תשכח - זהו צו השעה, פקודת היכון לקראת אויב הדורות הקם עליך להשמידך. ועל החושב לשבת שאנן בציון ושקט בישראל בעת צרה זו ליעקב - יישא הנביא את דברי הקללה: ״ארור עושה מלאכת ה׳ רמייה וארור מונע חרבו מדם״.^[14]

היישוב העברי בארץ, בכוחות החינוך המאורגן לשם הגנה, הביא את גדודי הנוער שלנו לידי הכרה שמטרתנו, מטרתו בחיים, היא לגאול את העם ואת המולדת, להקים מדינת ישראל ולהגן עליה בדמם, לא להיכנע. זאת היא הדרך היחידה לשמור על הכרתם האנושית ועל מסירותם ללא פשרה לעמם ולמולדתם. כל סטייה של פשרות, של הרכנת ראש בפני השונא, היא גז מרעיל בלב בנינו. על הנוער העברי לדעת היום ולתמיד כי שיטת מדינת ישראל לגבי שונאי ישראל היא נקם ושילם, ולא שילומים ושלום. ״אין שלום אמר ה' לרשעים״.^[15]

לדרוש, ולא לבקש! יש לדרוש תשלום השילומים מגרמניה בעד הגזל והביזה רק בדרך נקם ושילם בחרב ביד, על-ידי להקת צנחנים שיפוצצו את ברלין, את פרנקפורט, את בון עד היסוד בה. אז יתערער בעם רוצח זה וגם בעמים האחרים הרעיון, התקווה, שביום מן הימים יכחידו את שם ישראל מעל פני האדמה.

זוהי הדרך היחידה. היא רחוקה אבל בוא תבוא אם נשמור על כוחות הנוער העברי שלנו ולא נמיר את טוהר לבם בבצע כסף. זאת היא הדרך היחידה ואליה עלינו להכין את הנוער, להכין ולזיין את כוחות האומה לקראת המטרה הקדושה - ייעוד הדורות - לקחת נקם ושילם ממרצחי עמנו. כל סטייה מדרך זו, כל הרכנת ראש, כל החלשת המתח, חותרות תחת כוחותינו היום ומסכנות את קיומנו בעתיד. חכמים, היזהרו בדבריכם ועוד יותר במעשיכם, כי בנפשנו הוא.

מעל במה זו אנו פונים אליך, בן-גוריון: חזור בך, אל תכניס את הרעל הזה של הרכנת ראש בחינוך העברי שלנו, אל תכניס פילוג בתוכנו דווקא בשעת צרה זו, שבה עלינו להיות מאוחדים. כל זמן שלא הובטח לנו שאין להם האפשרות לזיין את שונאינו - אסור לנו ללכת אליהם ולהושיט להם יד. חזור בך, בן-גוריון. ברוב של חמישה למאה - אפשר להכניע, אבל לא לשכנע. הדבר אינו ברור לא לך ולא לנו. יש לדחות את השאלה הכאובה הזאת. אין זו שאלה אישית. אם תישקף לך סכנה אישית, נעמוד איתך ונגן עליך יחד, אבל אנו מדברים כאן על האומה. בלב קרוע ומורתח אני אומר: אל לנו להעמיד היום על כף המאזניים 55% כנגד 45%, ועל-ידי כך להחליט ובצורה זו להוציא אל הפועל. חזור בך, בן-גוריון!

אסתר וילנסקה (מק״י): כנסת נכבדה. הנני להודיע בשם סיעת מק״י בכנסת, כי הדברים של ראש הממשלה בן-גוריון, ששודרו ברדיו אתמול בערב והבוקר, שכאילו המפלגה הקומוניסטית ארגנה או השתתפה בהתקפה על הכנסת, הם שקר ועלילה זדונית.^[16]

כשם שעצם המשא-ומתן עם ממשלת בון הניאו-נאצית הוכתב לממשלת בן-גוריון על-ידי ממשלת טרומן, כן גם הושמעה הפרובוקציה האנטי-קומוניסטית של ראש הממשלה בהתאם לעצות ולאינטרס של השגרירות האמריקנית בישראל. עלילה זדונית זו של ראש הממשלה, המצוצה כליל מן האצבע, מהווה ניסיון נפל לחקות את אלה, שבשעתם ביימו נגד הקומוניסטים את עלילת שריפת הרייכסטג [ב-1933].

המפלגה הקומוניסטית מתנגדת התנגדות עקרונית לטרור אישי, שבו מאיימים מנהיגי ״חרות״. יחד עם זה, אנו מוקיעים בשאט נפש את הניצול של איומים אלה על-ידי ראש הממשלה למטרה של איום נגד המפלגה הקומוניסטית. אנו מאמינים בהמוני העם וביכולתם להיאבק מאבק המוני-פוליטי נגד מדיניות הבגידה של הממשלה ובעד הגנת השלום. הסתה אנטי-קומוניסטית היא הקדמה לניסיון דיכוי של כל יתר כוחות השלום במדינה. המפלגה הקומוניסטית קוראת להגנה על החירויות הדמוקרטיות של העם מפני המתנקשים בהם מחוץ ומבית.

ועתה בעניין השילומים: הצעת המשא-ומתן עם ממשלת בון הניאו-נאצית איננה טרנסקציה פיננסית, אלא אקט פוליטי בעל משמעות ישראלית ובינלאומית כאחד. זהו צעד פוליטי, המסייע בעקיפין ובמישרין להכנות המלחמה המבוצעות על-ידי שליטי וושינגטון ולונדון.

קימום הנאציזם הוא אחד הגורמים המכריעים המסכנים את שלום העולם. בלעדי צבא נאצי לא יוכלו בשום פנים מציתי המלחמה האנגלו-אמריקנים להתחיל במלחמת-עולם חדשה. אולם לחידוש כוחו הצבאי של הנאציזם קמה התנגדות אדירה של עמי אירופה. נוכח התנגדות זו נחוצה לממשלת טרומן ההכרה של ישראל בשליטי בון, כדי לתת הכשר פוליטי ומוסרי - יהודי וישראלי - לקימום הנאציזם ולישיבתם המשותפת של ממשלת אדנאואר עם ממשלות אירופה.

מנהיגי מפא״י מעמידים פנים וטוענים: ״איוולת היא שהשילומים יביאו להכנסת גרמניה למשפחת העמים״. ״מה אנו יכולים להשפיע?״ שואלים הם. אנו משיבים: כל עם יכול במאבקו להשפיע על כפות המאזניים. כן, למשל, הננו עדים לכך, שהתנגדות עם מצרים לשלטון הבריטי סיכלה לתקופה הקרובה את ביצוע תוכנית הגוש המזרח-תיכוני.

אנו מאשימים אתכם, חברי הממשלה, בצעד פוליטי שמטרתו העיקרית היא עזרה לקימום הנאציזם. אנו מאשימים אתכם, חברי הממשלה, בצעד פוליטי המסייע להצית מלחמת-עולם שלישית. את עצם ניהול המשא-ומתן וכן את התאריך של המשא-ומתן הכתיבה לממשלת בן-גוריון ממשלת טרומן. ממשלת אמריקה לוחצת שההכרה של ישראל בבון תבוא בחודש ינואר דווקא.

לשם מה הם נחפזים בלחץ זה על ישראל? לשם מה אתם, חברי הממשלה, נחפזים כל-כך לעשות את מבוקשה של וושינגטון? הסיבה היא שבאמצע פברואר עומדת להתכנס מחדש מועצת הגוש האטלנטי התוקפני, ושם זוממת ממשלת ארה״ב לנסות לשבור את התנגדות עמי אירופה לקימום גרמניה הנאצית. אנו מתנגדים למשא-ומתן עם אדנאואר מפני שמטרתו היא סיוע לשיתופו של הפוטנציאל הנאצי, הגורם הרצחני והתוקפני ביותר בתוך הברית האטלנטית האנטי-סובייטית.

הדיבורים על שילומים הם הסוואה. אנו שואלים: מדוע שתקה ממשלת ישראל שלוש שנים בעניין זה? מדוע נזכרה בשאלה זו רק עכשיו? הדיבורים על שילומים נועדו להסוות את המטרה האמיתית של המשא-ומתן, שהיא תמיכה רשמית של ממשלת ישראל בהכנותיה הצבאיות של גרמניה המערבית לרֶוַונש ולתוקפנות מחודשת.

מנהיגי מפא״י מעמידים פני תם ומעזים לדבר על שלטון אדנאואר כשלטון של דמוקרט נוצרי. לא, רבותי, בראש השלטון של גרמניה המערבית עומדים לא דמוקרטים ולא נוצרים; בראש הצבא והמשטרה ובמשרות גבוהות של הממשלה בגרמניה המערבית עומדים נאצים ותיקים, בעלי עבר עקוב-דם. ארגונים אנטישמיים פועלים שם בגלוי ועיתונים אנטישמיים מפרסמים שם בגלוי את הסתתם הגזעית. ממשלת אדנאואר מבצרת את הכוח הצבאי של הפשיזם שנועד להיות חיל חלוץ במלחמת-עולם שלישית.

עוד בטרם קיבלתם את השילומים מסיתים אתם, חברי הממשלה, נגד ממשלת גרמניה המזרחית, שכאילו לא הגיבה על תביעות השילומים. אנו חוזרים ומדגישים, שבגרמניה המזרחית שולטים אלה שנרקבו במשך שנים בבתי הסוהר ובמחנות הריכוז של היטלר. בגרמניה המזרחית הוקעה האנטישמיות כפשע פלילי. שם עוקרים בהתמדה את הפשיזם מן השורש.

לאלה השואלים מדוע לא הגיבה בריה״מ בעניין השילומים, אנו מזכירים שמדיניות עקירת הנאציזם והפשיזם המבוצעת על-ידי השלטונות הסובייטים - זהו אחד הפיצויים החשובים ביותר לעם ישראל ולמדינת ישראל.

כנסת ישראל חייבת להרים את קולה בעד הדנאציפיקציה של גרמניה ובעד הענשה מלאה של הפושעים הנאצים. את הפיצויים הממשיים ייתכן שאפשר להשיג לא על-ידי הכרה ביורשי היטלר, אלא בדרך של כפיית שילומים על גרמניה על-ידי ארבע מעצמות הכיבוש על יסוד הסכמי פוטסדם שנחתמו ביניהן עם תום מלחמת-העולם השנייה.

אחדים מדוברי מפא״י לועגים בציניזם להזכרת זוועות היטלר ולהזכרת צוואת קורבנות הפשיזם. כאשר מדברים על ההכרח להיאבק על השלום, עונים הם: ״זהו קומאינפורם״. כאשר מדברים על ההכרח למנוע בעד קורבנות חדשים של הפשיזם - עונים הם: ״זהו אינטרס בריה״מ״. אינכם יכולים להשתחרר אף לרגע אחד מסיוט שהיה והינו דגלם של אויבי השלום ואויבי ישראל. נעלה מכל ספק הוא, שכל קורבנות הפשיזם, עשרות המיליונים המתים, מיליוני המיותמים והשכולים רצו בדבר אחד - הם רצו למנוע מלחמת-עולם חדשה.

אנו מאשימים אתכם, חברי הממשלה, בכך שעל-ידי ההכרה בממשלת אדנאואר הנכם רוצים להשכיח את אסון העם היהודי. עם ישראל לא ישכח את ששת מיליוני הקורבנות היהודים ואת עשרות מיליוני הקורבנות של העמים האחרים וייאבק נגד התוכניות לשואה חדשה.

מנהיגי מפא״י טוענים נגד הצירוף של הרב נורוק ומפלגות השמאל בהתנגדותם למשא-ומתן עם הממשלה הניאו-נאצית בבון. אנחנו עונים לכם, כי אתם, חברי הממשלה, מובילים לצירוף הטמא ביותר בתולדותינו, אתם מובילים לצירוף של הרמטכ״ל הישראלי עם הגנרל הנאצי גודריאן במפקדה האטלנטית ובסניפה הים-תיכוני. אין לממשלת בן-גוריון ייפוי-כוח לנהל משא-ומתן עם יורשי היטלר. בתוך מפא״י עצמה ישנם אלפים רבים המתנגדים למשא-ומתן זה והמבינים את סכנותיו הפוליטיות. בעניין השלום אתם, חברי הממשלה, אינכם מייצגים אפילו את חברי מפלגתכם. הננו משוכנעים כי רובו המכריע של העם, ובתוכם המוני חברי מפלגות הקואליציה, מתנגדים להכרה בממשלת בון הניאו-נאצית. רובו המכריע של העם, ללא הבדל השקפה פוליטית והשתייכות מפלגתית, מאוחד בעניין ההתנגדות להכנות המלחמה, מאוחד בשאיפתו לשלום. בשאלה זו, הקשורה עם הכנות למלחמה חדשה, הרוב הנוכחי בכנסת איננו מבטא את הרוב בעם. אנו דורשים לא להכיר בממשלת בון. אם ממשלת בן-גוריון תעז לנהל משא-ומתן עם יורשי היטלר, אם הממשלה תיתן גושפנקה ישראלית לקימום הנאציזם, היא תעשה זאת על דעת עצמה ועל דעת סטייט-דפרטמנט האמריקני, אולם לא על דעת עם ישראל. עם ישראל לא יהיה במחנה אחד עם הפשיסטים הגרמנים ולא עם פשיסטים מכל עם אחר, ויתנגד להכנות המלחמה נגד בריה״מ, מבצר השלום.

אנו נוסיף לגייס את העם נגד הצעת השותפות של בן-גוריון עם הנאצים. המפלגה הקומוניסטית משוכנעת בכך שבמאבק פוליטי המוני יצליח עם ישראל לסכל את מדיניות הממשלה להעמיד את מדינת ישראל במחנה אחד עם הפשיסטים ועם אדוניהם האמריקנים מחרחרי המלחמה.

יחזקאל הן (מפא״י): אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. הפרשה הנוראה שאנחנו עומדים בה הלא מדברת בקול כל-כך ברור ומשמעותה היא כל-כך מובהקת ובדוקה, ובכל זאת מה רבים הסירוסים. מה אומרת פרשה זו? גרמניה לא הייתה כמהפכת סדום, לא המטירו עליה מהשמים אש וגופרית, וגם ידי האנשים לא זרעוה מלח - לא במערב ולא במזרח. רק על-ידי סירוסים אפשר להגיע לכך שיש לנו משען אחר בעולם. אין לנו אלא המדינה הזאת, אשר כדי לבצר אותה צריכים אנו למסור את נפשנו, את נשמותינו ואת כל כוחנו. רק על-ידי סירוס אפשר לומר שיש משום הרכנת ראש אם אנחנו דורשים מהרוצח את רכושנו שנגזל, אם אנחנו ברכוש זה רוצים לבנות את הארץ שהיא המקלט היחיד. הייתה שעה שכל העולם, גם המזרח וגם המערב, שתק ואמר הן למעשי היטלר. הלא בשנת 1939, בשעה שנחתם החוזה הידוע בין ריבנטרופ ובין מולוטוב, היה זה כבר אחרי חוקי נירנברג, אחרי שהושפל כבוד ישראל, אחרי גירוש זְבוֹנְשין^[17] של היטלר, אחרי כל מעשי הטירוף. לא היה אז שום ספק שכאשר תפרוץ מלחמה עם ישראל יושמד. ובכל זאת, המעצמה הגדולה [בריה״מ] כרתה ברית עם היטלר, אבל גם אחרים לא היו טובים ממנה.

מה אומרת לנו פרשה זו? האם אנחנו נעשה באמת את מלאכת ה' רמייה אם נדבר על כבוד ישראל המחייב אותנו, כביכול, לא לבוא במגע ישיר עם הגרמנים? מה זה מגע ישיר? כאשר אדם חונק אותי ואני מתפתל ונאבק ורוצה להיפטר ממנו, האם מגע ישיר זה פסול? זהו המגע הישיר ההיסטורי הישראלי של משה עם פרעה. איך אפשר כך לבאר את המגע הישיר, כאשר רוצים להוציא בלעם מפיהם ורוצים לבנות מבצר תקווה ואמונה כדי לעמוד במבחן של אויב, והרכוש המושב ייתן לנו כוח להילחם? האם אנחנו יכולים להשלות עצמנו בדבר שאין לו כפרה?

אין להתווכח עם אלה שניסו להגן על כבוד ישראל, ואמרו שעושים את הדבר על-פי פקודות של הסטייט-דפרטמנט. אלה הן מליצות ששום איש בעל היגיון אינו יכול ואינו מסוגל להאמין להן. אנשים שראו בעין טובה את רצח יהודי חברון, את רצח יהודי צפת בשנת 1929, באים עכשיו להגן על כבוד ישראל. באיזה עולם אנחנו חיים, שעכשיו באים אנשים אלה ובפני קהל ועדה מנסים לסלף את הדברים עד כדי כך?

האם ממשלת ישראל חשודה על כך שהיא מרכינה ראש? ממשלה זו, אשר לימדה אותנו לזקוף את קומתנו ולהרים ראשנו בלי זיופים ובלי סילופים, אלא בנאמנות להגן על מדינת ישראל הנאבקת על קיומה.

מה הסכנה של השילומים? האם אדם שחושב באמת על כבוד ישראל, יכול לראות בזה פיצויים, כפרה וסליחה? איזה קשר יש בין זה לזה? ידועה היטב תפיסת עם ישראל במומנטים כאלה. ידוע מה שחנניה מישאל ועזריה אמרו לנבוכדנאצר: ״מלך אתה עלינו למיסים ולארנוניות, אבל לעבוד עבודה זרה אתה וכלב שווים״.^[18] זהו היחס של עם ישראל, שלעולם אינו יכול להשלים עם עמלק, שלעולם אינו יכול לסלוח ולא יסלח. אבל אין להסיק מזה מסקנה שאסור לקבל חזרה את הרכוש השדוד, ושיש בזה, חס וחלילה, חילול שמות הקדושים. החילול הגדול ביותר הוא להעלות מחשבה זו על הדעת.

ישנם פה אנשים המיתממים ומעמידים פנים ושואלים: מה נאמר לבנינו? נאמר לבנינו מה שהציונות תמיד אמרה להם: דעו כי אין לכם שום תקווה אחרת, שימרו על כבוד ישראל על-ידי בניין מדינת ישראל, שימרו על הגוף ועל הרוח, שימרו על מפעלה שהוא היחיד ואל תבטחו בנדיבים, אל תבטחו באשליות שווא. כך לימד אותנו המשורר אשר אתמול חל יום הולדתו. ״גם זה מוסר אלוהים״.^[19] כל האשליות וכל השקר הזה שדווקא במזרח כל האנשים צדיקים, והם הרקיבו בבתי הסוהר - יש רק להתפלא על תחיית המתים, שאנשים אשר הרקיבו בבתי הסוהר קמו לתחייה, ואחד מאלה אשר כאילו הרקיב בבית הסוהר ניהל את המצור על סטלינגרד (שמואל מיקוניס (מק״י): למי אתה מתכוון?) - ידוע למי הכוונה. ידוע למי מתכוונים כאשר אדם שחילל את כל קודשי ישראל, השפיל את תרבות ישראל והתכחש לשפת ישראל, עולה על במה זו להגן על כבוד ישראל. מי שמכיר את הייבסקציה ומכיר את כל פעולותיה, יודע מי מדבר כאן על כבוד ישראל (שמואל מיקוניס (מק״י): הייבסקציה שולטת בגרמניה? הייבסקציה תשלוט פה); (שר החקלאות והפיתוח ל. אשכול: לא תזכה לכך) - הייבסקציה הוא סרטן שפגע בחלק של הגוף היהודי (קריאות מספסלי מק״י) - באוגוסט 1939 נתגלה כבר הנאציזם בכל מוראותיו ופרצופו השטני היה כבר ברור. ופה הודיע אחד מאנשים אלה לפני שבועות אחדים, פה, מעל במת הכנסת, שבראשית מלחמת היטלר [הם] היו נאמנים למפלגה הקומוניסטית ואמרו לא לעזור לאלה שנלחמו בהיטלר. זאת אמר מעל הבמה הזאת חבר הכנסת מיקוניס. הוא אמר: ״על זאת תפארתנו, היינו נאמנים לקו המפלגה הקומוניסטית״ - (שמואל מיקוניס (מק״י): נכון!).

מי שהסרטן הזה אוכל אותו אינו יכול לדבר על כבוד ישראל. המילים סובלות את הכל, אפשר לשמוע את הכל. אבל יש שקר כזה, שאי-אפשר להלמו. הם מעזים לדבר לפני קהל ועדה ולומר: ״מגינים על כבוד ישראל״ - אנשים אלה שהכפישו בעפר את כבוד ישראל ולעגו לתנועת תקומתו ואמרו שזה אימפריאליזם אנגלי, שכל ההתיישבות שלנו, שכל דם חלוצינו היו בפקודת הסטייט-דפרטמנט או בשירות האימפריאליזם האנגלי.

הנאציזם גם מביא לידי כך, שהסרטן הזה פשה בגוף וזוהי קללה גדולה הרובצת על עמנו. יחד עם הברכה הגדולה אנו מאוד מאוד מקוללים - מקוללים שבירושלים בשנה זו יכולים לשבת אנשים, שבכל תנועה מתנועותיהם הם משפילים את כבוד ישראל, מעוללים בעפר קרנו, מקוללים אם בירושלים יכולים להתנקש בבית הנבחרים, מנסים על-ידי טרור להשתיק אח מצפונם של נבחרי העם, להשתיק את קולם. כן, קללה גדולה מאוד רובצת על העם הזה. אולם הציונות הזאת תציל את העם הזה מהקללה הגדולה והוא יהיה מבורך כאשר הוא בעצם ייעודו.

אין לחשוש מהשפעה על הילדים, על הבנים. זוהי ההשפעה החיובית ביותר - צריכים לבנות את העם הזה בארצו, וצריכים לגלות את כל האמת ואת כל התהומות, אבל לא לשם רווחים מפלגתיים, לא בשביל המזרח ולא בשביל המערב, אלא כדי לבנות את עצמנו. הילדים תופסים זאת יפה, כל מחנך יודע זאת. הילד בכל זאת מסולף פחות, לפעמים לגמרי אינו מסולף, והוא תופס. כמו שנתעוררה הציונות אצלנו בתקופת הילדות, זו הייתה התחדשות בוקרו של ישראל. אל תעיבו את היופי של הבוקר הזה. צריכים לבנות - זוהי המצווה, זוהי החובה וזוהי האחריות, ואל נכסה את מערומי השקר במליצות על ״כבוד ישראל״.

כמה מילים בנוגע לאותם האנשים, שבאמת מתוך כאב גדול קשה להם לדבר על שילומים. כל אחד מאיתנו יש לו הכאב הזה. האם יש אף אחד מאיתנו שאינו רואה את עיני הילדים שמתו ברעב בטרנסניסטריה? האם יש משפחה אחת שלא שכלה? האם איננו רואים אותם? האם איננו רואים אותם מובלים לכבשני האש? אולם למה זה מחייב אותנו?

זה מְצַווה את דרך הציונות, שלימדה אותנו לראות הכל, לראות בעיניים פקוחות ולבטוח בשר האומה שלנו - לבטוח בשר האומה, לא בדברי שקר של מליצות ולא בדברי כזב של אוריינטציות שונות - מזרח ומערב - אלא שר האומה מכה על ראשנו ומְצַווה אותנו לבנות את הארץ הזאת. שום כפרה לרוצחי ישראל! שום כפרה, שום סליחה (עזרא איכילוב (הציונים הכלליים): וזו איננה מליצה?) - אלא להוציא את בלעם מפיהם כדי להשתמש בו לבניין מדינת ישראל.

משה ארם (מפ״ם): כנסת נכבדה. ובכן הצלחתם, חברי הממשלה, חברי הקואליציה - הצלחתם להסעיר את היישוב במדינה עד עומקי הנפש, הצלחתם לתת נשק בידי מחדשי הסיסמה ״רק כך״ [של אצ״ל], הצלחתם להרחיב את הקרע בין דעת הקהל ורגשותיו מכל החוגים, אף מחוגי הקואליציה, לבין הממשלה וחשבונה הקר, ״הרציונלי״. העמקתם את הפירוד בתנועת הפועלים - פירוד רווי סכנות לכל מה שנוצר וקם - קוממתם את המוני העם הפשוטים בתפוצות ללא הבדל מפלגה והשקפה פוליטית, הזועקים: ״אל יהיה שום מגע עם עמלק״, ניסיתם אפילו לאנוס את מצפון חבריכם בקואליציה ולכוף עליהם הצבעה מחייבת. לשם מה עוללתם לנו, לכולנו, גם לכם, את כל זה?

ועכשיו אתם באים ותובעים אישור למעשה שאין לו כפרה - אם הוא לא יימָנע, אם לא נצליח למנוע את החרפה והאסון ולהציל את כבוד כולנו, גם את כבודכם. תשובתכם היא: ״אכן, מגע עם הרוצחים הוא פסול ומאוס, אך חייבים אנו להוציא את הגזלה והשוד מידיהם ואין לנו ברירה אלא לשבת עם ממשלת בון לאחר שפנינו לארבע המעצמות ולא נענינו״. הצירוף הזה של חובת הצלת הכסף עם ההכרח, כביכול, לשאת-ולתת עם ממשלת בון, הוא צירוף כוזב ביסודו, משום שגם אילו הצלחתם להציל בדרך זו חלק מן הגזל, החלק הקטן ביותר גם לפי דבריכם, הרי מה שאתם עומדים לתת תמורת הצלה זו - עלולים לתת, תהיו נאלצים לתת - הוא לאין ערוך יותר קובע ומכריע בגורל המדינה ועתידה. אתם מקווים לקבל רכוש, ואתם תתבקשו ותצטרכו לתת את הנפש. אתם תובעים מממשלת בון דמים, ואתם תתחייבו לתת דמים, אך דם ממש, דם בנים ובנות. את דמו של העם כולו כבר יקחו המרצחים ביום שואה, בלי הסכמתכם.

האם אתם מתכוונים לכך? ודאי שלא. אך לא הכוונה תקבע את המדיניות שלכם, אלא המדיניות תוליד, תצמיח ותכשיר גם את הכוונה. ביולי 1949 עמד רובר שומן^[20] באסיפה הלאומית של צרפת והכריז: ״אין לנו חוזה שלום עם גרמניה. אין לה ואסור שיהיה לה צבא. גרמניה באמנה האטלנטית? לעולם לא!״ ובאוגוסט 1949 עמד ז׳יל מוֹק^[21] על הבמה בעיר סֶט והכריז: ״אילו היינו משלבים את גרמניה במועצה האירופית, היינו נותנים לה את האפשרות להזדיין על מנת שהיא תהרוס אותנו - היינו פשוט מטורפים״. ואכן הם נתגלו כמטורפים: את גרמניה משלבים, את גרמניה מזיינים.

ואם נניח שכוונתם הייתה טובה - ואתם הרי אינכם מפקפקים בכוונתם הטובה - הרי בא ההיגיון של מדיניות מלחמה והוא קובע ומעצב את הכוונה. כיצד יעלה על הדעת שאנו ניתן לכם ליהפך לשומנים, לז׳יל מוקים, כדי לקבור את כולנו תחת נטל החרפה והקלון ותחת נטל שיתוף הפעולה עם ממשלה פשיסטית-נאצית?

חבר הכנסת לבון טוען: בין שנרצה ובין שלא נרצה, יקום הצבא האירופי והגרמני בתוכו (פנחס לבון (מפא״י): לא. אין זה תלוי בנו) - ואם אומנם עומדים להקימו, צעדנו אינו מעלה ואינו מוריד. זוהי הנחה כוזבת ופטלית. אני מקווה שגם בלעדינו לא יקום הדבר. עמים לא יתנו שהוא יקום, מתנגדי מלחמה לא יניחו שיקום, תנועות שחרור ושלום לא יניחו שיקום, אימת בריה״מ וצבאה לא יניחו שיקום. אך דווקא משום שקלוש הסיכוי, גבר היצר והפיתוי להסתכן בהרפתקה. למפייסים את הנאצים נחוץ מאוד להסיר כל מכשול מוסרי ומדיני בעיני עמיהם-הם. הכשר יהודי, ״סולחה״ יהודית לנאצים - וקשרים עם ממשלת בון היא ״סולחה״ - זוהי תרומה עצומה למלחמה הפְּרֶוֶונטיבית [נגד בריה״מ], להכשרת הרוחות והלבבות. אכן, עוד לא ברא השטן נקמה כזו בנו: עם הטבוחים והשרופים יסייע להכשיר את הנאצים לטרקלין דרך מדינת ישראל.

נכון, אנו רק חוליה חלשה בשרשרת המדיניות הבינלאומית, אך כבר הוכח לא פעם שהשרשרת ניתקת ונשברת דווקא בנקודת תורפתה - בגלל החוליה החלשה ביותר. כלל זה נבחן ונתאמת במהפכת אוקטובר, משום שהבורגנות הרוסית הייתה החוליה החלשה ביותר בעולם הקפיטליסטי. כלל זה נבחן ונתאמת במאבק השחרור שלנו, דווקא אנו, החוליה החלשה ביותר בתנועות השחרור הלאומיות, פתחנו את תקופת המאבק בשלטון הזר במזרח הקרוב – ויכולנו. כלל זה שריר וקיים גם לגבי הניסיון הבלתי-פוסק להכניס את גרמניה המערבית המנואצת מחדש לתוך משפחת העמים ברוב פאר והדר. בין אם נצליח למלא את התפקיד של בולם, בין אם לא נצליח במלואו, אך כל מהותנו ויישותנו וקיומנו זועקים אלינו להמשיך את השרשרת שלנו, למעננו ולמען האנושות, לבער זוהמה וטומאה. על כך זועקים אלינו דמי אחים מן האדמה: עשו הכל כדי לבלום, עשו הכל שלא יישאר זכר לנאציזם ולפשיזם.

מנדט זה, חבר הכנסת לבון, ניתן לי ולך והוא כתוב וחתום במגילת האש של הכבשנים. ואתם, ביודעין או שלא ביודעין - אני רוצה להניח שלא ביודעין - מעמידים את האומה והמדינה לשירות הפוך: להקל, לסייע, לזרז את האישור למזימה שמחר תאכל אותנו ואת העולם כולו בשלהבתה הטמאה. ואם ברגע האחרון אנו מנסים למנוע מכם כישלון, אתם באים ומטיחים בפנינו: ״הם מוכנים להשאיר את הגזל בשם ציוויים זרים. הם כבר היום מוכנים לסלוח ולוותר על חלקה של גרמניה המזרחית בגזל ובשוד״. אין סילוף ודיבה גדולים מזו. אנו נתמוך בכל מאמץ שהגזל יוחזר ובלבד שלא נשלם בעדו בחיינו-אנו ובאפר מתינו, בכבודנו-אנו ובכבוד אלה שציוו לנו את החיים וגם את חובת המאבק עד חורמה נגד תחיית הפשיזם והנאציזם. אנו נעודד ונתמוך בכל תביעה שגרמניה המזרחית תחזיר כל מה שמגיע לנו. דווקא מפני שאנו מעריכים את מאמציה לכינון משטר אחר, דווקא משום שבגרמניה המזרחית הולכים ועוקרים את שורשי הפשיזם, אם כי עדיין מרצחים מהלכים בה ועוד יהלכו זמן רב, דווקא משום שנאצי ופשיסט חייב שם לשתוק, להעלים את עברו או להוקיעו כחטא ופשע, בשעה שבגרמניה המערבית הוא מעלה אותו על נס, ובזכותו הוא עולה - דווקא משום כך נדקדק עם גרמניה המזרחית יותר ולא נלאה לתבוע מבריה״מ, הקשורה איתה בקשרי ידידות, שגרמניה המזרחית תשמש אות ומופת ביחסה ליהודים, בהיענותה לתביעת מדינת ישראל, בהחזרת הגזל והשוד, בהחדרת ההכרה בעם הגרמני שאין לו ולא תהא לו תקומה כל עוד לא יישא במלוא האחריות ויכפר על פשעיו נגדנו. מגרמניה המזרחית לא נקבל אתנן, כי הם נתבעים ונותנים מה שאנו דורשים: פירוק הזיון של גרמניה כולה, עקירת הפשיזם, חיסול אספקת ״לַנְדְסְקְנֶכְטים״ [גרמנית: שכירי חרב] גרמנים לתבערה עולמית.

אבל אתם מציעים לנו מפגש עם גרמניה המערבית, והרי פירושו שאנו נכפר על פשעיה ונכשיר אותה לברית. ודאי, לא נשחרר אותה מן החובה להחזיר את הגזל. אך אם אין-אפשרות לנהוג בה כפי שנהגו מעצמות הכיבוש המערביות, נטיל עליהם את האחריות, נתבע מהם - כי הם מפטמים אותה, הם מזרימים אליה הון ואון, גם אם לא נענינו עד עכשיו, נתבע, נחזור ונתבע, נסעיר בתוכם את דעת הקהל, נגייס בתוכם את המיטב והישר - וניענה במוקדם או במאוחר. אך מגע איתה, כדי שנקל להפעיל את הגרזן על ראשנו, על ראש העולם כולו - לא ולא.

אינני אומר שמכרתם את גופנו, את גוף מדינת ישראל. המדינה ועצמאותה לא יעמדו למכירה פומבית, אפילו סרסור לדבר עבירה לא יצליח לבצע מזימה זו. אך אתם הולכים ומצמידים את עצמכם, את מדיניותכם, למחנה המחייה ומטפח את הקלגסים הנאציים, וגוף נצמד נקנה במשיכה. יש חוק של גרביטציה גם בחיים המדיניים, והוא לא יפסח עליכם, בין אם תרצו בכך או לא. המשא-ומתן עם ממשלת בון הוא אחד החוטים המכריעים בעניבת חנק זו. איני אומר שאתם רוצים למכור את נשמתנו, את עצמאותנו הרוחנית מתוך כוונה תחילה. אך כל הבא במגע עם הטומאה ומתפשר איתה - מקבל טומאה ונעשה שותף לה (פנחס לבון (מפא״י): זכור זאת יפה) - המשא-ומתן עם ממשלת בון, עם היורש והממשיך של אבי אבות הטומאה - היא הגלישה המסחררת ביותר לדרדור אל מחנה הטומאה. כלום עד כדי כך אתם מוכי סנוורים, שאינכם רואים את התהום הפעורה שאליה אתם דוחים בלהיטות כזאת את המדינה?

אנו זקוקים לכסף, להרבה כסף. ודאי. עוד לא הייתה מדינה שתיקח על עצמה ייעוד כזה - להעביר עם מפוזר ומפורד למולדת, למזג שבטים לעם, לשַכנו, ליישבו, לקיימו בכבוד ולהקנות לו רמה תרבותית גבוהה, והכל במדינה המשוועת עדיין כולה לפיתוח, לאכלוס צפוף ומהיר, לגילוי אוצרות גנוזים ולניצולם המלא לטובת הכלל הלאומי. כן, זה מחייב אמצעים עצומים, אך לא כסף המטהר ממזרים נאציים, לא כסף המעלה סרחון והמבאיש את המדינה והעם. בכסף זה לא ניבָּנֶה. המכשיר ״הרציונלי״ הזה ירעיל את מהותה של המדינה - ״אי-רציונליות״ זו, שבלעדיה נשמט הקרקע מתחת רגלינו. איני מדבר כבר על עצם האשליה, שגרמניה של אדנאואר תנהג בנו אחרת מכפי שהיא נהגה כלפי בעלי החובות האדירים שלה. גם פירורי הגזל שהיא תבטיח ישמשו מכשיר לסחיטות מדיניות, ועוד תקויים בנו הנבואה המרה והקודרת: ״נמכרתם בלי כסף״.^[22]

ולבסוף: אתם טוענים לדמוקרטיה צרופה, לחופש המצפון וההכרעה. אדרבה, הביאו את הדבר לפני כל היישוב, העמידו למבחן כל אזרח בישראל. הכריזו על משאל עם. יבוא וישפוט העם כולו, יבוא ויכריע. וכאשר יכריע - כן יקום. העבירו את האחריות מעליכם על כולנו, העבירו את האחריות מחברי הכנסת על כל העם. נכריע בכבוד ואל נוכרע בקלון.

שמחה בבה (הציונים הכלליים): אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. היה יסוד להניח שבנושא כה עדין ורגיש כבעיית השילומים נשתדל כולנו, ללא יוצא מהכלל, לרסן את עצמנו בביטוי ובצורה. בוויכוח זה מרחף בבית צל נסתר המחייב אותנו להנמיך במקצת את קולנו ולומר את הדברים הכאובים ביותר ברוח שקולה ושקטה. אולם קרה אחרת. אני מצטער מאוד שאני מוכרח לסטות בפתח דברי מהטון שאני רוצה לנקוט בו להבא, כי אני חייב דברי תשובה לחבר הכנסת לבון. הקנצלר הגרמני בילוב^[23] אמר פעם: ״מדיניות אינה אומנות, היא אמנות״. אסוציאציה של משפט זה התגלגלה בפיו בצורה משונה במקצת בוויכוח על המזון.^[24] מה הטעם בדבר כשאתה מעלה שוב ושוב את הגיחוך שבקואליציה בין הרב נורוק, חבר הכנסת וילנר וברנשטיין? אני רוצה לשאול אותך: מדוע מותר לך ולחבריך להופיע יחד עם וילנר בחגיגות [אחד במאי] כשמדובר הוא על הפגנות המעמד נגד כסף יהודי, ומדוע אסור לנו להצביע איתו כשמדובר על כסף גרמני?

דיברת על מוסר ציבורי. אביא דוגמה שאיני יכול לדבר עליה בשוויון נפש: שלשום הופיע בעיתונך מאמר הגובל עם זוועה, האומר כי חוגי ״הציונים הכלליים״ תמכו על-ידי עזרה כספית ב״תנועת החרות״ כדי לארגן את ההפגנות. אני מבין שבפוליטיקה מותר הכל, אבל מדוע אתה מדבר על מוסר? אין בזה לא רק מוסר ציבורי, אלא אפילו לא מוסר פרטי.

חבר הכנסת רימלט הביא כאן תורה יהודית שלמה, האומרת שקיים גורם הנמצא למעלה מן השכל - ולא בניגוד לשכל, שרת העבודה. על זאת גם אמר ביאליק: לולא המשתגעים, היה העולם נחרב.^[25] זוהי תורתו של האר״י בסיפור על קבלת שבת בירושלים,^[26] וביטויו הפילוסופי ניתן בפי ברגסון.^[27] אנו נבנינו על תורה זו. מה הייתה כל ההתיישבות - שכל? מה היה המאבק, מר רוזן? מלחמת השחרור הייתה דבר שבהיגיון? אני אומר: ייתכן שהתורה הזאת עלולה לעמוד בניגוד גמור להשקפת העולם שלך. חבר הכנסת רימלט לא הצליח לשכנע אתכם באי-רציונליות, אולי נעשה אנו את החשבון הרציונלי הקר.

אני מניח לרגע קט דבר שלגבי דידי הוא אבסורד, אבל אצלכם הוא כמעט חוק, דבר מאוד היפותטי: אני אומר שכל מילה באיגרת אדנאואר היא אמת ויציב, אם כי כל השכל שלי מתנגד לכך, ואם כי כל האנשים המדברים על שכל צריכים ללמוד, והרי למדנו: הוצאו אובליגציות בתוכניות יאנג וריהם,^[28] בזמן שעל גבולותיה של גרמניה עמד צבא שהיה נחשב אז כאדיר ביותר באירופה והוצאו אובליגציות בכל הוולוטות: בדולרים, בפונטים, בפלורינים, באמריקה, באנגליה, בצרפת, בשוויצריה, בהולנד, באיטליה, בבלגיה ובשוודיה. אין מדינה בעולם שהיה לה קצת כסף ולא לוו ממנה. והרי דבר מוזר: עד גמר 1936, כאשר 70% מהסכומים היו צריכים להיפדות, הספיקה גרמניה לפדות 4.8% בלבד. אני אומר שוב דבר שבשבילי הוא אידיוטיזם, ולא רק אבסורד: משום שאין אנו סולחים ומוחלים, יהיו הגרמנים לגבינו צדיקים, ישלמו הכל. - מה אז?

ובכן, אני רוצה כרגע לעשות איתכם את החשבון הקר, את החישובים של ״פְּרוֹ״ ו״קוֹנטרה״. מה יקרה אז? אינני מזלזל ב״פרו״, אינני מזלזל בסכומים שייכנסו אם כי זה מגוחך ולמטה מכבודנו להגיד שזה יהיה ייצוב כלכלי. עוד מעט יגידו לנו שזה יהיה ייצוב המטבע. אבל זהו דבר גדול, ואם אנו יכולים להוציא עולים בחורף מהאוהלים, שלא יטבעו בגשם ולא יישרפו בקיץ בצריפון - זהו דבר גדול מאוד ואיני מזלזל בו. אבל יש לי בקשה אחת: הביאו בחשבון גם את האימְפּוֹנְדְרַבּילְיַה. יש לנו חשבון עם ארבעה גורמים: עם העולם החיצוני, העולם היהודי, העולם הערבי והעולם הגרמני.

נתחיל מהעולם החיצוני. גם העולם הזה יש לו חשבון עם גרמניה, עם אותה מדינה שטיפחה את פולחן הכוח, שמיום היוולדה, בזמן הטווטוֹנים, עסקה בחורבן בימי מסעי הצלב - במקום שדרסה רגל גרמנית היה חורבן, אומה שכל שכניה לא יכלו לגור איתה – פולניה, צרפת, אוסטריה - מדינה אשר טיפחה את התיאוריה של בהמיות אדם. בזמן המלחמה, בחפירות אל-עלמין, נמצא ספר של פילוסוף נאצי שאמר שהאדם הוא חיה, אומנם חיה יפה ביותר, אבל חיה. יש לעמים אלה חשבון עם אותו העם שטיפח תמיד - גם בתקופה שלא היו נאצים - את התורה שהכוח הוא מעל לחוק, שחוזה איננו שווה את הנייר שחותמים עליו; אותו עם שהקומפוזיטור שלו היה וגנר ובספרות שלו שלט פלאטן,^[29] ואת הפילוסופיה בשבילו חיבר ניטשה, ואת ההיסטוריה שלו כתב מוֹמְזֶן.^[30] זהו עם שאין לו אלוהים. קראתי את הספר ״דֶר נַר אין קריסטו עמנואל קואינט״ שכתב אדם אחד, גרהרד האופטמן^[31] בזמן שהיה עוד גרמני טוב. מי שקרא את הספר הזה רואה כיצד מחפשת גרמניה אלוהים. כל ״הטמפל-גזלשאפטים״^[32] היו תחנות ריגול. ובכן, חשבון עם גרמניה - אבל להם יש גם חשבון אחר. ואני אומר: החשבונות האלה שלנו אינם זהים עם החשבונות של העולם הגדול. לנו יש חשבון אחר לגמרי. ועכשיו צאו וחיקרו: כאשר אנו מקבלים את השילומים - איזה נשק מסוכן ומורעל אנו נותנים בידי אומות העולם! כי הרי לא חשוב מה שאמרו שרת העבודה וחבר הכנסת ארן. אויבינו יֵדעו איך לשפוט אותנו לא לפי תכונותינו הטובות. למה ניתן בידיהם נשק אשר גם שונאים וגם קְוַוזי-ידידים, אם יהיה הדבר נוח להם, יגידו: העם הזה מכר את עצמו. אינני מסכים לדבריו של שר החוץ שאמר בנאומו בשבוע שעבר בבית דגן: ״העולם לא ייתן לנו כסף אם נסרב לקבל שילומים״. אני חושב שיהא רציונלי אם אגיד כי ההיפך מזה הוא הנכון. העולם הזה יתעורר בכבוד כלפי העם היהודי ויגיד: הנה מדינה ענייה וקולטת עולים, העומדת במאבק כלכלי קשה, ובכל זאת כאשר הדבר נוגע לנשמתו של העם - הם סירבו לקבל.

הגורם השני הוא העולם היהודי. אין לי צורך לדבר על הנוער. אינני יכול להישמע לעצתו של שר התחבורה פנקס - לספר לילדתי את הסיפור שהוא סיפר אתמול. הנוער לא יבין אותנו. גם העולם היהודי בארצות הגולה לא יבין אותנו. לא יבינו זאת היהודים האמריקאים, לא יבינו זאת היהודים באירופה. כנגד זה הם יבינו: עם שנחנק בצנע - הנה הציעו לו שילומים והוא סירב. איזו השפעה מוסרית עצומה תהיה לכך! ואני שואל אתכם: מי, אם לא הכנסת, מי, אם לא מדינת ישראל? ואם זהו בית מקדש, כפי שהתבטא חבר הכנסת לבון - מי אם לא בית מקדש הזה ישמור על הכבוד? שוב איני מסכים להגדרה של שר החוץ האומר: ״מה שמותר ליחידים ולארגונים מותר גם לנו״. זהו עניין אחר. אילו ידעתי שישנו גורם אחר, יהודי ובעל משקל, היכול לשאת את המשימה הזאת, הייתי אומר למסור לו. אולם אין אחר.

הדבר הזה הוא בעל ערך גדול גם לגבי עמי המזרח התיכון. חלק מהם מצפה ומקווה שהמדינה תבוא לידי התמוטטות כלכלית; ואיזו השפעה בארצות הלוונט תהיה לכך כאשר יגידו: הנה, אתם רואים מה קרה? הם יבינו את מדינת ישראל ואת היסוד שעליו נוסדה.

אבל הגורם החשוב ביותר, אם כי הדבר עלול להיראות מוזר, הוא העולם הגרמני. והרשוני, חברי הכנסת, להגיד מילים אחדות שאני מבקש לקבלן ברצינות. יהיה זה אולי מגוחך, אבל אני מוכרח להגיד שאני משתייך לאותו דור ולאותו סוג של אנשים האומר - בניגוד לחבר הכנסת ארן: לעולם לא! אני מאמין שישנם ערכים נצחיים, וגם בתקופה זו של האטום, כאשר כל העולם הזה עלול להתפוצץ, אני מאמין שעוד יהיה טוב. אני, כיהודי, כאדם, רוצה וחייב להאמין שהאנושות תחזור פעם למסורת המבורכת של הליברליות האמיתית, ואני מאמין שגם ילדי גרמניה, אם יחונכו על ערכים תרבותיים ואם יוציאו ממוחם ומנשמתם את הערכים הבהמיים ואת החיה שבאדם - גם הם עלולים להשתנות. השנאה איננה נצחית. יהא לגרמנים האלה מה לזכור. הנה, חבר הכנסת סנה יצא כבר לפני כמה שבועות בנאום שבו אמר: ״צריך לשכוח את העבר״. אבל השכחה שלו היא גיאוגרפית גרידא, רק ביחס למחצית גרמניה. אבל אם ישנם יהודים שאינם זוכרים - הרי הגרמנים בוודאי שלא יזכרו. מה התועלת בכל המוסר הזה וכל השבועות הללו? מי ישמע זאת בגרמניה? חונך שם דור שלא ידע כלל שהיה דבר כזה.

יהיה צורך להתפייס, רבותי, ולא רק בגלל שכך למדתי מאמי עליה השלום: ״כשמדברים נדברים״. הדבר שאתם עומדים לעשות היא טרנסקציה לשָנים, והאם בכל שיחה שבה מדובר על הטרנסקציה אפשר להוסיף את המילים: ״לא נשכח?״ חבר הכנסת לבון אומר: ״אם לא שילומים - נקמה!״ אני מקבל זאת, לא בצורה שציווה שמואל הנביא, צורה של נקמת יד. עם כל אמוני במדינת ישראל ובכוחה של מדינת ישראל, אני חושב שכוחה ועוצמתה לא יעזרו לה לשנות במובן זה ולא כלום.

ישנה נקמה. לפני ארבע שנים דיבר חבר הכנסת שזר לגמרי אחרת על גרמניה. אני יכול לחזור על מה שאמר אז, והדבר היה מקמץ הופעה של מתנגד לשילומים. כאשר הוא הזכיר את טיטוס, רציתי להגיד: גם ביחס לטיטוס הייתה נקמה. היתוש לא היה ולא נברא - רק משל היה. היו חכמי רפואה במדינת רומא שידעו להוציא יתוש; אלא שהייתה זו נקיפת המצפון שלא נתנה לטיטוס מנוח.^[33]

אני רוצה להגיד מילה הנראית לכאורה כמילה ריקה: יכולה להיות נקמה אחרת מזו - שמשך דור שלם יקום נציג העם היהודי בכל ועידה בינלאומית שהגרמני יושב שם ויאמר: ״אלה רוצחי עמנו״. זה יהיה החינוך לדורות הבאים. זהו החשבון, כי לנו יש חשבון היסטורי. לכם יש חשבון אחר - איני מזלזל בו - חשבון הנובע מצורכי השעה.

אני מוכרח להגיד מילים מספר לנציגי הדתיים: לא התרגשתי בשעה שראיתי את ההתפוצצות הנפשית וההתרגשות שהוקראה מעל הנייר מפי חבר הכנסת חזני. איני יודע שום פסוקים, אולם דבר אחד ברצוני לשאול: הרי על כל דגל אתם כותבים: ״השם ינקום דמו״. משום-מה אתם מוסרים את כל המלאכה לריבונו של עולם, האם אסור לכם לקחת חלק בה?

מילה אחת לחבר הכנסת בגין: סיעתי יושבת פה באמצע ומפרידה בינך לבין החלק האחר של האולם, אולם אני אומר לך: איני מאמין כאשר אתה אומר כי היושבים באותו חלק של האולם הם פושעים וחוטאים. הם פטריוטים בדיוק כמוך. איני מאמין גם כאשר אומרים כי כל מה שאתה אומר אינו אלא תכסיס פוליטי. אולם אני אומר לך: איני יודע מה יקום ומה לא יקום במדינת ישראל, דבר אחד אני יודע - ״Liberum Veto״^[34] לא יקום במדינה הזאת.

יכולני להשיב לדברי חבר הכנסת רוזן. גם לי יש ילדה שאיני רוצה לחנכה על שנאה. כאשר הילדה הייתה בת ארבע לא יכולתי להסביר לה באופן מוחשי מה זה סבא, מה זאת סבתא ומה זה דוד אמיתי, לא מזויף. אולם יותר מדי דובר כאן בעניין זה. מי לא נטפל לקדושים הטהורים הללו? אני אומר: ינוחו בשלום על משכבם, נאמר רק ״אמן״ ונוציא אותם מגדר הוויכוח.

אני פונה לאותם החברים בכנסת העלולים לעשות שקר בנפשם ולהצביע בניגוד למצפונם: ישנם רגעים בחיי האומה שמלאך ההיסטוריה מרחף על פני האומה הזאת (יונה כסה (מפא״י): תגיד זאת לחבר הכנסת ברנשטיין) - חבר הכנסת ברנשטיין אינו עושה שום דבר בניגוד למצפונו. הוא יצביע בלב שלם. ״הציונים הכלליים״ לא שיערו כלל שהבעיה תועמד בצורה כזאת. עובדה היא שאתם נקטתם את היוזמה להפיכת העניין לעניין של קואליציה ואופוזיציה. ישנם רגעים בחיי האומה שמלאך ההיסטוריה מרחף על פני האומה, כאילו הייתי שומע את שקשוק כנפי המלאך. אוי ואבוי לאותה אומה, שאינה יודעת לפתוח את הדלת ולקבל את המלאך בסבר פנים יפות. אני פונה אל ראש הממשלה, שיש בו תחושה היסטורית עמוקה מאוד, שהייתה לו הזכות שמלאך האומה לחש סוד על אוזנו שלא יהיה רציונלי: ברגע זה חובתכם להוכיח כי כוח אמיתי אינו מתבסס רק על כוח פיסי. על החזק לדעת מתי להיות חלש.

ולחברי הכנסת אני פונה ואומר: שום איש מאיתנו לא יעשה שקר בנפשו. אולם בקונפליקט הטרגי הזה, המפלג אותנו, אני רוצה להתפלל - כי לצערי איני יכול להיות בטוח, ואיני רוצה אפילו לקוות - אני רוצה להתפלל כי בשעה המכרעת תוכיח הכנסת הזאת, יוכיחו חברי הכנסת, שנצח ישראל לא ישקר.

מאיר ארגוב (מפא״י): כנסת נכבדה. אני אחד השכולים. כל משפחתי הושמדה, במו עיני ראיתי את השרופים באש, את החנוקים, את הטבוחים. ולא הייתה זו הפעם הראשונה. בימי חיי ראיתי את טבח יהודי אוקראינה, את גופותיהם הפזורים כדומן על פני השדות באין מְקַבֵּר.^[35] נפל בגורלי גם להיות פעם, בימי הפרעות והשחיטות, בין אנשי ההגנה [היהודית העצמית] ללא נשק, כשכל העיר זועקת משבר דמים ואין מציל. וזכיתי להיות בין לוחמי ״הבריגדה״ כאחד מ-30,000 מתנדבים יהודיים שזכו [במל״ע-2] להתנדב במערכה גלויה תחת דגל יהודי מול הקלגסים הרוצחים, וזכיתי להיות בין הראשונים שבאו [בתום המלחמה] למקומות הטבח להעביר שרידים ניצולים לגאולה, לחוף מבטחים. באותם הימים הנוראים, בשעה שהגעתי עם חברים אחרים ל[מחנה הריכוז] בֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן, ראינו לפנינו תמונה מחרידה - עשרים אלף יהודים מתו שלושה ימים לאחר שחרור המחנה על-ידי צבאות בנות הברית, וקברותיהם של עשרים אלף יהודים אלה צוינו בשמות לועזיים מוסווים, באותיות לועזיות, על שם ארצות מוצאם בלבד - כאילו לא יהודים נרצחו, כאילו לא יהודים נקברו בקברות ההם, אלא נתינים הונגרים, פולנים, צ׳כים מכל מקומות פזורי ישראל. רק אנו, כיהודים, יכולנו להבדיל חיש מהר שעשרים אלף קברים אלה, כולם כאחד, היו קברי יהודים.

מה מסמל הדבר? בזמן שבנות-הברית אשר לקחו חלק במלחמת-העולם השנייה הגישו את תביעותיהן לשילומים מגרמניה על הנזקים שנגרמו להן, תבעו ההונגרים, הפולנים, הצ׳כים והרוסים לעצמם - בשם היהודים אזרחי אותן המדינות שנשחטו - את הרכוש שנגזל מהם. ובאותם הסכומים העצומים שקיבלו מן הגרמנים הממשלות של בריה״מ, צרפת, אנגליה, פולין, הונגריה, צ׳כוסלובקיה, והממשלות של יתר ארצות ההשמדה - סכומים שהגיעו לביליונים רבים - נכלל חלק גדול של הרכוש היהודי הנגזל. הם תבעו שילומים אלה מידי המרצחים בשם נתיניהם היהודים, ולקחו אותם לעצמם ולארצותיהם. כי ליהודים לא היה תובע קולקטיבי, לא הייתה מדינה שתתבע בשמם.

אני שואל שאלה פשוטה מאוד: לאחר שקמה מדינת ישראל, מדוע אסור לנו לפענח את השמות שעל הקברים האלה ולדרוש בשם אותם היהודים הטבוחים חלק מהרכוש שנגזל? מדוע הרכוש היהודי שהחזירו הגרמנים לצבאות בנות-הברית, לממשלת בריה״מ, לממשלת פולין, לממשלת הונגריה או לממשלת צרפת הוא כשר, הוא מותר במגע, הוא כשר לשיקום ההריסות של בתֵי יהודֵי אוקראינה שאינם יותר שם, הוא כשר לשיקום פולין הדמוקרטית ברכוש של יהודיה שאינם שם עוד, הוא כשר לשיקום הריסות צ׳כוסלובקיה בשם חלק מיהודיה שאינם שם יותר - ומדוע הוא טריפה ופסול וטמא כאשר תובעת אותו מדינת ישראל?

מניין שאבתם מוסר כזה, היכן למדתם מוסר כזה? מדוע זה אסור? אני שואל: מדוע אסור לדרוש מהרוצח שיחזיר לנו חלק מהרכוש? (מנחם בגין (תנועת החרות): הסכם עם הרוצח אסור לחתום) - אין הסכם, עוד אגיע להסכם שלך ולאבנים שלך (מנחם בגין (תנועת החרות): אלה האבנים שלי) - אל תתגאה בכך. שאלתי היא פשוטה: אילו מהלך הקרבות היה שונה ואילו כבשו צבאות רוסיה את כל גרמניה, ויכול היה לקרות דבר כזה, כפי שקרה שכבשו את הונגריה ואת פולין (תופיק טובי (מק״י): שיחררו) - נניח שאקבל את הנוסח שלך ואומר שאילו שחררו הרוסים את כל גרמניה - אם אנקוט לשון טהורה ונפלאה זו - ואיתה את כל עם גרמניה (שמואל מיקוניס (מק״י): את גרמניה הם כבשו) - הסכימו קודם ביניכם אם זה היה כיבוש או שחרור. אילו כבשו הרוסים את כל גרמניה, אני שואל את הקומוניסטים היהודיים וגם את הקומוניסטים הגויים, אם אין הבדל ביניהם (שמואל מיקוניס (מק״י): אין שום הבדל) - אילו כבשו הרוסים את כל גרמניה כולה, אז בוודאי היו הקומוניסטים היהודים, אם כי אני מטיל ספק בכך, דורשים פיצויים ושילומים למדינת ישראל מגרמניה הלא-נאצית כולה. אז היה כל העם הגרמני אחד, הוא היה ברשות הרוסים, וודאי הייתה קמה ממשלה ״טהורה״ של אנשים שישבו בבתי הסוהר, ממשלה של הסוציאליסטים או של הקומוניסטים, של לוחמי החופש, והעם הגרמני הזה היה בתחום מדינה אחת וממשלה אחת. האם אותו העם - העם הגרמני כולו - רצח או לא רצח? הוא אחראי לרצח או לא? (שמואל מיקוניס (מק״י): רצח) - אם רצח - מדוע לא ישלם? הוא צריך לשלם, ולפחות אותו החלק שניתן לקבלו.

חברת הכנסת וילנסקה באה ואומרת: הרוסים כבר עושים דבר טוב ליהודים, עושים דנאציפיקציה. הרוסים קיבלו את המכונות שם, קיבלו את הרכוש, קיבלו פיצויים, קיבלו שילומים, הוציאו כל מה שרק יכלו להוציא מגרמניה המזרחית - מה יש לרצות עוד? הם לקחו, אבל לא אנחנו! והשאלה היא מה נקבל אנחנו? באים ואומרים לנו: ״לכם דבר זה אסור״. מה שמותר לכולם - לקבל חלק מהרכוש השדוד - מדוע אסור לנו? (ישראל בר-יהודה (מפ״ם): מותר) - אם מותר, בל נהיה תועים בכוכבים. אם אתה בוחר לעצמך שיטה כזאת - הייתי אני בוחר בשיטה אחרת. אילו הייתה אפשרות, שצבא יהודי ייכנס לברלין וייקח את כל שכיות החמדה, ייקח בלי כל משא-ומתן - הייתי בוחר בשיטה כזאת. אבל דבר זה אינו ניתן לנו. אפילו לחיילי הבריגדה היהודית ניתנה רק שהות של 24 שעות על אדמת גרמניה, כיוון שחיילי הבריגדה התחילו בפעולות נקם, ואז התעוררו כולם והוציאו את חיילי הבריגדה מגרמניה^[36] (מנחם בגין (תנועת החרות): גם מר בן-גוריון התערב והוציא אותם) - שקר הדבר. זוהי אחת הדיבות והעלילות שלך. לחיילי הבריגדה היהודית אשר עלו על אדמת גרמניה - ואני עֵד חי לדבר זה, ואינך יכול להפריך את דברי - ניתנו רק 24 שעות, כיוון שהתחילו בפעולת נקם ומשום כך הוציאו אותם.

מאותו הרכוש העצום המוערך בשישה מיליארד - בכלל אי-אפשר לאמוד רכוש זה - אנו תובעים כרגע רק מיליארד וחצי. מדוע צריך לוותר על כך? שמעתי כאן בדברי הנואמים, ובייחוד בדברי אנשי השמאל והקומוניסטים, נימה כזאת: בארה״ב, בייחוד במערב, לא נחים ולא שוקטים, אלא מסיתים בלי הרף את ממשלת ישראל לדרוש שילומים, ומדי יום ביומו מתקבלות פקודות מהסטייט-דפרטמנט לישראל לדרוש שילומים מגרמניה, שאם לא כן לא יוכלו להתפשר עם גרמניה. אתם נפלתם קורבן לאגדת היטלר על ״הכוח היהודי המסתורי״. היטלר הפיץ אגדה על הכוח היהודי המסתורי, שמאחורי כל הממשלות החדשות בעולם עומדים יהודים ובלי היהודים אי-אפשר לבצע דבר, וכשהיה נואם ומסית בימי המלחמה היה אומר ״צבאות היהודים הבינלאומיים״. גם אתם נפלתם קורבן לאגדה זו - שבלעדינו לא יכול הסטייט-דפרטמנט לוותר על שילומים מגרמניה, אינו יכול לצייד את גרמניה בנשק. בלעדי הרוסים אי-אפשר לאחד את גרמניה, והם הרי דורשים את איחודה של גרמניה כולה. בלעדינו אין הרוסים יכולים כביכול לדרוש הוצאת כל צבאות הכיבוש מגרמניה, והרי הם דורשים זאת. בלעדי ההכשר שלנו לא היו מזמינים את אדנאואר ללונדון, או לא הייתה תוכנית שומן. בלעדי צבא הגנה לישראל לא תיתכן מלחמת-עולם - זהו הפזמון החוזר שלכם, וחבר הכנסת ארם, בתמימות אולימפית, חוזר וממשיך ״אנו ניתן הכשר״. רבותי, זו יותר מתמימות!

בעולם הטמא שלנו אפשרי הכל. כשנחוץ היה לברך את היטלר בירכו אותו ליום השנה שלו, למרות הטלאי היהודי הצהוב...^[37] (שמואל מיקוניס (מק״י): הוא בירך אותו ואחר-כך השמיד אותו) - אבל בירך אותו. (אסתר וילנסקה (מק״י): בירך אותו כדי להשמיד אותו); (צחוק באולם) - בעולם הטמא שלנו אפשר לברך ולהשמיד בעת ובעונה אחת. אבל מדוע אתם מצרפים אותנו לחבריא הזאת, הפועלת בשיטתה היא, לפי דרכיה היא? למה לכם ליפול קורבן לאגדה זו של ״כוח היהודים בעולם״?

האמת היא הפוכה. האמת היא שאנו פנינו השכם והערב - שלוש שנים לפני הקמת המדינה פנתה הסוכנות היהודית ואחר-כך פנו המדינה וממשלתה - בדרישת שילומים קולקטיביים (שמואל מיקוניס (מק״י): מתי זה היה?) - לפני הקמת המדינה פנו הסוכנות היהודית והמוסדות היהודיים.^[38] דרשנו פיצויים קולקטיביים בשם היורשים שמתו ולא נענינו, או נענינו במידה זעומה. נתנו לנו 25 מיליון או עוד פחות מזה. אבל בסכומים גדולים לא נענו לנו. והנה קמה מדינת ישראל, היא פנתה לארבע המעצמות. אילו הייתה בריה״מ שונה בנידון זה מאנגליה, צריכה הייתה לבוא ולהגיד: רבותי, אני מבינה לכם, אני אטיל קונטריבוציה על גרמניה המזרחית ואת חלקה אשלם לכם. אך מה עשתה בריה״מ? היא לא נענתה כלל לפנייתה של ממשלת ישראל (שמואל מיקוניס (מק״י): היא השמידה את הנאציזם) - לא בשבילך. הוצא זאת מראשך.

יתר שלוש המעצמות אמרו: נכון, מגיע לכם, אך עם הגרמנים תדברו בעצמכם. אני שואל אתכם: אילו ענתה לנו בריה״מ בדיוק באותו נוסח - היה זה כשר? היה זה טוב? היה זה מוסרי? היה זה מותר? (שמואל מיקוניס (מק״י): מה זה ״אילו״?) - יהא בלי ״אילו״. בכסף היהודי הזה שנקבל חזרה ניישב לא פחות מ-600,000 נפש (שמואל מיקוניס (מק״י): באיזה כסף?) - בכסף היהודי שגזל היטלר, והמדינה שיורשת את הכסף הזה צריכה לשלם. איני יודע אם בריה״מ ניהלה משא-ומתן עם היטלר לאחר שמת, אך היא ניהלה משא-ומתן עם אלה שנשארו בחיים אחריו על פיצויים ושילומים. אני אומר: היטלר ויורשיו ואלה שבאו אחריו, הטובים והרעים כאחד, רשעים ולא רשעים - שלם ישלמו את הגזלה. מותר או אסור לדרוש את הכסף שלנו? האם זה כסף שלנו או של הגרמנים? הגזלה הזאת היא שלנו, היא מגיעה לנו. זהו רק חלק מהגזלה הזאת. כל צבאות הכיבוש לקחו מכונות Made in Germany, לקחו חומרי גלםMade in Germany, לקחו אוצרות Made in Germany ואינם מתביישים כלל וכלל. ואל תאיימו במיליםMade in Germany (קריאה) לא, מר בגין, גם בלי כסף לא תהרוג אף גרמני יותר. זאת תספר ברחוב, לא לי. אני אומר: אין לאיים במילים Made in Germany. כשם שאחרים קיבלו מכונות - נקבל גם אנו מכונות, נקבל צינורות, נקבל פלדה, נחושת, זהב (שמואל מיקוניס (מק״י): למה יתנו לך?); (שר החוץ מ. שרת: שאל אותם).

ואני שואל אתכם, ה״בעלים״ על ההיסטוריה ובעלי המצפון החדש בישראל: מי נתן לכם, ל״ציונים הכלליים״, רשות לוותר על אפשרות של יישוב 600,000 נפש בישראל, כשמעולים אלה נלקח כל רכושם, גם במזרח וגם בארצות האיסלאם, מחוט ועד שרוך נעל, והם באים אלינו ערומים, עניים, דוּויים, ללא פרוטה בכיסם, מופקרים לשיטפונות ולרוחות סוערות - ואחר-כך להסתה הפרועה שלכם על סבלם? מי נתן לכם רשות למנוע מאיתנו להביא לישראל, ליישב ולקלוט, עוד 600,000 נפש על-ידי השבת הגזלה היהודית, באמצעות הכסף היהודי הזה, בספינות הללו שנקבל, הרכבות, חומרי הגלם, הצינורות?

יצרתם פה תיאוריה של ״אסור במגע״, ״אסור לדבר״. אני, עבדכם, לוקח לעצמי את הזכות להגיד כי שקלתי את הדבר ברצינות לא פחותה מזו של חבר הכנסת רוקח, המאיים עלינו בשביתת רעב גנדיסטית.^[39] ואני נוטל על עצמי לשבת ליד שולחן עם הרוצח, ולהגיד: השב את הגזלה! האם אין זה כבוד לאומי? (אסתר רזיאל^-נאור (תנועת החרות): האם תגיד זאת בדיוק כך?) - אולי את אינך מסוגלת לכך, אבל אפשר לשבת עם רוצח ולהגיד לו: השב את הגזלה (אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): עכשיו אתה דופק פחות חזק) - מדוע זה אסור? האם הסובייטים אינם מדברים איתם? מה השקר הנפשי הזה? הביאו כאן אנלוגיות היסטוריות. פרעה מלך מצרים גזר על הכל, השמיד, רצח, ובכל זאת בא איתו משה במשא-ומתן. אומנם היה לו מקל קסמים - הוא היה הופך לנחש ומפיל פחד על פרעה - ואומנם משה היה שליחו של הקב״ה, אבל הוא דיבר אליו פה אל פה, וכשלא יכול היה לדבר, ביקש מתורגמן (אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): זהו בדיוק מה שאינכם רוצים לבקש. זוהי הנקודה) - אבל שניהם היו יהודים, גם אהרון וגם משה, והם ניהלו משא-ומתן, ואמרו: ״שלח את עמי״, והלכו לא פעם. הלכו בתוך עבודת הפרך, בתוך הרציחות, בתוך הטבח, ״וינצלו את מצרים״, וביקשו גם שילומים.

אבל כל הפסוקים האלה אינם שייכים לעניין. אינני רוצה להתחבא מאחרי פסוקים. אנחנו חיים בעולם מציאותי. והעולם המציאותי אומר: אם אינני יכול לנקום נקמת דם - ואינני יכול, ואין זאת שאלה של רצון או שאלה הניתנת להכרעה בוויכוח - אקבל לפחות חלק מהגזלה (אליעזר שוסטק (תנועת החרות): אם נכונה הצהרתך, מדוע במשך ארבע שנים, בכל הודעותיכם, הודעתם: שום משא-ומתן עם גרמניה? אם כל-כך נכון הדבר, יכולתם להגיד זאת כל הזמן); (מאיר וילנר (מק״י): מדוע באה היוזמה מצד הממשלה האמריקנית ולא מצד ממשלתנו?) - האם בלי השילומים היית נואם נאום אחר? האם אסתר וילנסקה לא הייתה אומרת לנו אותם הדברים גם בלי השילומים? מה לכם שילומים? הלא זאת רק חזרה על אותם הנאומים בהזדמנות זו.

אמרתי בראשית דברי כי במשך כל הזמן עד להקמת המדינה, הייתה רק הסוכנות היהודית מוסד ארצי שדרש שילומים קולקטיביים, ורק אחרי זה נעשה ניסיון של פנייה למעצמות.

לנו היה קל יותר שהאנגלים, הצרפתים והרוסים יתנו לנו את הכסף. אך האם בנו תלוי הדבר? מה עשה שר החוץ הישראלי? מה עשתה ממשלת ישראל? היא ניסתה ללכת בדרך של בקשת קונטריבוציה. היא פנתה אל מעצמות הכיבוש שיכריחו את גרמניה לתת לנו חלק מהגזלה, ושנקבל את הכסף על-ידי מעצמות הכיבוש. אחרי כמה חודשים ענו המעצמות לממשלת ישראל תשובה פשוטה וברורה. אין אנו רוצים להיות שליחיכם. במקרה הטוב - נדרוש; במקרה הטוב - לא נפריע לכם. אבל לעשות את המלאכה עבורכם - אין אנו רוצים. תשובה פשוטה מאוד. מעצמה אדירה אחת לא ענתה לנו כלל. וממשלת ישראל שואלת: האם מותר לי להגיד לראש ממשלת גרמניה: ״שלם״ - או אסור לי לעשות זאת? אתם אומרים שאסור לדבר איתם ושהגזלה תישאר בידי הגרמנים (משה ארם (מפ״ם): אינך עונה מה אתה נותן עבור זאת) - שום דבר אינני נותן. רק במוחך צץ משהו מסתורי על נתינה.

ועל ״ההכשר״ כבר אמרתי: גרמניה כשרה בשביל העולם הזה כחברה שווה. המזרח לא ישאל אותך והמערב אינו שואל אותך. אתה וחבריך יוצרים אגדה שאנחנו נותנים ״הכשר״. אילו באמת הייתה זאת השאלה, היה הצדק איתך. אבל זוהי אונאה עצמית. ההכשר אינו תלוי בנו. כפי שאין שואלים לדעתנו אם יש לאחד את גרמניה כולה או להוציא את צבאות הכיבוש מגרמניה. אבל מה זה מועיל לי? מה זה נותן? בכסף שנקבל אנו רוצים להביא שש מאות אלף יהודים (אסתר וילנסקה (מק״י): חבר הכנסת ארגוב, האם תשב עם הנאצים בברית האטלנטית, או לא? ענה לי!) - כשנתווכח על הברית האטלנטית, אענה לך על השאלה הזאת. ממשלת ישראל הודיעה גם באיגרתה לבריה״מ - והאיגרת הזאת נמסרה לידיעת ועדת החוץ והביטחון: ״לעולם לא תשתתף ממשלת ישראל ומדינת ישראל כ׳פרטנר׳ בהתקפה נגד אחרים!״ התבטיחי לי את שלא יתקיפו אותנו? (פנחס לבון (מפא״י): ואם היא תבטיח?).

ברצוני להוסיף הערה אחת לעניין שהופיע בדרך אגב, לעניין האבנים של שלשום. ישנם כאן חברי כנסת רביזיוניסטים אחדים שאני מכיר אותם היטב מכמה מקרים יפים מאוד בחיי האומה. היו לי חברים טובים מאוד בבריגדה, חברים לנשק ולמפעל [״הבריחה״ וההעפלה] הגדול. אבל אני מכיר גם אחדים מימי הפרת השביתה בפתח-תקווה.^[40] אני רוצה להזכיר משהו מתקופתנו אנו, ולאו דווקא מתקופת חורבן בית שני והסיקריקים. אני רוצה           להזכיר את התנועה הציונית בעולם, שמורה ומנהיגה המנוח ז״ל עלה על במת הקונגרס שלה וקרע את השקל הציוני^[41] (אליעזר שוסטק (תנועת החרות): את תעודת הקונגרס, ולא את השקל) - אני זוכר את תקופת השמדת קופסות הקרן הקיימת, יריות בקופסות אלה, באספות ציוניות בכל עיר ועיירה בפולין, זריקת אבנים, מעשי דמים וטרור, וגם רצח של יהודים.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה קמו פרלמנטים רבים עם קונסטיטוציות יפות מאוד שדיברו על חירות האדם, על חופש האדם וחופש הדיבור, חופש האספות וההפגנות. אבל כעבור שנים אחדות השתתפו הקומוניסטים מצד אחד והפשיסטים מצד שני בהשמדת הפרלמנטריזם הזה. לשם כך הצביעו הקומוניסטים בגרמניה בעד הינדנבורג, והדבר הגיע עד לידי שריפת הרייכסטג. סיכום הדבר היה דריסה ברגל של כל צלם אלוהים. דברים אלה נעשו על-ידי השמאל הקיצוני ועל-ידי הימין הפשיסטי. רצחו את רתנאו היהודי לא בגלל היותו יהודי, אלא כ״מוכר גרמניה לצרפת״, בגלל הגבולות, על שחתם ראשון חוזה עם בריטים. בקיצור – בשם הפטריוטיזם הלאומי. בחודשים האחרונים דיברו חזן וארם באותו סגנון כשדנו על [שביתת] הימאים,^[42] ובאותו סגנון דיבר ריפתין כשאמר: ״לא נציית!״ אני מבדיל אלף אלפי הבדלות ביניכם, אבל הם דיברו באותו סגנון. כשמכים שוטרים בחיפה,^[43] מדוע אסור להכות שוטרים בירושלים? וכך מתקרב קצו של הפרלמנטריזם היהודי, קצו של החופש. כך היה בכל העולם, ולתהליך זה אנו עדים גם במדינת ישראל הצעירה.

אילו הייתי שבוי לאנלוגיות היסטוריות, הייתי רואה לפני את חורבן הבית השלישי, אבל בין תקופה היסטורית אחת לשנייה קרה דבר מה שאינכם מביאים אותו בחשבון: ישנה בארץ תנועת פועלים יהודית וסוציאליסטית, הרואה את עצמה כשליחת העם ולא כשליחת מעמד. במשך שבעים שנה היא הוסיפה נדבך לנדבך ולא פחדה ללכת בארצות כשתרמיל בידה, כדי ללקט פרוטות לבניין הארץ הזאת. אבל היא יודעת גם להגן בדמה ובנפשה על החירויות האלה ועל החופש הזה. אנו נעמוד למשפט ההיסטוריה היהודית, המוסר היהודי והמצפון היהודי, על כך שאנו תובעים חלק מהרכוש הנגזל, כדי להשקיע כסף זה למטרת קודש בבניין, בקליטת המוני עולים במולדת, אך גם נגן בנפשנו על כל מה שכבשנו, על ריבונותנו ועל חופש בהכרעה. כי בשם העם נשלחנו הנה ובשמו נפעל ונבצע.

אברהם ברמן (מפ״ם): כנסת נכבדה. ברצוני לומר כמה מילים על הנושא האומלל הזה. הייתי בגטו ורשה, הייתי במחתרת, לא מעיתונים ולא מסיפורים למדתי את הפשיזם הגרמני הרצחני. במו עיני ראיתי את הגיהינום ההיטלריסטי, את רצח עמנו. אני יודע מה אמרו ומה חשבו חברי - מרדכי אנילביץ׳^[44] ואיתו מאות ואלפים לוחמי הגטאות, כשהלכו קוממיות לקראת המוות.

יש לי זכות לומר מעל הבמה הזאת בשמי ובשם אנשי המחתרת: לא, לא לכך הרימו לוחמי הגטאות את דגל המרד, כדי שכמה שנים אחרי המרד יישבו נציגי העם היהודי עם אלה שטיבעו את הגטו בדם, שרפו אותו באש. אין זה עניין של סנטימנטים. לתת יד למשטר כזה, לשבת לשולחן אחד עם אנשים המחיים את הסיוט ההיטלריסטי, את ארגוני הס״ס, את ה״וורמכט״ הנאצי, הרי זה טירוף דעת, שיגעון מוחלט, אנטי-יהודי, אנטי-לאומי.

ברגע האחרון אנו קוראים לכם, חברי הכנסת: אל תעשו את העוול, את הפשע הזה! שום נימוקים אינם יכולים להצדיק את העוול הזה.

לצערי הגדול, הדיון שאני שומע אותו בכנסת איננו חדש בשבילי. שמעתי נימות ונימוקים כאלה גם בגטו ורשה. היה שם מאבק פנימי חמור בין המחתרת הלוחמת לבין המגינים על ה״ריאל פוליטיק״, רחמנא ליצלן, של התפייסות עם הנאצים, של מגע-ומשא איתם. והיו לא מעט אנשים כאלה, לא רק ב״יודנרטים״. גם הם אמרו: צריך לחשוב על תכלית, על תועלת, על הרכוש היהודי, לא להילחם כל-כך בנאצים. נאבקנו נגד האדונים האלה בכל החריפות, בכל הרגשנות. ראינו בזה לא רק בגידה בכבוד העם. הבינונו שהעמדה הזאת איננה ״ריאל פוליטיק״, אלא ההיפך ממדיניות לאומית ריאלית. ראינו בזה אשליות מסוכנות המחלישות את המוני העם בזמן הטרגי ההוא. קבענו אז, שיכול להיות רק יחס אחד ויחיד בין העם היהודי לבין הפשיזם הגרמני: מאבק לחיים ולמוות.

עכשיו, כאשר יש לנו כבר פרספקטיבה היסטורית, כולנו יודעים לאן יכלה להביא עמדתם הפטלית של האנשים האלה: אך ורק לחרפות ובושות, לבגידה ולביזיון לאומי. לא הם הצילו את כבוד העם, אלא המחתרת היהודית הלוחמת עם התנועה החלוצית והפועלית בראשה. אל תשכחו את הלקח הטרגי הזה, את ההתראה הזאת! אל תביאו את עמנו ואת מדינתנו לביזיון! אין לכם זכות לעשות זאת, אין זכות לשום ארגון יהודי בעולם לעשות זאת. יש לי כאן רשימה של הארגונים שהשתתפו בכינוס הידוע בניו-יורק, שהיו צריכים לתת הכשר למשא-ומתן המחפיר. מי היו שם נציגי העם? ״אמריקן ג'ואיש קומיטי״, ארגון המתבוללים הפלוטוקרטיים בארה״ב, או ה״אנגלו ג'ואיש אסוסיאיישן״ באנגליה - החברה של המתבוללים המובהקים, האנטי-לאומיים באנגליה, ועוד ארגונים מסוג זה (שר החוץ מ. שרת: מה בדבר הקונגרס היהודי העולמי שאתה משתתף בו, והסוכנות היהודית שאתה יושב בה?) - האם הארגונים של המתבוללים האלה מייצגים את העם היהודי? הרי זה דבר מגוחך.

אנו קוראים מעל הבמה הזאת להמוני העם בעולם כולו, לנוער היהודי: אל תקומו לחלל את הדגל היהודי, אל תסכימו לחרפה כזאת. אני קורא לרבבות העולים החדשים, לאחינו מפולין, מרומניה ומכל הארצות שעליהן עבר הגיהינום הנאצי, לאסירי מחנות הריכוז, לניצולי ההשמדה: ניאבק בכל כוחנו נגד כל שיתוף, נגד כל הסכם של קלון עם רוצחי אחינו.

שום רוב מלאכותי, פורמלי, בכנסת, כאשר מכינים אותו באמצעי לחץ וכפייה, איננו יעיל. הרוב הזה - אם יהיה - יהיה סילוף של רצון העם. הרוב המכריע האמיתי של העם היהודי יהיה נגד כל מגע-ומשא מול יורשי היטלר. העם של טרבלינקה, מיידנק, אושוויינצים, של גטו ורשה, לא ישלים לעולם עם כל משא-ומתן, עם החלטות מזויפות כאלה! הוא יילחם בעוול הזה.

הרצל ברגר (מפא״י): חלק מן המשתתפים בוויכוח הזה הקלו על עצמם את מלאכתם: הם ניסו להתווכח איתנו על דברים שכולנו יחד עומדים בוויכוח עליהם עם העולם כולו. וחלק אחר של המשתתפים בוויכוח הרבו להקל על עצמם את מלאכתם: הם הביאו נימוקים לא נגד דברים המופיעים בדיון הזה, אלא נגד דברים שקל להתווכח נגדם, ורק לשם כך הכניסו אותם לתוך הוויכוח הזה. איני חושב שזה לתועלת הדיון כאשר בתוך הוויכוח הפוליטי הזה מנסים להעלות זכר מתים יקרים לכולנו. כן אינני חושב שצדק לגמרי חבר הכנסת רימלט כאשר קבע פה, כי דרך העם היהודי בהיסטוריה, שהגנה על קיומו, הייתה דרך של פעולה בניגוד להיגיון. היו הרבה מאוד פעולות בניגוד להיגיון, אשר הצילו אותנו. היו גם פעולות בניגוד להיגיון אשר לא כל-כך הצילו אותנו. אך כאשר נעשו פעולות בניגוד להיגיון, שהצילו אותנו, הן נעשו לא רק מפני שעמדו בניגוד להיגיון אלא גם מתוך שיקולים אחרים.

אנסה לעמוד כאן לא על דברים שהופיעו בוויכוח הזה, אלא על דברים שהם גרעין הדיון הזה, ואסביר מדוע סבור אני כי הדרך אשר מציעה הממשלה היא הדרך הנכונה. כאשר אירע לנו מה שאירע בתקופת היטלר, אפשר היה להסיק מזה מסקנות שונות. אפשר היה להסיק מסקנה מאוד מאוד גאה ולומר: בעולם הזה אין מקום לגרמנים ולנו, ואם אי-אפשר להשמיד את כל העם הגרמני, אנו צריכים להסתלק מן העולם. לא אמרנו זאת, לא זו הייתה התשובה של העם היהודי, ולא זו הייתה התשובה שהייתה נובעת מכל ההיסטוריה היהודית. התשובה של ברגלסון^[45] הייתה: ״לא אמות כי אחיה״. לא אכנס לפרשה איך הוא חי עכשיו, כי אין זה שייך לנושא שאנו דנים בו. אך זו הייתה תשובת כולנו, ויש מסיקים מתשובה זו מסקנות שונות. במידה שהדבר ידוע לי, קיים רק ארגון ציבורי ופוליטי גדול אחד במדינת ישראל, שיש לו קשרים בינלאומיים עמוקים מאוד, והוא סירב להשתתף בכינוס בינלאומי חשוב לו מאוד, לא פחות ולא יותר מאשר הקמתו מחדש של האינטרנציונל הסוציאליסטי, מפני שהכינוס הזה נערך על אדמת גרמניה. הארגון היחיד שעשה כן היה מפלגת פועלי ארץ-ישראל. שם לא התקוממו, אלא פשוט לא השתתפו.

אפשר לומר: לא נקבל מן העם ההוא לא פיצויים, לא שילומים, לא החזרת רכוש - איננו רוצים לקבל מידיו דבר. היה יהודי אחד אשר אמר זאת לשארית הפליטה בגרמניה, זה היה [המשורר ה.] לייוויק. מה הייתה התשובה על כך? מהיום הראשון ועד היום, כל יהודי שיש לו אפשרות לקבל כפרט פיצויים, שילומים, ולפעמים לא רק רכוש, פונה לבית משפט גרמני על יסוד חוק גרמני חדש שהופיע אחרי מיגור המשטר של היטלר - אומנם רק בגרמניה המערבית, כי רק שם קיימים חוקים כאלה - ותובע ומשיג את המגיע לו על דעת כולנו, ללא התנגדות של איש מאיתנו, על דעת כל הארגונים היהודיים בעולם ובעזרתם, ובתוכם הסוכנות היהודית, אותה סוכנות יהודית שבה משתתפות כל המפלגות שבבית הזה, חוץ מן המפלגה הקומוניסטית, שתי המפלגות של ״אגודת ישראל״ ושלוש המפלגות הערביות - ו״אגודת ישראל״ משתתפת בפעולה הזאת מהצד השני - ואף ״תנועת החרות״ הייתה מיוצגת בסוכנות היהודית עד לפני זמן מועט, ובתקופה כאשר הסוכנות עשתה את הפעולות האלה.

כל הארגונים האלה מנהלים משא-ומתן. כל עוד זה היה אפשרי, ניהלו את המשא-ומתן רק עם מוסדות של מעצמות הכיבוש. כאשר התחילו להעביר את העניינים האלה ל״ארצות״ [מדינות גרמניה הפדרלית], ניהלו משא-ומתן עם הממשלות המקומיות. כאשר העבירו אותם אחר-כך ל״ברית הארצות״, התחילו לנהל משא-ומתן גם עם הממשלה המרכזית של גרמניה המערבית. בוויכוח בכנסת לא חזרה ההשוואה המופיעה בכל יום בעיתונים ובאסיפות - ההשוואה עם החרם על ספרד. לא אכניס את ראשי לוויכוח הגדול בין ההיסטוריונים, מה היה טיבו של החרם על ספרד. אך זה היה כלל להתנהגותו של היהודי היחיד, ומה שמציעים לנו עכשיו הוא שהיהודי כיחיד יקבל מה שמגיע לו תוך משא-ומתן, תוך פנייה לבית משפט גרמני, אולם אחרי-כן תבוא מדינת ישראל ותוציאו מידי חובת החרמת גרמניה. זה הדבר שמציעים לנו.

כאן מתגלית תפיסה מסוכנת מאוד של היחסים בין היחיד ובין החברה, בין האזרח והמדינה. כאן מתגלית תפיסה העלולה להרוס את המדינה הזאת בראשית צעדיה, כי גם בתקופה הראשונה של הבניין, המדינה היא הנתבעת - היא חייבת לספק לאזרח הכל, היא חייבת לספק לו גם את העולם הזה בתביעותיו לשילומים מגרמניה, וגם את העולם הבא על-ידי השמירה על עיקרון החרמת גרמניה. ולכן אני פוסל הבחנה זו בין היחיד ובין הכלל.,

אבל אין זה הכל. הייתה השמדה. היו מניעים שונים להשמדה זו, ולא אעמוד כאן על כולם - צימאון לדם, טירוף המוני, חשבון פוליטי קר. כל זה שימש בערבוביה, אבל היה גם חשבון כלכלי, היה חשבון של שוד. אחרי המלחמה הזאת, דומני לראשונה במאה העשרים, נקבע חידוש. עד עכשיו לא היו מקרים שאחרי מלחמה יעמידו את ראשי המדינה המנוצחת למשפט ויתלו אותם. על-כל-פנים לא במאה העשרים. אבל לאחר מעשי היטלר, לאחר המלחמה הזאת, אמר כל העולם האנטי-פשיסטי, על שני חלקיו: מלחמה כזאת, פשעים כאלה, מחייבים קביעת תקדים חדש בהיסטוריה, ויֵדע ראש מדינה, כל ראש מדינה, שפשעים כאלה גוררים אחריהם גם אחריות אישית.

היה שוד והייתה השמדת עם, ומה מציעים לנו לקבוע? מציעים לנו לקבוע תקדים לעם ההוא - ולכל עם שייתפס אולי פעם לתורה ולמלאכה של השמדת עם - שהדרך הטובה ביותר לשמור על השוד בידי השודדים היא להרבות ברצח, למען לא יישארו תובעים, למען לא יישארו יורשים, למען לא יישאר מי שיכול אחר-כך לתבוע את החזרת הגזל. ואנחנו באים ואומרים: גם לגבי זה צריך לקבוע תקדים חדש. תביעתנו היא תביעה שלא היה לה תקדים, נאמר בתזכיר של ממשלת ישראל לארבע מעצמות הכיבוש. אנו מגישים תביעה שלא היה לה תקדים כדי לקבוע תקדים, למען ידעו: גם אם תרצחו את הנשדדים יהיה מי שיתבע גם את רכוש הנרצחים. יתבע אותו עם שאותו התכוונתם לרצוח, וזה יהיה קנס קיבוצי עליכם וזה ישמש אחר-כך להבטחת קיומו של העם הזה באותה דרך יחידה שבני-אדם יכולים להבטיח את קיומו של עם - בהבטחת עצמאות לו, בהגברת כוחו ובהבטחת אפשרות של התגוננות קולקטיבית למקרה שיישנה הניסיון של השמדה. לעומת זה, באים חברי כנסת ומתוך נימוקים נעלים מאוד של רגש, ומהם מתוך נימוקים לא כל-כך נעלים של חשבון קר מאוד, אומרים הם: ״לא!״ הם מציעים לנו למנוע את קביעת התקדים הזה לגבי העם הגרמני, ולא רק לגבי העם הגרמני, כי ההיטלריזם זוהי סכנה עולמית. הם מציעים לומר לעם הרוצח: ״אם תרצח היטב - תישאר הגזלה בידך״, אחדים מציעים זאת מתוך כאב נוקב המעביר אותם על שיקולם, ואחדים מתוך אפשרות לנצל הלך רוח של המונים, ואחדים מתוך חשבון פוליטי.

יש גם בחינה שלישית. חבר הכנסת חזן, כמו רבים מחבריו, הוכיח לנו כי הרבה דברים בעולם אינם ניתנים לחלוקה, ובין הדברים שאינם ניתנים לחלוקה גם לעתים קרובות גולשים הוא וחבריו מתוך אידיאליזציה של המזרח לאידיאליזציה של המערב. חבר הכנסת חזן בטוח, שכאשר מעצמות המערב צריכות לשלב את גרמניה המערבית וצבא גרמני-מערבי לתוך שורות הצבא הצפון-אטלנטי שהן מקימות, הן לא תעזנה לעשות זאת כל עוד לא תהיה לזה הסכמת חברי הכנסת יעקב חזן והרצל ברגר - הסכמה זו נחוצה להם כדי להכשיר את גרמניה המערבית ובלי הסכמתם לא יעשו זאת... ובכן, הן עושות זאת בלאו-הכי, עם ההסכמה שלנו למשא-ומתן על שילומים ובלי ההסכמה שלנו למשא-ומתן.

נכון הדבר, שבמערב קיימים עוד חוגים של דעת קהל, שייתכן כי לגביהם - ולא לגבי הכרעות עולמיות גדולות, אבל לגבי עניינים הנוגעים במישרין לאינטרסים של גרמניה - יש ערך לכך שגרמניה מערבית זו תוכל לבוא ולומר: את המתים איננו יכולים להחיות, אבל אותו חלק חומרי של עוול שאפשר לתקן, אנחנו מוכנים לתקן. יש דרך טובה וקלה מאוד לעזור שיוסר הכתם מגרמניה המערבית, מפני שהיא הוכיחה שהיא מוכנה לתקן את המעוות. מהי הדרך? אם נבוא ונאמר: ״שמענו, אבל איננו רוצים, איננו רוצים להיכנס במשא-ומתן איתכם״ - אם נאמר כך, הרי הם בסדר גמור מבחינתם הם. ממשלת ישראל ובעקבותיה כינוס הארגונים היהודיים הגדולים הכריזו לאחר הצהרתו של אדנאואר: דבריו של אדנאואר יידונו לפי מעשיו. איזו אפשרות קיימת להביא את דבריו למבחן אם לא על-ידי בדיקה, אם מאחורי הדברים האלה יש רצון לעשות משהו או רצון להתחמק? איזו אפשרות של בדיקה קיימת, אם לא המשא-ומתן? מדוע אתם, בחלקכם מתוך נימוקים לאומיים יהודיים ואנושיים טהורים, צריכים לתת את האינדולגנציה הזאת למי שבוודאי אינכם רוצים לתיתה לו? זהו גרעין הוויכוח.

תביעתנו מופנית וצריכה להיות מופנית לכל חלקי גרמניה. חברת הכנסת וילנסקה אמרה פה בקריאת ביניים, שהמשא-ומתן יקל על שילובה של גרמניה המערבית לתוך הגוש המערבי. אני צריך לקבוע בצער, שגם לגבי חברת הכנסת וילנסקה אין כל צורך בהקלה כזו על שילובה של גרמניה המזרחית לתוך הגוש המזרחי. זאת עובדה. המצב הוא כזה, שהקנצלר של גרמניה המערבית חושב, שבדעת הקהל המערבית ישנם עוד חוגים שלגביהם הוא חייב לעשות מה שהוא עושה. כנראה, למזרח אין כל חשש כזה ואין כל צורך בכך.

אני רוצה להעיר עוד הערה אחת לגבי ניסיונות ההפחדה של חברים רבים, המנסים להפחיד אותנו ברוב קטן, רוב של אחוזים מעטים, שאולי יכריע בהצבעה לטובת ההצעה הזאת. אנו מנוסים בקבלת החלטות חשובות ברוב קטן. אינני רוצה להשוות, אבל, חבר הכנסת בר-יהודה, באיזה רוב קיבלו חברי נגד חבריך וחברי ״השומר-הצעיר״ וחברי ״פועלי-ציון-שמאל״ בוועד-הפועל של ההסתדרות [ב-1942] את ההחלטה על תביעה למדינה יהודית? האם היה זה רוב גדול יותר? האם לא אמרתם אז, שזהו רק רוב פורמלי, כי הוועד-הפועל אינו מייצג, כי כוחה של ״סיעה ב״[46] בתוך מפא״י גדול יותר מאשר בסיעה שלה בוועד-הפועל של ההסתדרות, וכי צריך להביא את העניין לפני הציבור? האם לא טענתם גם אז, כי אנו הולכים להביא קרע בתוך ציבור הפועלים? והאם אינכם מאושרים עכשיו שלא שעינו אז לדבריכם? אל תפחידו אותנו. היו בחירות רק לפני ארבעה חודשים, ושאלה זו של שילומים עמדה לדיון בכנסת הראשונה, והכנסת הזאת רשאית להכריע בה והיא חייבת להכריע בה, לפי שיקול דעתה, הכרעה מצפונית לפי ראיית האינטרסים היסודיים של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

יעקב ריפתין (מפ״ם): אני סבור שהרוב בבית הזה הוא פסימי לגבי התוצאות המעשיות של המשא-ומתן הזה - אם הוא יתנהל. אם בתקופת המשא-ומתן ייתקלו במכשולים בשאלת הפיצויים האינדיבידואליים, או בשאלת הסחורות המתאימות לארצנו, או בשאלת השיווק, או לגבי סירוב ממשלת גרמניה להוסיף לשלם בשיעורים הבאים פיצויים, או לגבי שאלת אחרות - הרי ברור לכולנו, שהסטייט-דפרטמנט״ לא יתערב במשא-ומתן הזה לטובת ישראל.

קודם כל, יכול להיות שהוא יחשוב שעזרה זו תהיה מכיסו.

שנית, הוא לא ירצה לסכן את הפרסטיז'ה שלו בתוך גרמניה הניאו-נאצית.

אני גם חושב שהרוב בבית הזה מאוחד בדעה, שאין לשחרר את העם הגרמני מאחריות לטבח. את ההודעה הראשונה בעניין זה שמענו מפי נשיא הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מר וילהלם פיק, עם היבחרו לנשיא המדינה. הוא אמר: ״אנו מכירים באחריות הרובצת על אנשי גרמניה בעד יחס הסובלנות והתמיכה למשטר הברבריות ההיטלריסטי״. ואני סבור שהרוב בבית הזה מאוד חד בהסקת מסקנות מהגדרת האחריות הזאת.

אני גם סבור שישנו רוב בבית הזה, שדוחה את היחס הגזעני לעם הגרמני ואינו מוכן לקבל את תורת היטלר אפילו לגבי אותו עם שממנו יצא היטלר, וגם אני בין אלה המקווים שלא לעולם ישלטו הניאו-נאצים בבון, שבה חי ויצר בטהובן ולמד קרל מרקס. כן אני סבור שבבית הזה הרוב מאוחד ביחס נפשי שווה לזיכרון השואה ולקורבנות השואה.

הוויכוח הטרגי בתוך הבית מתחיל מהלקח השונה של השואה, מהמסקנות השונות מהשואה. והלקח מהשואה הוא כפול, הוא אינו אחד.

הראשון הוא בוודאי הלקח של עלייה, בניין וקוממיות ישראל. לא במשאל נבחן המחנה שלנו, חבר הכנסת ברגר, בדרך לעצמאות ישראל, אלא במשאל של דם ואש והקרבה עצמית בחזית הראשונה של מלחמת המגן והשחרור.

אבל ישנו לקח שני, והלקח השני הוא לא פחות חמור מהראשון, והכנסת אינה רשאית להתעלם מלקח זה. השאלה המכרעת העומדת לפנינו לדיון ולשיקול היא האם צפויה סכנת השמדה מצד בון,

והשאלה השנייה: האם המשא ומתן שיתנהל על-ידי ישראל יוכל לדחות במשהו או לקרב במשהו את סכנת השואה החדשה הזאת.

מדובר כאן על מזרח ומערב. חברי הכנסת, ייתכן שקיימת בגרמניה המזרחית מחתרת נאצית. אם היא קיימת, היא מקבלת כסף מאחת הקרנות של הסטייט-דפרטמנט, כמו כל המחתרות מסוג זה. אבל הרי איוולת היא שלא לראות שהנאציזם הוא אויב לחיים ולמוות לא רק לעם היהודי, אלא גם לקומוניזם, לבריה״מ. הוא היה בשערי מוסקבה. לא לחינם כרכה אותנו הריאקציה יחד (שר החוץ מ. שרת: ואת פריס הוא לא כבש? מה זה משנה?) - מר שרת, ייתכן שנעלם ממך כי המאמץ העיקרי של ההיטלריזם היה מכוון לשבור את תנועת הפועלים, את הקומוניזם, את בריה״מ, ולשבור את העם היהודי בתור בן-ברית של כוחות החופש בעולם. אבל אין זה אומר הרבה על דרגת ידיעתך על מהות הפשיזם (שרת העבודה ג. מאיר: איזה חידושים!) - אין זה חידוש, אלא אמת לאמיתה. ואם אתם, חברי הממשלה, סבורים כי האמת הזאת היא תיאורטית בלבד, הרי עדים נגדכם יהודים ניצולי המחנות, וסגורים במרתפים, ולוחמים ביערות, שחיכו ליום בואו של הצבא הסובייטי שישחרר אותם.

ישנו כאן קשר של סבל ודם, של תקווה ועתיד. הרעש שאתם עושים מעיד על כוונותיכם לעתיד, כי אלה הן עובדות ברורות וחותכות. אותו יום בו הונף הדגל של הצבא הסובייטי מעל ברלין הוא היום בו הוכרע ההיטלריזם באירופה. אבל הדגל הזה שהונף מעל לרייכסטג לא הונף ליום אחד, ונעשה מאמץ כביר על-ידי בני-ברית שונים וחדשים שלכם להורידו (שרת העבודה ג. מאיר: מי לחם נגד היטלר בשנות המלחמה הראשונות?) - ואם באים נציגים של 90 מיליון פועלים אל ברלין הטמאה של היטלר, הרי הם באים לשמור על הדגל הזה. ואם חברינו מניפים אותו יחד איתם, הרי דעו: זהו דגל המלחמה האנטי-נאצית, דגל המלחמה האנטי-פשיסטית. זהו דגל הנקם, דגל השילם, דגל התקווה.

ומהו המצב במערב-גרמניה? חברי הכנסת, האם אינכם יודעים כי בעיית הקמת הצבא הגרמני כרוכה כמעט באופן אוטומטי בתאריך הכרזת מלחמת-עולם חדשה, בסכנה הצפויה ממנה לאנושות כולה ולעמנו? האינכם יודעים כי גרמניה של בון היא האטלנטידה של החוזה האטלנטי, ושאמודאי השטן יורדים לתהומותיה כדי לקחת משם את חרבו של היטלר, הנחוצה להם למלחמת-עולם חדשה? האינכם יודעים שכמעט מיליון חיילים בגרמניה ההיטלריסטית הנאצית, על מפקדיהם, כבר צחצחו את מגפיהם כדי לצעוד למלחמה חדשה? האינכם יודעים כי לא רק שאכט^[47] - אשר אנשי ש.ב. [שירות הביטחון] ויתר ״השירותים״ לא הספיקו לזהותו בשדה התעופה בלוד - אלא גם שר האוצר הנוכחי בממשלת בון הוא נאצי, והאמריקנים היו מוכרחים להחזיקו כמה זמן ב״מקרר״? האינכם יודעים שהאופנסיבה הנאצית הזאת הגיעה למזרח הקרוב, שהיא חדרה לתורכיה - השותף שלכם למשא-ומתן על פיקוד המזרח התיכון? האינכם יודעים כי כאן בעיר הזאת, השנה, מעל חומות ירושלים העתיקה, השקיפו על בירתנו קצינים נאציים גבוהים? האם אינכם יודעים כי המשא-ומתן המתנהל על מלחמה חדשה זוהי נקודת הכובד, זהו המוקד בשאלת גרמניה? אם אתם מעלימים זאת, אתם מוסרים עדות שקר מזעזעת בשם עם שנרצח ועלול להירצח.

נכון, לא אתם מוסרים את האקדוח הטעון והדרוך לידי המטורף, המרצח הנאצי. בזאת עוסקים צ'רצ'יל וטרומן. הם טוענים עכשיו את האקדוח ודורכים אותו. אבל הרי יכולה לחיצה קטנה על ההדק להביא לידי ירייה. האין מפלט מן הירייה הזאת? האינכם סבורים כי עצם הדיון הזה בכנסת אינו יום חג הניאו-נאצים? האינכם חושבים שכבר עכשיו, בשעה שאתם מעמידים את העם לפני הכרעה, יום חג הוא לגרמניה הניאו-נאצית? האינכם יודעים שזוהי עזרה לאפוטרופוס של המיליטריזם הגרמני?

יש פה חברים המבטיחים כי המשא-ומתן יתנהל באווירה מסתורית של איבה, של שנאה, כמעט של הדלקת נרות שחורים. הרי מגוחך הדבר. יש לדברים משמעות אובייקטיבית. המברק שיתקבל מכאן על תוצאות ההצבעה, תהיה לו בכל מקום - באמריקה, באנגליה, בצרפת ובגרמניה - משמעות אובייקטיבית, ולא למליצות המתקתקות שאין להן כל ערך פוליטי-ממשי.

אתם הולכים ומעמיקים את הקרע בקרב העם, ואינני מתכוון בכך להישג הלוואי שלכם: שהצלחתם להביא לגלווניזציה של אצ״ל. אינני מתכוון לזה.

אם מדברים על איומים וטרור, אני מקווה שרובו המכריע של היישוב יפגוש כחומה מלוכדת כל ניסיון להטיל מרות של טרור עליו, על הכנסת, על נבחרי העם. אבל גם לגבי מלחמה נגד טרור אינכם רציניים למדי ואינכם כנים למדי. ולפני שאסביר זאת, אומר כי אנו דורשים חקירת העובדות. נקים ועדת חקירה פרלמנטרית כדי לדעת בדיוק מה היה. שנית, אנו דורשים שיהיה ברור שיש לטפל בעניינים אלה לא על יסוד טרור מנגנוני כלכלי, אלא על יסוד פרוצדורה משפטית (שרת העבודה ג. מאיר (מפא"י): האם אתה מגן על בגין או שאתה נגדו? באיזה צד אתה?) - גברת מאיר, אינני צריך להסביר לך באיזה צד אני נמצא. לא אני אלא ראש הממשלה שלך חתם על הסכם עם ז'בוטינסקי.^[48] לא אני אלא ראש הממשלה שלך חתם על הסכם עם בגין.^[49] לא אני אלא את דרשת כאן, בנאום שאין לו שום שייכות למורשת הרעיונות לא של בורוכוב ולא של סירקין, ״מוניזם״ ציוני-יהודי, שהוא מבית מדרשו של ז׳בוטינסקי.^[50] לא לך אני חייב דין-וחשבון. והרי אמרתי כאן ברורות: נגד טרור - נקום כחומה בצורה. אם את זאת אינך מבינה - מה את מבינה? (אהרון ציזלינג (מפ״ם): האם אינך יודעת מי עומד במערכה נגד הפשיזם היהודי?); (שרת העבודה ג. מאיר: אתה יודע להגיד דברים ברורים) - אבל את יודעת לא להבין דברים ברורים, וזה כישרון עוד יותר גדול. אני יכול לדבר רק עברית, אינני יכול לתת לך הסבר אנגלי:^[51] אם רוצים להילחם נגד טרור, אין צריכים לעסוק בעשיית ״רווחי מלחמה״ זולים במלחמה נגדו. אני חושב שהעלילה המגוחכת של ראש הממשלה נגד מק״י בהודעתו היום^[52] היא עדות לכך מה יש לומר לציבור על כוונותיכם (רעש באולם) - אני מבין מתגובת חברי הכנסת הנכבדים משורות מפא״י שהם מאשרים את דברי, שהם לא הזעיקו את העם רק למלחמה נגד סכנת הטרור, אלא שהם רוצים לעשות כאן ״רווחי מלחמה״ אגב אורחא. כי איזו שייכות יש בין הוויכוח שאתם מנהלים עם מק״י, ובין האיומים שנשמעו כאן על טרור? הערבוב הזה אומר שגישתכם לשאלה הנדונה איננה כנה ורצינית, אלא גישה פוליטיקנית. אני חושב שבנו תמצאו גישה יותר איתנה במלחמה נגד הטרור, מאשר בעמדה המתחסדת הזאת.

חבר הכנסת ארגוב כרך כאן את כל המפלגות, והזכיר אפילו כי אמרנו ״לא נציית״. אני רוצה לחזור ולומר, שישנם דברים שלא בלבד שנציית להם, אלא אין לנו אפילו צורך בפקודתכם: נשבענו להגנת המולדת, ולהגנה על החירויות הדמוקרטיות. אבל נשבענו גם שנילחם נגד ברית עם התוקפנות האימפריאליסטית, נילחם נגד מלחמה בבריה״מ. נשבענו לזאת ונקיים את שבועתנו זו. נשבענו נגד המהלך הפטלי, המכניס את העם היהודי ואת מדינת ישראל לאחריות ההיסטורית המשותפת להגנת ״העולם הפתוח״ של שר החוץ - בעזרת הנאצים.

יונה כסה (מפא״י): אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. דאגות חמורות מעיקות עלינו בימים אלה, ולמשמע הדיון בכנסת על בעיית השילומים צריכה להעיק עלינו דאגה חמורה נוספת: מהי דמותו המוסרית והפוליטית של העם הזה היושב בציון, וכיצד אנו מופיעים כלפי העם היהודי בגולה וכלפי מדינות העולם בדיונינו הגורליים והמכריעים בגורל האומה. היה מקובל, שהיישוב היהודי בארץ חינך את העם בגולה לאחריות לאומית, לחוש של אחריות היסטורית, ומאיתנו למדה יהדות הגולה. והנה חלה תמורה מבחינה זו ביחסים שבינינו ובין התפוצות, ולא לטובתנו. לפני שבועות אחדים התקיים כינוס יהודי גדול בארה״ב, אשר דן בבעיית השילומים מגרמניה. כינוס זה ייצג את כל העולם היהודי חוץ מאלה שלא יכלו להגיע אליו, אלה שמעבר למסך [הברזל]. בכינוס הזה נקבעו שני דברים:

אל״ף, אנו חייבים וזכאים לתבוע שילומים;

בי״ת, תביעת השילומים וקבלתם אינה אומרת סליחה ומחילה לעם הגרמני.

והנה יצאנו לדון בשאלה הזאת בעקבות הדיון בארה״ב ונתגלינו בכל קלוננו הלאומי והמוסרי. הייתה בבית הזה הצגה מזעזעת, מאורגנת מאוד, של חוסר אחריותנו ההיסטורית למפעלנו הגדול. והמאורעות מחוץ לבית, שליוו את הדיון בתוך הבית, הוסיפו חרפה ובושה. חבר הכנסת דוד הכהן, אשר הגיע היום מצרפת, סיפר לנו שהעמוד הראשון בכל העיתונות העולם, אתמול, היה מלא ידיעות על מה שהתרחש בבירת מדינתנו והוצגנו לראווה מבישה. מן הבית הזה נשמעה קבל העולם כולו תוכחה במיטב הדיאלקטיקה היהודית, שקבלת שילומים פירושה סליחה היסטורית לפשעיו של העם הגרמני. את אשר לא העז לומר אדנאואר, את אשר אין מעזים לומר הגויים, ואת אשר אין מעזים לומר אפילו נאצים, מעזים לומר יהודים אזרחי מדינת ישראל בבית הזה. והאמירה הזאת מקורה בחשבון מפלגתי, אולם היא משפיעה השפעה מזיקה מאוד על תוכן מערכתנו - היאבקותנו עם העם הגרמני. אנו מחנכים את העולם כולו ליחס של חוסר כבוד לבגרותנו המדינית.

חברי הכנסת, אף אני יודע לחדור למשמעות האיומה של כל אשר קרה בליל שלשום. חבר הכנסת בגין הוקיר את רגליו מן הבית הזה מאז קיומה של הכנסת השנייה. אנו יודעים שהתבייש לבוא אל הבית כמנהיג מפלגה מוכה ומרוסקת בבחירות לכנסת השנייה. והנה בא אלינו עכשיו לבוש עוז מתוך תקווה, שהיא תקוות אכזב, להרוויח רווח פוליטי, פטריוטי כביכול, מן הדיון על תביעת השילומים. חבר הכנסת בגין מתפאר בוודאי בתעלולי נעריו, אולם יודעים אנו שרק ידיים שלא סיקלו אבנים באדמת הקודש, יכלו היו ליידות אבנים בבית הקודש הזה. אין אנו נבהלים ממליצה פטריוטית. תנועתנו והיישוב העברי בארץ חינכו את העם היהודי לקלוף את הקליפות המזויפות ממושג היסוד של כבוד לאומי. על הפטריוטיזם מסוגו של חבר הכנסת בגין קראתי לפני זמן-מה מימרה שנונה מאוד של סופר אנגלי [אוסקר וויילד], אשר אמר שהפטריוטיזם הוא המפלט האחרון של בני-הבליעל, ואני מוסיף שהפטריוטיזם הוא לעתים מפלט אחרון של מקופחים ופושטי רגל. אני כופר בפטריוטיזם מזויף המבכה יהודים מתים ומוכן לרצוח יהודים חיים. חבר הכנסת בגין התפאר בנאומו, שבימי ״אלטלנה״ פקד על חבריו לא לירות במתקיפי ״אלטלנה״, ומשתמע מכאן שהוא עלול עכשיו לתת פקודה לירות באלה שדעתם שונה מדעת מפלגתו בשאלת השילומים מגרמניה (קריאות: הוא אמר זאת); (יוחנן בדר (תנועת חרות): רק באוזני פחדנים נשמע דבר כזה) - בימי ״אלטלנה״ נהגנו כלפיכם בהתאם לחומרת הפשע של ״אלטלנה״, אולם אם תישמע ירייה אחת במדינת ישראל, אם תהיה התנקשות טרוריסטית אחת - יקצצו הכוחות העומדים מאחורי המדינה והממשלה הזאת את הידיים שיחזיקו באקדוח. הטרוריזם לא ישלוט במדינה הזאת אפילו יום אחד. נשמור על החופש ועל החירות במדינה הזאת. נתקומם נגד כל ניסיון להלוך אימים על נבחרי העם. אני מייעץ לחבר הכנסת בגין לאמץ את דמיונו ולתאר לעצמו בדיוק מה תהיה תגובתנו על מקרה ראשון של פגיעה בקדושת היסודות של קיום מדינתנו.

רוצה אני להוסיף משהו לדברי חברי על-פי הכתובת של מק״י. לפני שבועות אחדים קראתי ב״קול העם״ מאמר, שבו הוסבר מדוע גרמניה המזרחית לא תשלם פיצויים למדינת ישראל על חלקה בפשע של העם הגרמני. נאמר שם, שמכיוון שמדינת ישראל נמצאת בגוש מחרחרי המלחמה והיא תשתמש בפיצויים אלה להגברת כוחה התוקפני כלפי בריה״מ, הרי יהיה זה חטא כלפי תנועת השלום בעולם אם יותן למדינת ישראל תוספת כוח. ואני מבין למה מק״י מתנגדת לכך, שגם גרמניה המערבית תיתן לנו שילומים - הן נשתמש בשילומים אלה למלחמה בבריה״מ! ודברי בלע אלה מוגדרים אף הם כדאגה פטריוטית למדינת ישראל. ולא אבוא להכחיש את השקרים והכזבים האלה. כל יהודי בארץ ובגולה יודע, לאלו מטרות נשתמש בשילומים אלה. בבירור הזה לעגו לנו נואמי האופוזיציה על אשר אנו רצים אחרי הזהב, ובהזדמנות זו ברצוני לומר שאין דבר נתעב יותר ומאוס יותר מן הלעג הזה של יפי הנפש למיניהם. מה זה כסף? - כסף זה בניין, יצירה, הגברת כוח. וכבר הגדיר המנוח ארלוזורוב מה זה מילווה לאומי, והוא אמר: ״מילווה לאומי - אלה הן פרות רועות באחו וילדים משחקים בכרי דשא״. לא על-פי הכתובת שלנו מותר לזרוק את האשמה של רודפי בצע. אנו רוצים להחיש את בניינה של המדינה, אנו רוצים לבצע את הייעוד הגדול המוטל עלינו לקיבוץ הגלויות.

ומילים אחדות למפלגת הפועלים המאוחדת, נוסף למה שאמרו להם חברַי. הם אומרים, שבדרך כלל אינם מתנגדים לשילומים - הם רק מתנגדים לניהול משא-ומתן ישיר עם ממשלת בון, מפני שפירושו של משא-ומתן זה צעידת צעד נוסף בכיוון השתלבותנו בגוש המערבי. אני רוצה לשאול: מה טעם ישיבתכם בוועדה לענייני חוץ וביטחון? שמעתם בוועדה הזאת מפי שר החוץ מהי המדיניות של ממשלת ישראל בכל הפרשה הזאת של הפיקוד המזרח-ים-תיכוני. אין אני בא כאן למסור פרטים. אתם יודעים אותם כמוני, והאינפורמציה שקיבלתם סותרת בהחלט את האשמותיכם החוזרות ונשנות, שאנו עושים מאמצים להשתלב בפיקוד הזה. מניין לכם הרשות המוסרית להפיץ בלי הרף את השקר הנתעב, שממשלת ישראל רוצה להשתלב בתוך הגוש של ״מחרחרי המלחמה״? אתם יודעים שאין זאת אמת, אולם אתם ממשיכים לטוות את חוטי השקר מפני שאתם זקוקים לחומר הסתה נגד הממשלה הזאת ונגד מפלגת פועלי ארץ-ישראל. אתם יודעים יפה, שמעצמות המערב לא עזרו לנו לקבל שילומים. מהו הפטפוט הזה, שתחת לחץ מעצמות אלה אנו נכנסים במשא-ומתן ישיר עם גרמניה? אין אף שמץ של אמת בהסברה שלכם, שהמשא-ומתן עם גרמניה בעניין השילומים הוא אחד החלקים של תוכנית ההגנה המערבית, וכראיה לדבר תשמש העובדה הזאת: המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אשר כידוע חולקת על אדנאואר בכל העמדה שלו ביחסים עם המערב, דווקא היא לוחמת על כך שממשלת גרמניה תיכנס במשא-ומתן איתנו על השילומים. עיני מי תנקרו בהפצת דיבות כוזבות?

ומילים אחדות לחבר הכנסת ברמן: הוא דיבר כאן בשם הפרטיזנים. בליל שבת הייתה אסיפה של פרטיזנים בתל-אביב ושם מחו נגד המשא-ומתן עם גרמניה. אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת ברמן, אני בטוח שכאשר ישבת בגטו ורשה בין החורבות לא תיארת לעצמך ששני חברים ממפלגתך יסעו לברלין, לבירת הנאציזם, וישמיצו שם את מדינת ישראל בהפצת דיבות נתעבות, שהיא באה בברית עם מחרחרי המלחמה נגד בריה״מ. אבל אתם, הפרטיזנים, מדוע לא הקהלתם קהילות מחאה נגד רובין ואורן, אשר נסעו לברלין? מדוע לא מחיתם, מדוע לא הזדעקתם, מדוע לא צעקתם על המעשה הזה? הגם אתה, הפרטיזן, מבדיל בין גרמני מזרחי לגרמני מערבי? תסלח לי, חבר הכנסת ברמן, אם אומר לך שאני פוסל את זכותך המוסרית לדבר בשם פרטיזנים ולדרוש בשמם שלא נתבע שילומים מאת ממשלת בון.

ומילים אחדות לאלה מחברי הכנסת, שאני מאמין באמונה שלמה לרגשותיהם המוסריים. אני אומר, שהרגש היהודי שלהם פגום אם הם מעלים על דעתם שיש בינינו יהודים, נאמנים כמוהם לגורל ישראל, המסוגלים לסלוח לעם הגרמני. גם לו רצינו לסלוח בדרך ההחלטה הפוליטית, אין הפשע האיום של העם הגרמני ניתן לסליחה ולמחילה. עם נרצח אנחנו. אומנם ניצלנו מהשמדה גמורה, אבל דורי דורות ירגישו את כאב הרצח של ששת מיליוני היהודים שבהם היה גלום עתידנו, כבודנו, כישרוננו וגאוננו הלאומי והיהודי. אי-אפשר לסלוח. ואם יימצא גרמני שיתבע מאיתנו סליחה תמורת השילומים, נאמר לו שבעצם ההעזה הזאת לתבוע מאיתנו סליחה יש לראות את אחד הגילויים של הנפש הגרמנית הפושעת. אין לסלוח, אי-אפשר לסלוח, אי-אפשר למחול. אולי ישתררו בינינו, כעבור דור או שני דורות, יחסים אחרים עם העם הגרמני. אולי העם הגרמני יזדכך מפשעיו ויטהר עצמו, אולי תיווצר אווירה שתאפשר רקימת יחסים אחרים, אולם גם אז החשבון הנוקב לא יימחק. ואיפה כבודכם הלאומי, רגישותכם היהודית, לבוא ולומר שבתביעה להשיב את הגזלה יש משום סליחה וכפרה? לנו אתם אומרים זאת? מאיתנו אתם תובעים רגישות לכבוד הלאומי? הן אנחנו היינו התנועה אשר לראשונה שלחה לוחמים נגד היטלר. הן תנועתנו יצאה הראשונה להציל את יהודי המחנות, לקבל אותם ולארגן אותם על אדמת גרמניה ולרתק אותם למלחמתנו הנואשת על הקמת המדינה. האם אין מעשינו יום יום מעידים עלינו, שהכבוד הלאומי הוא לנגד עינינו? אולם רבותי, יש בינינו תהום עמוקה בהבנת משמעותו האמיתית של המושג ״כבוד לאומי״. כל מה שעשינו ויצרנו בארץ נתגלם בו כבודנו הלאומי, כי כבוד לאומי פירושו יצירת כוח כדי שנוכל לעמוד נגד רוצחים ונגד שונאים ומשמידים.

חברי כנסת נכבדים, אל תשאו לשווא את השם הנורא ״נקמה״. אני מעז לומר מעל הבמה הזאת, שלא ננקום את נקמת ששת מיליון היהודים, מפני שאי-אפשר לנקום נקמת דם ילד קטן, מכל שכן אי-אפשר לנקום נקמת ששת מיליון יהודים ובתוכם דם של מיליון תינוקות. בעצם אי-האפשרות הזאת לנקום את דם אחינו, בעצם העובדה הזאת גלום הכתם הכבד והשחור על נשמתו וגופו של העם הגרמני לדורי דורות. לו גם רצינו לנקום, איך ננקום ממדינה גדולה וחזקה כזאת? האם נכלה את עצמנו בחרון אין-אונים ונחלום על נקמה כאשר כל העולם מהמזרח ומהמערב משקם את העם הגרמני, מתרפק עליו ומבקש את ידידותו ועזרתו? מי מקשיב למחאתנו הנמרצת נגד הכנסת גרמניה למשפחת העמים?

שר החוץ השמיע בעצרת האומות המאוחדות פעמים אחדות את זעקתנו נגד גרמניה ודיבר דברים ברורים מאוד על חשבוננו ההיסטורי עם העם הגרמני. הוא השמיע את זעקת המחאה של כל העם היהודי בגולה. לא חסר לו אומץ לב פטריוטי והרגשת כבוד לאומי כאשר הטיח את ההאשמה הכבדה כלפי העם שכולם רוצים כיום ביקרו. האם לנו ולשליחינו תטיפו אומץ לב פטריוטי? אולם לא נוכל לנקום. הגרמנים רצחו כעשרים מיליון רוסים - האם העם הרוסי מכלה את העם הגרמני או עוזר בשיקומו, כמו מעצמות המערב?

נשארנו יחידים בחשבוננו ההיסטורי עם העם הגרמני. ויש לנו רק נקמה אחת: יצירת כוח, הגברת הכוח. הנקמה שלנו היא המהפכה הציונית שאנו מחוללים בחיי העם היהודי. כבוד לאומי זהו כוח יהודי, מסגרת ממלכתית, יכולת להשיב מלחמה שערה מצד צבא ההגנה לישראל. זהו הכבוד הלאומי האמיתי. מי שמדקלם על נקמה ורוצה על-ידי הדקלום הזה לזעזע את לבנו, אני אומר לו שהוא נושא לשווא את שם המושג ״נקמה״, כי יש ולפעמים צריכים וחייבים לנקום, אולם גם לגבי הנקמה חוש האחריות ההיסטורית קובע את גבולותיה ותחומיה.

ומהו הדיבור הזה על חוסר כבוד במגע ישיר? אני מתאר לעצמי באופן מוחשי מאוד את הישיבה של נציגינו עם נציגי ממשלת בון בעת ניהול המשא-ומתן לשילומים. מה יגידו נציגינו? הם יגידו כי באו לסלוח ולכפר עוונות? לא, רבותי, הם יגידו כי הם באו לתבוע להחזיר חלק מן הגזלה ולשם מטרה קדושה זו הם מוכנים לשבת עם נציגי רוצחי עמנו (אליעזר שוסטק (תנועת חרות): אפילו לא יזכירו את השבת הגזלה) - גם אני יהודי, יהודי ישראלי, גם לי יש הרגשת כבוד לאומי ואינני מרגיש הרגשת עלבון בשעה שנציגַי ישבו ליד שולחן למשא-ומתן עם נציגי ממשלת בון, כי בישיבה הזאת אחד הגילויים של נקמתנו ההיסטורית. היטלר רצה להשמיד את עמנו, הוא רצה להשמיד את היישוב היהודי בארץ, היישוב שהקים את המדינה הזאת. היטלר רצה להגיע עד הלום ולטבוח את שש-מאות אלף היהודים שהיו בארץ בימי המלחמה, אך מזימתו סוכלה, משטרו נהרס, גרמניה נכבשה, ואנו יושבים - או נשב - במשא-ומתן הזה כנציגים חיים של הפרת המזימה הזאת. האם יש בכך בושה לאומית? הרי אתם דואגים לכך שהמצפון הגרמני לא יינקה, ועל כן אתם אומרים שאין לנהל משא-ומתן על שילומים. האם על-ידי שלא ננהל משא-ומתן מתוך נימוק שאין לשבת עם אדנאואר, האם על-ידי כך אין אנחנו מנקים את אדנאואר מכל עוון? מה יגיד אדנאואר? הוא יגיד: ״אני רציתי לשלם שילומים, רציתי לכפר במשהו את חטאי העם הגרמני, והיהודים דחו את ידי״ - והוא יצא נקי כלפי דעת הקהל בעולם, ולתביעתנו לשילומים שיינתנו לנו על-ידי מתווכים לא תהיה אוזן שומעת. ואתם החוששים שהמצפון הגרמני יינקה, נוקטים עמדה שיש בה משום מתן אפשרות לממשלת בון להתחמק באופן נוח מן החובה לשלם.

אולם ברצוני לומר עוד משהו - אינני חושש לומר זאת - נניח שישבנו וניהלנו משא-ומתן והתברר שאך שקר היה בפי אדנאואר, כי הוא איננו מוכן לשלם שילומים. מה נעשה? אנחנו נודיע לעולם שאומנם ניסינו לבחון אם העם הגרמני מוכן ללכת בדרך אחרת מזו של היטלר, ונתברר לנו כי שינויי המשטר לא שינו את אופיו של העם הגרמני - הם רוצים לרמות אותנו - וכל הדיבורים על נכונות לשילומים היו רק הסוואה ויציאת ידי חובה דיפלומטית נוכח הלחץ של דעת הקהל הבינלאומי. ואתם הדורשים שאת השילומים אומנם נקבל - אבל על-ידי מתווכים - מתי יהיה כוחנו המוסרי גדול יותר ללחוץ על דעת הקהל: כשנוכיח לעולם שהגרמנים אינם מוכנים למעשה לשלם, או על-ידי זה שלא ננהל משא-ומתן ונתבע מאחרים שהם יגבו בעדנו את השילומים?

כל הקונספציה שלכם היא מחוסרת יסוד מוסרי יהודי כשם שהיא מחוסרת יסוד פוליטי תכליתי. זוהי קונספציה חולנית, היא איננה נאה לנבחרי העם היהודי באדמת המולדת, החייבים לייצג כלפי העם את המושגים החדשים ואת הפסיכולוגיה החדשה הנוצרים במולדתנו. לו היה לנו כבוד לאומי ולו היה לנו חוש אמיתי לאחריות היסטורית, היינו מתלכדים בדיון הזה ולא היינו מתווכחים בינינו לבין עצמנו, אלא אומרים דברים אחדים באוזני ראש ממשלת בון: ״אנו נבוא לנהל משא-ומתן על שילומים, אך אל תעלה בדעתך שנבוא לסלוח ולמחול, ואם תתבע זאת מאיתנו הרי זה יעיד שאין ממשלת בון יודעת מה עולל העם הגרמני לעם היהודי״. היינו אומרים כולנו יחד שהגרמנים חייבים לשלם לנו את כל הנזקים, שהם חייבים להחזיר את כל הגזלה, וכי המשא-ומתן על המיליארד הראשון הוא רק התחלה לתביעות נוספות. לו כך היינו מופיעים כלפי העם הגרמני, היה זה מחזק יותר את ידי שליחינו אשר ינהלו משא-ומתן על השילומים.

מה קרה לעם הזה היושב בציון, מדוע התערערו יסודות בינתנו הלאומית, הציונית, האנושית? האומנם מלחמת מפלגות, יצרי אופוזיציה וחשבונות מפלגתיים צרים גברו בתוכנו עד כדי כך שאין אנו מסוגלים להופעה לאומית מלוכדת ומאוחדת בשאלות גורליות ומכריעות בכבוד האומה ובצורכי המדינה? חברי כנסת נכבדים, אולי, בכל זאת, אין משום הגזמה בתביעה שנופיע כלפי חוץ וכלפי העם הגרמני כעם וכמדינה היודעים לעמוד בשער, היודעים גם ללחום על הכבוד הלאומי שלנו וגם להבטיח במשא-ומתן הזה תוצאות ממשיות, שיגבירו את הכוח של מדינתנו ליצור ולקבץ גלויות.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): כנסת נכבדה. אין ברצוני, ואשתדל גם להימנע מלהיכנס לוויכוח מפלגתי בשאלה הגורלית והמכרעת העומדת לפנינו היום. ברצוני למסור כאן שחברַי בתנועה, ״הציונים הכלליים״, השקפה אחת ובחינה אחת להם בשטח זה - זו ההשקפה היהודית הלאומית, שמוכרחים להתמזג במלוא ההתמזגות ובלי חשבונות, בלי חישובים, ואנו יוצאים בגמר הוויכוח מאוחדים יותר ממה שהיינו לפני כן.

בשאלות רבות בדיוני הכנסת אנו לא מעט מחולקים בדעותינו, ובייחוד בשאלות של תקציב, בשאלות של שיטות כלכליות ובשאלות אחרות, אך דבר אחד מאחֵד תמיד כמעט את כל חלקי הבית, וזה מה שקוראים לו ״העם ואחדותו״ - זהו הנכס שלנו היקר ביותר, והוא מתחזק עוד יותר מאז קום המדינה. אני ירא מאוד ומלא חרדה לקראת האפשרות שהחוט הזה ייקרע, ושמא ניכנס לשלב כזה שיינתק החוט המהדק ומקשר אותנו כל כך. ההיסטוריה מספרת לנו על סבל משותף, המלכד אותנו ומקיימנו בכל התפוצות. בתקופת השואה נגרם לנו סבל רב, הסבל הגדול ביותר שבכל ההיסטוריה. מדובר בזה אם אפשר להיות נאמנים ולשמור אמונים לאלה שסבלו בהיותם אחים יהודים. אילו יכולתי - ואני מודה שבהרבה מקרים לא הצלחתי - להחדיר הכרה זו בשאלות פרוזאיות ואחרות, רעיון זה של איחוד תחת גג אחד ושמירה על גג אחד של כל האומה; אילו הצלחתי לעשות זאת, חושבני שהייתי מאושר. בגלל חוסר הכרה זו אני חושש וירא מפני ההכרעה בה נצא מן הדיון בבית הזה.

אני בדעה שאין הכסף הגורם המכריע, לא בגורל הפרט ולא בגורל האומה. כבר ראיתי בחיי לא מעט אנשים שנולדו עשירים וירשו מיליונים רבים, וסופם היה שנקברו בתכריכים לא-להם. ראיתי רבים כאלה, שהכסף לא שמר עליהם מלהיות נרדפים ונשמדים מהעולם. אינני יכול לבנות לא את חיי ולא את אמונתי על כסף ולא על שווה-כסף, ואנו בעצמנו הננו דוגמה חיה לכך ביישוב הזה (שר החוץ מ. שרת: יצירת תל-אביב לא עלתה בכסף? יישוב יהודים לא עלה בכסף?) - רשום אצלי בראשי הפרקים על עניין זה של הפיכת חולות תל-אביב למפעל עצום, הקולט בתוכו כמעט 400 אלף נפש יהודים; על הפיכת נתניה מחולות למקום מרכזי של חרושת ותעשייה ועל ייבוש ביצות העמק. ואני זוכר ימים שבהם הלך אוסישקין לעשות דבר אי-רציונלי: לגאול את העמק ואת ביצותיו. זה לא נעשה בכסף של שילומים, זה נעשה בעזרת שני מקורות.

מקור אחד הוא העבודה, זיעת אפיים - אדם שנתנסה בכל אלה יודע מה פירוש הדבר –

והמקור השני היה הכישרון היהודי והמאמץ היהודי.

אלה הקימו את המדינה ואת הרוח היהודית הגדולה והקדושה בתוך המדינה, לנו ובעיקר לילדינו,

משום כך איני יכול בשום אופן לצאת כאן מנקודת מבט כספית כפי שעשו כאן לא מעט מהנואמים במשך שני ימי דיון אלה. אני מאמין שהרוח, שצריכה להיות מפעמת בתוך המדינה הזאת את לבות הבנים, הרצון הכביר להמשיך בבניין ולהשלימו וליטול חלק באחריות ובהתחייבות, הם שיביאו לידי שותפות במבצע גדול זה של השלמת בניין המדינה.

והנה, אני בעצמי, יליד הארץ, שחונכתי וגדלתי כאן, כמו רבבות אלפים שזכו לכך, לא הייתי קשור קשר מוחשי כל-כך ביהדות בגולה, ולא הכרתי היטב את יהדות הגולה. אנו ״הצברים״ גדלנו על החולות בבניינים קטנים, בשכונות קטנות גודלנו, חונכנו, עבדנו, ונדמה לי, שלא מעט שירתנו את הציבור במשך עשרות בשנים. אך לאסוננו ולדאבוננו באה השואה. במשך כל השנים הייתי שותף לכל המאורעות - והם לא היו מעטים - הקשים והמסובכים, ספוגי הדם פה בארץ, למען בניינה והתקדמותה. אך לא אוכל להשוות שנים אלו אל השנים המעטות של השואה. אני מרגיש את עצמי כבול בכבלים ספוגי דם ודמעות של אחים ואחיות, שנספו בצורה אכזרית כל-כך, וברצוני לשמור להם אמונים. אני מוכרח לשמור להם אמונים ולא לנתק את הכבלים האלה המעיקים על לבי ורצוני, אך יחד עם זה אנו רוצים לבנות ולהשלים את בניין הארץ עד כמה שכוחנו איתנו.

מדי יום ביומו, מדי לילה בלילה, אינני יכול להשתחרר מן ההרגשה שהיישוב הקטן הזה עמד בראש ההצלה ועשה גדולות ונצורות גם מבחינה צבאית, גם מבחינה כספית וגם מבחינה מוסרית, אם גם בתחומו המצומצם. אינני יכול להשתחרר מהרושם שעשתה עלי צוואתו של הברון המתבולל פון אלק, שברגע האחרון לפני שהובילו אותו לאושוויינצים, כתב את צוואתו והשאיר לתל אביב את התכשיטים של אשתו. לא אוכל לשכוח את אפרם של ילדים שנשאתי בהלוויה על כתפי והבאתיו לבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור למנוחת עולמים. אני רואה כל הזמן את הבנות עם המספרים החקוקים על זרועותיהן, שהם בעיני אות כבוד ולא אות קלון.

אינני מתאר לי, שנוכל לשלוח כיום את באי-כוחנו, את מנהיגינו, לשבת ליד שולחן אחד, בבית אחד, עם רוצחי עמנו ולחתום איזה הסכם בעד כל תמורה בעולם. תמורה זאת לא תקל עלינו, לא תפַתח את הארץ ולא תצילנו. אין לשכוח, שאם חלילה תבוא עלינו קללת אלוקים - פגעי הטבע יכולים לעלות הרבה יותר מכל שילומים של האויב השונא ומשמיץ את עמנו. יכולתי לעשות חישוב של פגעי הטבע שפגעו בנו בשנה האחרונה - וברור ששום כסף אינו יכול להיות תמורה כנגד אסונות בלתי צפויים מראש. אינני מתאר לי, כיצד ישבו באי-כוחנו, ידברו, וינהלו משא-ומתן על כסף.

אלה הם דיבורים סתם להגיד שזהו כסף יהודי. כבר הסברתי מהו הכסף לגבי דידי בגורל העם ובגורל הפרט ובעיקר בשבילנו, המקימים עולם חדש, מדינה חדשה ומוסר שהוא המשך של הדורות הקודמים. אני מתפאר בקהילות הגולה שהיו מבצרנו בכל העולם ושמרו על הגחלת היהודית, והם שהביאו לנו את עליית ביל״ו ואת העלייה השנייה ואת המדינה.

אני שואל בכל לבי ובכל רוחי - והייתי רוצה להאציל מרוח זו על אחרים - האם אין זו פגיעה שלא תסולח אם אנו נשב עם אויבנו זה ונתדיין איתו, ואפילו אם נגיד להם שאיננו סולחים? אין זה מבטל את העובדה, שתפורסם בכל קצות תבל, שיהודים הולכים להתפשר ולגמור את הפרשה הזאת עם הגרמנים. רק שבע שנים עברו - מה זה שבע שנים בחיי עם, אם אפילו בחיי הפרט אין זה הרבה? רק שבע שנים בלבד, וכבר יכולים אנו להעלות על דעתנו ולהתווכח על כך אם צריך ללכת למשא-ומתן, אם צריך לשבת איתם יחד, ואפילו עם אלה שלא רצחו ולא שדדו, אך גם לא הרימו את קולם נגד הרצח המחריד?

אני זוכר כיצד חבר הכנסת שזר ואנוכי קיללנו מעל במה אחת את אלה שהביאו עלינו את השואה האיומה הזאת - והצטערתי לשמוע אתמול את דברי חבר הכנסת שזר. אני זוכר כיצד דיברנו יחד באוזני קהל של 60,000 מבני תל אביב, ואז אמרנו שלא נשכח - לא רק תוך שבע שנים, כי אם כל ימי חיינו. אינני יודע מה יאמרו ילדינו על כך אם נקום ונעז לשבת יחד עם הארורים האלה? הדיו שבה ייחתם ההסכם לא תתייבש. אינני מאמין לגרמניה הארורה שהיא יכולה לחסל כל-כך מהר את מה שהיא קוראת בשם ״אינצידנט״. מעולם לא זרקתי אבן על מישהו, אך בהיותי ילד זרקתי אבן על גרמני מן העבר השני של פסי הרכבת - ואינני מצטער על-כך עד היום הזה. תחשבו שזוהי אירוניה, אך כנראה שזה היה סימן ראשון, שהעם הזה אינו ראוי ליותר. תצא קריאה מגרמניה ארורה זו שהנה הם יכולים לחסל זאת בתשלומי כסף, ואנחנו נקרא אחר-כך אל מוסר העולם ונגיד, שאין הם רוצים לתת לנו סכום זה או אחר - האם נצא בכבוד אם לא ירצו לתת לנו את הסכום המגיע לנו? ואתם אנשי מפא״י, האינכם תופסים שהדברים הללו הם בניגוד לכל הרגשה משותפת לכולנו, להצלה, לקללה ולתביעה במשך שנות השואה? מדברים על 600 אלף עולים, האם לא קלטנו עד כה עולים במספר כזה? האם הפסיק היישוב לקלוט עלייה? האם תל אביב עצמה לא קלטה קרוב ל-200 אלף עולים? כשקיבלתי את יפו, הייתה העיר גל אבנים, בלי בית-ספר, בלי גן, בלי כלום. עכשיו מיושבים בה 60 אלף עולים והם יושבו במאמציהם של שאר חלקי היישוב, הוותיקים. היום חיים עולים אלה בכבוד על פרנסתם ועבודתם, ולא יקבלו את כספי גרמניה כדי להיות משוקמים. הם לא ירצו בכך. אין לי ספק כי ידחו זאת.

אני פונה אליכם בבקשה לסור מן הדרך הזאת. צריך להציל את הרוח, הנחוצה לנו להמשכת בניין הארץ. הרוח והמוסר נחוצים לנו הרבה יותר מן הכסף, שאינני מזלזל בו, אך לא בנסיבות אלה.

אני מבקש לא למוטט את היסודות המוסריים שעליהם - ועליהם בלבד - מושתתת עבודתנו כאן, ואת הקשרים בינינו ובין התפוצות. מצב הרוח המרומם שלהם חשוב לנו לאין ערוך יותר מכל דבר אחר. בטוחני - ואני אומר זאת בתום לב - שחתימת הסכם עם גרמניה תחדיר ייאוש בשורות העם במרחקים, ובעיקר בארץ הזאת. נקיים נא את השבועה אשר נשבענו במשך כל שנות השואה לא לקדש שום ברית עם אויבי ישראל, ונחזור על שירם של אלה שהובלו לטבח: ״אני מאמין, אני מאמין בביאת המשיח, ואף אם יתמהמה״, אני מאמין בגאולה בכוחות עצמנו.

שמעון גרידי (התימנים): כבוד היושב ראש, חברי הכנסת המכובדים. רואה אני שבוויכוח זה, שיש בו שני קצוות מנוגדים, יש מקום לאבירות רק למי שעומד באחד הקצוות. כל המחריף ועומד על דעתו בעקשנות קיצונית - הרי זה משובח וגיבור המדינה לפי דעת חבריו. יודע אני שבמצב דברים זה, מי שינסה לדבר במתינות וברוח של פשרה יהיה עלול להיחשב כאיש שאינו מעולם המציאות שלנו. אף על פי כן בחרתי לעצמי להיחשב לאיש כזה, ורק מתוך כך שלפני עיני מרחפת מציאות אחרת, שהיא ההשתלשלות הישירה להתגוששות האדירה של שני הקצוות במציאות זו הקיימת עתה.

במחילה מכבודכם, רבותי האבירים המתגוששים בחימה שפוכה זו,

אתם הטוענים מצד אחד שעקשנותכם היא למען הצלת מדינת ישראל מאובדן כלכלי ותמוטה מדינית,

ואתם הזועקים מצד שני שקנאותכם היא למען כבוד ישראל וקדושת הרוגיו וחלליו –

האינכם שמים אל לב שהמון העם אינו חפץ במריבתכם זו? האינכם שומעים את הקול הנשמע ברמה: רחל מבכה על בניה שאוספו הנה מפזוריהם ואינם יכולים לשבת אל שולחן אחד, ולא לשאת פנים איש אל אחיו? הסבורים אתם, שדרך התגוששות תמידית זו בפיתרון כל בעיה של מדינת ישראל היא הדרך שבה תוכלו להנחות את שארית ישראל, שברי גלויות, נדכאי רוח ונשברי לב במדינה צעירה ועתיקת יומין זו? הן יודעים אתם כולכם בעומק לבבכם ונפשכם, שלא זו הדרך, ומדוע אפוא לא תוכלו להתגבר על יצרי הקנאה והתחרות המתפתלים בינותיכם בלי הרף?

כל איש המבקש להסתכל מן הצד בשאלת המגע הישיר עם גרמניה, יוכל לראות שהיא נמצאת עדיין במצב שאינו בשל לגמרי

לא לאלה הסבורים שהגיע הזמן לטפל בה,

ולא לאלה הסבורים שאין לטפל בה בכלל.

אפשר שהזמן יביא בכנפיו את פיתרונה.

לפיכך, לאלה הדוחקים את השעה וממהרים לנצל את ההזדמנות כביכול, יש להגיד שעל אף מידת האמת המסוימת שבדבריכם, מקדימים אתם, מקדימים. מטעמים מוסריים ומצפוניים - כי טרם נקרש הדם, קול דמי אחינו עדיין צועקים אלינו מן האדמה. ומבחינה מעשית וריאלית - כי אין אנו רואים עדיין ממשלה גרמנית בת-אמון, שאנשי מוסר ומצפון טהור יושבים בה. שימו לב אל ההתפתלויות בדבריהם ואל החיוך השטני מלא הבוז שעל שפתותיהם.

לעומת זה, יש לזעוק אל אלה הדוחים כל משא-ומתן עם גרמניה בזעם ובחרון אף, ובמיוחד אל שומרי המסורת והדת, על אף מידת האמת המסוימת שבדבריהם: היכן הייתם עד עתה? מדוע כבשתם את זעמכם עד עתה והיכן הייתם זה כמה שנים מאז נסתיימה מלחמת-העולם השנייה?

היהדות המסורתית, שהיא ביטויו האמיתי של עם ישראל ופרצופו המוסרי, ידעה מאז ומעולם להגיב מייד ובחריפות על מאורעות שעדו על ראשה. יהדות זו שמה אות על מצחו של קין וקבעה לאלתר יחסה לעמלק. היא קבעה לדורות את זיכרון ניצחונה על תעלולי היוונים ועל מחשבת המן האגגי. היא החרימה את ספרד ואררה כל רָשע, מעוול וחומץ. מדוע נאלמה כל מערכת הרבנות היהודית והעולמית וצמרת היישוב בארץ הקודש וחכמיה? איכה נסתם כל חזון, ואיכה ניתנה כל הוראה בעניין יחס עם ישראל לעם הגרמני בלי אש קודש ובלי להט נפשי חודר לבבות? אכן, אם יריביכם הקדימו עתה, הרי התעוררותכם-אתם לרגל ההצעה של משא-ומתן ישיר עם הגרמנים, מאוחרת היא. מאחרים אתם, מאחרים. החלטה על אי-מגע עם גרמניה אין כבודה במחלוקת ופולמוס דברים משוחדים. היא הייתה צריכה להיות החלטה מובנת מאליה, בבחינת קציר שקדם לו חריש עמוק נאמן. דברים אלה מכוונים לאלה הדוחים כל משא-ומתן ישיר עם גרמניה רק בכוח האמת שבדבריהם ושבלבם. כי לאלה המדברים בידיהם ונשענים על כוח אלימותם וזרועם - יש תשובה אחת שאין חולק עליה: כל שימוש באלימות ארור הוא ופסול, שורשו בגויים רעים ויסודו בייצרי נוכרים. יהדות תימן תומכת כולה בהצהרתי זאת, שכל שימוש באלימות נגד הכנסת או נגד השלטון יהיה נדחה בשאט נפש ושום צעיר וצעירה תימניים לא יהיו נגררים אחריהם ולא יתנו ידם לפעולות הרסניות ובלתי-אחראיות כאלה.

עתה אש המחלוקת מלחכת סביבותינו. למדינתנו אין סמכות רוחנית עליונה, העומדת למעלה מכל מפלגה ומכל הרכב קואליציוני. אנשי התורה והחוכמה יראים, אנשי המוסר הטהור נאלמים, וסופרי עם ישראל ומשורריו וחוזיו הבלתי-מוכתרים בכתרי המפלגות עומדים מנגד ומסתכלים בלשונות האש של פולמוס הוויכוחים והדברים שאישם הלוהטת מתקרבת והולכת אל עצם הבניין השלישי של עמנו שבע התלאה והייסורים.

קברניטי ספינת ישראל, שבידם הופקד גורל תקופה עצומה ורבה בדברי ימי ישראל, נתפסים לקנאות איומה וכל סיעה מחזיקה בדעתה כאילו הייתה זו האמת משמים ואין בלתה, אף על פי שכולם יודעים שהאמת בעניין מסוים אינה יכולה להיות אלא אחת ולא תוכל להיות בשלמותה אצל שני הצדדים המריבים עליה.

רבותי, קטונתי מאוד מכולכם, אך אני מעז להגיד שאין האמת בקצוות, והיא מצויה בשלמותה רק בדרך האמצעית. האמת איננה מצויה לא אצל המחייבים העקשניים ולא אצל השוללים הקנאים. אם לא תתנו לבכם לזאת, ולא תלכו בדרך האמצעית - תהיה מדינת ישראל הרכה והצעירה נמעכת עם המונה האילם והתמים בין גלגלי מרכבותיכם.

ואכבוש את הכאב והצער בעוד משפט אחד. ניצוצות שנאת חינם משתלהבים ועולים מבין מדורת המחלוקת, וניצוצות אלה רוקמים בחלל האוויר באותיות אש מחרידות את המימרה התלמודית במסכת בבא בתרא האומרת: ״לא חרבה ירושלים בשנייה, אלא על מחלוקת שקמה בימיהם״, על שהיו שונאים זה את זה חינם באיבה הנטורה בלבם, וסמך לדבר: ״איכה ישבה בדד העיר״ - ראשי תיבות ״איבה״.

עתה, אם תשמעו ואם תחדלו, הריני להציע שלוש הצעות שהן אחת לעניין זה. ההצעות הן פשוטות אך תוכנן רצוף שאיפה ורצון למנוע מחלוקת וריב אחים בישראל, ריב דמים וריב נקם, ועליהם אבקש הצבעה:

א) קביעת עמדה עקרונית, דתית-רבנית, מתואמת עם עמדה פוליטית חילונית בדבר יחס עם ישראל אל העם הגרמני, לפחות לתקופה של דור אחד.

ב) בלי לפגוע בעמדה העקרונית, תוסיף ממשלת ישראל בחיפוש דרכים לקבלת רכושו של עם ישראל מידי עם המרצחים, חיפוש הדרך במשא-ומתן עם כל הגורמים חוץ ממגע ישיר עם גרמניה.

ג) שאלת המגע הישיר של מדינת ישראל עם גרמניה תורד מדיוני הכנסת רק לפי שעה, ותועלה מחדש עם גמר הטיפול בשני הסעיפים הנ״ל.

ברור מאליו, שהרצון למניעת מחלוקת יש בו יכולת גדולה להמציא הצעות גדולות וחשובות מאלה שהזכרתי, ואין דברי מכוונים אלא לעורר רצון זה ולהפעילו. חפשו נא את השלום והביאוהו בכל אופן ובכל מחיר. תנו נא לרבים מחברי הכנסת להיות פיהם ולבם שווים. אל נא יהי קולם קול יעקב והידיים להצבעה ידי סיעות סיעות.

היו״ר ז. שפר: רשות הדיבור לשר החוץ.

שר החוץ מ. שרת: אישי היושב ראש, כנסת נכבדה. בוויכוח הממושך ורב-המתח הזה נטלו חלק פעיל ויעיל ביותר כמה מחברַי לממשלה, למפלגה ולקואליציה, ואינני רואה כל צורך וכל חובה לעצמי לחזור על אותם הדברים ואותם הצדדים של השאלה שהם טיפלו בהם באופן שאינו מניח מקום לכל תוספת. על כל פנים, אין בדעתי להתעכב על אותו הדיון שהיינו עדים לו במשולב, מחוץ לכנסת ומעל הדוכן הזה, המעשים שנעשו והדברים שנאמרו, אשר בעיני אינם אלא עווית של גסיסה - עווית מכוערת מאוד, לא בלתי-מסוכנת בשביל הסביבה כולה - המעידה על גסיסה של מפלגה ועל ירידה של מי שהתיימר למנהיגות. אומר רק זאת, כי חלום הבלהות של אותו ראש כנופיה, שהוא יצליח לעצור את הגסיסה ולהפיח רוח חיים חדשה במפלגתו היורדת על-ידי הקזת דם חדשה - לא יקום ולא יהיה. מבחינה זו אין לי להוסיף דבר על התשובה המוסמכת, הברורה והניצחת שניתנה להתגרות בסמכות הבית הזה ובמוסדי הדמוקרטיה בישראל על-ידי ראש הממשלה באוזני הציבור כולו.

כנסת נכבדה, אף על פי שוויכוח זה נמשך כבר היום השלישי - ורק עכשיו סוף סוף נסתיים - הנני נוטל רשות לעצמי לגזול עוד קצת מזמנכם כדי להבהיר כמה מושגים יסודיים ולברר כמה עובדות מרכזיות - מושגים ועובדות הכרוכים בבעיה שלפנינו. אני מדבר בשאלה זו מעל הדוכן הזה לאחר הפסקה של תשעה חודשים. ב-13 במרס 1951 נפל בחלקי לקרוא מעל הדוכן הזה את הנוסח המלא של האיגרת שהגישה הממשלה לארבע מעצמות הכיבוש, בתביעת שילומים מגרמניה.^[53] נדמה לי כי לא אטעה אם אומר כי בוויכוח שנתפתח לאחר ההודעה ההיא באה לידי ביטוי מידה רבה מאוד של הסכמה כללית, כי דרישה זאת של שילומים היא צודקת ונכונה. היה ויכוח אם כיוַונו את השעה, אם לא החמצנו הזדמנויות, אם לא איחרנו את המועד. לא היה כמעט ויכוח בשאלה אם שילומים אלה מגיעים לנו ואם חייבים היינו - או חייבים הננו - לדרוש אותם. אומנם חבר הכנסת הררי הזכיר לנו כאן כי הוא צפה מראש כי תביעת השילומים עתידה להביא אותנו לידי הכרח של מגע עם הצד שכנגד - ואומר מייד כי בנקודה זאת אני מסכים איתו לגמרי - אבל משום ישרנות קו מחשבתו למופת הוא היה כבר אז נגד הצגת תביעת השילומים - ובזה אני חולק עליו לחלוטין. נדמה לי כי הוא היה אז בודד במועדיו. על כל פנים, זאת הייתה דעת מיעוט קטן בכנסת. הטענה העיקרית של הביקורת שנשמעה אז הייתה: איחרתם את המועד.

חבר הכנסת נורוק מתנגד עכשיו ניגוד גמור לאותו טיפול שאנו מציעים, הטיפול היעיל היחיד להשגת מילוי התביעה. מצד אחד הוא עושה זאת מתוך מניעים נפשיים עמוקים, אבל אין הוא מסתפק בדבר. יש לי לא רק כבוד - יש לי חרדת קודש כלפי המניעים הנפשיים הפועלים אצל ידידי המכובד מאוד הרב נורוק. אבל הוא נכנס גם לתחום של ויכוח מדיני מפוכח לכאורה. הוא דיבר כאן לא רק כבעל נפש - אלא גם כאיש היגיון. אם להיגיון - אזי יש למצות את הדין ויש להוקיע כל פרכה וכל סתירה וכל חוסר היגיון שבעמדתו.

מצד אחד הוא טען כי יש לדחות, אין לקבל, יש להימנע מכל מגע ומכל קשר.

מצד שני חזר על טענת החמצת המועד, וטען כלפינו: מדוע לא הגשנו את תביעתנו לפני ועידת מעצמות המערב בבריסל?

אילו אמר: כולי מתקומם נגד זה, אינני יכול לשאת את המחשבה הזאת - כי אז החרשתי, לא היה לי מה להתווכח איתו. אבל אם הוא כבר מידרדר מהשיא המוסרי הזה למישור משופע וחלקלק של דיון בתכסיסים ובשיטה ובאופן פעולה - הרי אני מוכן ללוות אותו ולעכב אותו בהידרדרות הזאת ולייצב את רגליו על רקע מציאותי.

אני מניח לשאלה, האם היינו קיימים בשעה ששאלת הפיצויים מגרמניה לבעלות הברית הוכרעה אם להלכה או למעשה - כלום היינו קיימים אז כמדינה? גם לא אבוא לבחון עכשיו - במידה שהיו הזדמנויות לעורר את התביעה במסגרת זו כבר לאחר שהיינו קיימים כמדינה - במה היינו עסוקים וטרודים אז ואם הייתה דעתנו פנויה לשאלה הזאת. על כל פנים, עובדה היא כי איש בכנסת וגם במועצת המדינה הזמנית לא תבע מאיתנו דבר זה ברצינות - אולי פעם אחת נשמע איזה קול בודד - זה היה קולו של חבר הכנסת ורהפטיג.^[54] אני מניח לכל השאלות האלו. אני רוצה להציג את הדבר כך: נניח כי כיוַונו את השעה לדעת חברים אלה, נניח כי פנינו בעוד מועד - אם על-ידי זה שמדינת ישראל הייתה קמה שנה או שנתיים לפני כן, או שמייד עם הקמתה הייתה נפנית לשאלה זו - ונניח שהציגה את התביעה הזאת לפני ילטה ופוטסדם, וערב בריסל כמועד אחרון אליבא דרב נורוק. מה היה אז?

אנסה לתאר את השתלשלות הדברים החל מאותו רגע שהיינו מגישים תביעה כזאת, ובהנחה כי צדקתה והגיוניותה וחוקיותה הייתה מתקבלת על דעת בעלי הדבר שלנו, זאת אומרת על דעת המעצמות שקבעו את תנאי הכניעה של גרמניה ערב הכניעה ולאחר הכניעה.

התוצאות היו כדלקמן: קודם-כל היינו אז נכנסים לחבורה מסוימת של מדינות, שבאה במגע עם שלטונות גרמניה. לא היינו מצליחים גם להיכנס לחבורה זו וגם לעמוד מאחורי גבה, גם לקבוע מקומנו בה ולהניח את תביעתנו על השולחן מתוך דרישה שיהיה לה דין שווה עם דרישות אחרות, וגם להסתתר מאחורי מישהו ולומר: ״כן, אנחנו מגישים תביעה, אבל אתם תגבו בשבילנו את הכסף, אתם תנהלו את המשא-ומתן על סדרי התשלום - אם התשלום יהיה במטבע, אם במכונות או בסחורות, כמה במטבע, כמה במכונות וכמה בסחורות; אם זה יהיה במכונות ובסחורות, אלו מכונות ואלו סחורות. אתם תעשו כל זאת בשבילנו ואנחנו נעמוד מן הצד, ידינו תהיינה נקיות מלהתפגל במגע הטמא הזה. אתם תתפגלו, אנחנו לא נתפגל״.

האם אתם סבורים כי הצעה כזאת הייתה מתקבלת על דעת מישהו?

פה הזכירו לנו למופת את מצרים ואת פקיסטן ואחרים שלא נלחמו ולא שפכו דם - ידועה לנו היטב כל הפרשה הזאת - שהן הצליחו להיכנס לפני ולפנים ולהעמיד עצמן כבעלי תביעה. ולקריאת ביניים שלי ״כמה קיבלו?״ ענה חבר הכנסת הרב נורוק כי לא חשוב כמה קיבלו, חשוב העיקרון. אני מבין את העמדה הזאת, אבל האם נכנסו מצרים ופקיסטן לחבורה הזאת מתוך זה שניסו לנער את חוצנן ממגע וממשא-ומתן ישיר עם שלטון נאצי או ניאו-נאצי או אנטי-נאצי?

שנית, אנחנו היינו אז ממילא מוכרחים לקבל את הבסיס שעליו הוגשו התביעות של בעלי-הברית במלחמה. מה היה הבסיס הזה? הבסיס הזה היה כיסוי נזקי מלחמה. יתר-על-כן, היינו מוכרחים לקבל את דינו של עיקרון אחר, מרכזי מאוד, שנקבע לאופן גביית הסכומים המוקדשים לכיסוי נזקי מלחמה, והעיקרון הזה היה כי יש לגבות את הסכומים אך ורק מהציוד הקיים - זה שישנו בעין, זה שהיה אז בעין - ולא להטיל אותו כמס על ההכנסה השוטפת, על הייצור הנמשך והולך.

מה היה אז גורל התביעה שלנו? לא זו בלבד כי היינו נכנסים אז בהתחרות עם בעלי תביעה אחרים; לא זו בלבד כי היינו מקבלים אז פירור - לא היינו מגיעים בשום פנים לניסוח תביעה של ביליון וחצי במסגרת המשא-ומתן ההוא ובסידור שנשקף אז - אלא גם מבחינה עקרונית היינו מטשטשים טשטוש גמור את מעמדנו המיוחד בשאלה זו ואת האופי המיוחד של תביעתנו. כי מה אנחנו תובעים כיום מגרמניה? כלום אנחנו תובעים ממנה נזקי מלחמה? היה היו גם לנו נזקי מלחמה: הופצצו בתים בתל אביב ובחיפה, נהרגו אנשים, נשארו אלמנות ויתומים, טבעה אוניה של חיילים יהודיים בדרך למלטה, 200 איש נספו, נשארו הורים שכולים וילדים יתומים.^[55] נפלו חברים שלנו ברחבי המזרח התיכון במלחמה, והתמיכה במשפחותיהם מוטלת במידה רבה על היישוב ועל המדינה. היו לנו גם נזקי מלחמה מסחריים. הזהו חשבוננו עם היטלר? הזהו חשבוננו עם העם הגרמני, עם כל שלטון גרמני, על גזל רכוש? גזל רכוש זה החל לפני שהייתה מלחמה, והוא יכול היה להימשך, והיה נמשך ללא ספק, גם אלמלא פרצה המלחמה.

נניח לרגע כי לא פרצה מלחמת-עולם כלל, נניח שהייתה מתחוללת מהפכה בתוך גרמניה לפני פרוץ המלחמה והיה ממוגר שלטונו של היטלר והיה קם שלטון אחר. האם אנחנו לא היינו רואים בשלטון זה, בין שהיה נאצי ובין שהיה אנטי-נאצי, לא היינו רואים בו יורש של משטר הדמים והחורבן והגזל? היינו מוותרים על זכותנו לתבוע ממנו את החזרת הגזלה? ואפילו יהודים היו מוותרים כיחידים, האם העם היהודי היה מוותר ככלל? מדינת ישראל, אילו קמה באותם התנאים, הייתה מוותרת על זה כמדינה אשר קלטה מאות אלפי קורבנות וניצולים של הגזל הזה?

אין לזה כל קשר עם המלחמה ועם נזקי המלחמה. זהו חשבון יחיד ומיוחד, חשבון נפרד בתכלית אבל מובהק מאוד שלנו עם גרמניה במסגרת של גזל רכוש, כי בעניין של שפך דם ואובדן נפש אין חשבון, יש רק זיכרון לדורי דורות.

ובאחרונה, אותו פירור, אותם כרעיים ובדל-אוזן שהיינו מקבלים כתוצאה מפנייה כזו במסגרת הסדר כולל - אותו סכום פעוט היינו חייבים לקבל כגמר החשבון, כמחסל ומסלק את התביעה שלנו לחלוטין. אתם יודעים בכמה העריכו מעצמות המערב את נזקי המלחמה? הם העריכו אותם ב-53 ביליון דולר. אתם יודעים כמה קיבלו? הם קיבלו 500 מיליון דולר - הם קיבלו פחות מאחוז אחד והם החליטו לא לקחת יותר. אנו שמענו פה בשורה טובה כי בריה״מ עודנה מקבלת, אבל המערביים החליטו - ודאי היה להם שיקול להחליט כך - להפסיק את הגבייה. אילו נכנסנו לתוך החבורה, האם היו עושים יוצא מן הכלל בשבילנו? מפסיקים כל גבייה לטובתם-הם ורק ממשיכים לגבות בשביל העם היהודי על-ידי צבא הכיבוש שלהם ובתוקף הסמכויות שיש להם כמעצמות כיבוש, לאחר שנפלה אצלם, מתוך שיקולים שלהם - מי מאיתנו שותף לשיקולים אלה, ומי אחראי לשיקולים אלה? - החלטה כי יש להפסיק את הגבייה ולמחול?

לכאורה, הם לא מחלו מחילה גמורה. בתשובה שלהם, אשר ראש הממשלה הביא מתוכה כמה פסקות חשובות, אותה תשובה של שלוש המעצמות המערביות מה-5 ביולי, 1951 - ארבעה חודשים לאחר שהגשנו להם את האיגרת - יש ניסיון, למשל, להזכיר לנו כי בעצם קיבלנו פיצויים, וקיבלנו פיצויים כאשר חיסלנו את החשבון בינינו לבין בריטניה כשלטון מנדטורי לשעבר - אז זקפו לזכותה של מדינת ישראל את חלקה בפיצויים על חשבון נזקי המלחמה המגיעים לחלק זה של שטח המנדט הבריטי הקודם, והוא 300,000 ל״יש. קיבלנו פיצויים! מצד שני נאמר לנו: ״אל נא תחשבו כי החשבון שלנו עם גרמניה נגמר לחלוטין. הוא לא נגמר עד אשר יבוא הסדר סופי של שלום״. אך מיניה וביה נאמר: ״אין בידינו בשום פנים לקבוע את התאריך של השלב הסופי הזה״ - זאת אומרת, זוהי הילכתא למשיחא, להבדיל כל ההבדלות במקרה זה, ומי יודע מתי יבוא אותו יום - ״לעומת זה, כיום הזה התחייבנו לא לדרוש יותר ולכן לא נוכל לקבל את דרישתכם״.

מה ענינו על איגרת זו? נמשך חילוף דברים בכתב, ותשובה זו [של מעצמות המערב] לא נשארה ללא תשובה מצדנו. אמרנו: תביעתנו היא יחידה במינה, היא אינה מתכנסת למיטת סדום שאתם קבעתם לעצמכם - היא מונחת במישור אחר וצריכה להיות נידונה בממדים אחרים. מצד אחד איננו מעוררים כלל את שאלת נזקי המלחמה במקשור זה, ולעומת זה איננו יכולים בשום פנים להסכים כי זה יכול להידחות עד להסדר הסופי של שאלת השלום, שמי יודע מתי יהיה ומי יודע אם אז ייעשה סילוק החשבון, יען זהו דבר משווע ודחוף. זהו הוויכוח בינינו לבין מעצמות המערב - לא להיכלל אלא להתייחד.

איננו יודעים עד היום מה חושבת על הבעיה הזאת בריה״מ. היא לא גילתה לנו את דעתה. איננו יודעים, לאמיתו של דבר, אם יש לה איזו דעה שהיא. כתבנו לה כשם שכתבנו לאחרים, הזדיינו בסבלנות כלפיה כשם שהזדיינו בסבלנות כלפי אחרים בתחילה. כאשר עברו חודשים ולא באה התשובה, אזי בכל הכבוד והנימוס הזכרנו לה את הדבר בכתב. כאשר עברו עוד חודשים הזכרנו לה שוב את הדבר בכתב, בינתיים הזכרנו לה את הדבר כמה פעמים בעל-פה - ועדיין לא קיבלנו תשובה.

אבל יש עוד צד אחד לשאלה הזאת, על כל פנים בשביל אלה המתכוונים לא רק להכרזה על תביעות היסטוריות ועל עקרונות ערטילאים, אלא המתכוונים באמת למילוי התביעה, להחזרת הגזלה, והוא מהווה שיקול חשוב מאוד. מה היה אילו הגשנו את תביעתנו לפני 4-3 שנים, או אפילו לפני שנתיים ומחצה? על איזה רקע ממשי הייתה תביעה זו מוגשת? היא הייתה מוגשת על רקע של עַם [גרמני] שותת דם, של ארץ הרוסה, של משק מפורר, של ייצור בלתי-קיים. על אותו רקע קבעו בעלי-הברית את העיקרון של גבייה מהקיים ולא מן הייצור. על איזה רקע הוגשה התביעה שלנו כאשר הוגשה באביב 1951? היא הוגשה על רקע של גאות מפתיעה, מדהימה, מחרידה ממש, של המשק הגרמני, של גידול עצום ומסחרר של קצב הייצור. אלה הם דברי שר הכלכלה^[56] של ממשלת בון בהודעה פומבית בחודש אוקטובר, לפני פחות משלושה חודשים. הוא אמר: ״מעולם לא התקדם כך המשק הגרמני באיזו תקופה מן התקופות כשם שהתקדם בימי ממשלת בון, ושום משק לאומי אחר באירופה לא התקדם בזמן הזה כמוהו״. שר הכלכלה של ממשלת בון אף נקב מספרים. הוא אמר: ״אם לנקוט את הייצור של 1936, היינו הייצור של אותו חלק מגרמניה המהווה כיום את הרפובליקה המערבית, כ-100, אזי הייצור של 1949 מתבטא בספרה 58, והייצור של 1951 מתבטא בספרה 127״.

אנו יודעים היטב כי גידול עצום זה של הייצור מתבטא גם בגידול היצוא. עודף היצוא על היבוא בגרמניה המערבית בעשרת החודשים הראשונים של שנת 1951 הוא בממוצע לחודש 35 מיליון דולר.

בנקודה חיונית אחת צדק חבר הכנסת הררי, והיא אי-הנמנעות של מגע ישיר בשלב מן השלבים - אם מתכוונים באמת לתכלית ולא להכרזות בלבד. כשם שאם תובעים פיצויים אין להימנע מקבלת סחורות, ואין זאת אומרת שיש לקבל הכל בסחורות, כי אפשר אולי לקבל משהו גם במטבע - אבל אי-אפשר להימנע בשום פנים ובשום אופן מקבלת חלק מן הפיצויים, ואולי החלק הגדול, בסחורות - כך במהלך תשלום הפיצויים אין להימנע ממגע ישיר בשלב מן השלבים - אם רוצים באמת שהם ישולמו ואם רוצים באמת לגבותם.

נניח כי מעצמות המערב היו עונות לנו תשובה אחרת, ונניח כי, לשמחתנו הרבה, גם בריה״מ הייתה נותנת לנו אותה התשובה, כלומר: ״אנו מוכנים ללחוץ על גרמניה ואנו מוכנים להטיל עליה את הדבר הזה״. הרב נורוק הנכבד ישלה את עצמו לחשוב, כי היינו זוכים וכל מלאכתנו הייתה נעשית על-ידי אחרים עד לפרטי הפרטים. האם באמת היינו יכולים לסמוך על מישהו שהוא ינהל משא-ומתן זה ביעילות ויחליט כמה בסחורות, איזה סחורות, מה כן ומה לא, כמה במטבע וכו׳? אילו נכנסנו לעניין זה ברצינות כהיכנס מדינה, לא רק על-ידי קבלת החלטות לשם פרסום, לא רק על-ידי הכרזות או כתיבת מאמרים בעיתונות, כי אם ברצינות ולשם ביצוע, כראוי לגוף ממלכתי, האם הנך מעלה על הדעת, ידידי היקר והנאמן, שהיית יכול להימנע ממגע ישיר ולהכריח אחרים לעשות את מלאכתך? ולאחר שעשו אחרים בשבילך משהו בהתחלה, ואתה צריך להיכנס לעניין ולהשלימו - היית נסוג אחורנית, היית דורש מהממשלה למשוך ידיה מעניין זה? האם ראש עירייה כחבר הכנסת רוקח היה אז מושך ידו?

הייתי רוצה לשאול את חברי הנכבדים, חברי הכנסת מסיעת ״הציונים הכלליים״: אנשי מעשה שכמותכם, האם לא הבינותם אז, בשעה שהגשנו את התביעה הזאת, כי אחת מן השתיים: או שלא יֵצא מזה ולא כלום, כי הן לא יצאנו למבצע זה כקבלנים של הצלחה, או ייתכן שייצא מזה באמת משהו? והאם לא הבינותם, כי במקרה אחרון זה המגע הישיר הוא דבר שאי-אפשר להימנע ממנו? ואם הבינותם - מדוע נחבא קולכם אז, מדוע שתקתם? אולי מתוך תקווה שתשתתפו בינתיים בממשלה?

אין זו שאלה מעשית בלבד. הן אין אתם מעמידים את הדבר כך. הלא אתם מעמידים את הדבר על היסוד המוסרי. ובכן, מהו המוסר הזה, המתיר לדרוש מאחרים כי הם ישיגו בשבילנו - ואנו בעצמנו אסור לנו לנקוף אצבע כדי להשיגו? מה שם ייקרא למוסר זה? בכלי שני מותר הדבר, לפי דעתכם, ואילו בכלי ראשון אסור? השאלה היא אם העניין כשלעצמו מותר או אסור, אם הוא מותר - הריהו מותר גם בכלי ראשון, ואם הוא אסור - הריהו פסול גם בכלי שני ושלישי. איזו הצדקה יש להטריח אחרים אם אתה עצמך אינך מוכן לטרוח בדבר?

דבר אחד הוא לדרוש עזרה, לגייס לחץ - במה דברים אמורים? אם גם אתה מוכן לעשות את המוטל עליך. דבר אחר לגמרי הוא להטיל את כל הטורח על אחרים, לשמור על ניקיון כפיך - ולהימלט לתוך ערפילי טוהר של מוסר עליון.

חברי כנסת נכבדים, להווי ידוע לכם כי גם השאלה המעשית וגם השאלה המוסרית נפתרו זה מכבר - ונפתרו בהכרעה ברורה בעד מגע ישיר לשם השגת שארית הפליטה של הגזלה היהודית. כמה מחברי הנכבדים כבר נגעו בצד זה של המטבע וכבר האירו כמה פינות מהרקע הזה. אף על פי כן, אטול רשות לעצמי לגזול זמן מועט בלבד כדי להציג בפני הכנסת תמונה יותר מקיפה, יותר ברורה ויותר מדויקת של העניין שאני ניגש לטפל בו.

ובכן, להווי ידוע כי מראשית הכיבוש - מראשית מיגור שלטונו של היטלר ויציאת אחרוני אחינו ממחבואם ושחרורם ממחנות המוות - החלה פעולה שיטתית וענפה להשגת פיצויים והחזרת רכוש. השאלה הראשונה הייתה שאלת רכוש היחידים. הרכוש קיים ועומד ובעל הרכוש חי וקיים, היהודי ניצל וגם רכושו ניצל, והוא תובע אותו. אבל לא כל כך פשוט היה הדבר לסמוך על כל יהודי ויהודי שיעשה זאת על דעת עצמו ובכוחות עצמו, ולהפקיר באופן כזה את העניין. הייתה כאן אחריות של נציגות הכלל, של נציגות לאומית. הדבר היה תלוי בתחיקה המחייבת החזרת הרכוש, ומשתושג התחיקה - תלוי הדבר בנוהל ובתהליך הביצוע. לכן סברו מוסדות [יהודיים] מרכזיים כי לא ייתכן להפקיר רכוש של המוני יהודים יחידים לדאגתו הפרטית של כל אחד, והם ניגשו לפעולה על יסוד הנחה זו.

נכון, שבתחילת התהליך הזה האירה פנים הצלחה יותר גדולה לתביעת המוסדות מזו שזכינו לה אנחנו. גם הם פנו בתחילה לשלטונות הכיבוש, גם במערב וגם במזרח. הם נענו רק במערב ולא נענו במזרח. וגם במערב היו דרגות שונות של היענות. בראש הנענים היה שלטון הכיבוש האמריקני. שלטונות הכיבוש הבריטי והצרפתי יצאו בעקבותיו, אך לא הדביקו אותו בכל. איני רוצה לומר כי השלטון האמריקני עשה כל מה שיכול היה לעשות, אבל במסיבות נתונות הוא עשה לא מעט ועל-כל-פנים יותר מאחרים.

ובכן, בתחילה היה משא-ומתן עם שלטונות הכיבוש, והם - בתוקף הסמכות שנטלו לעצמם - נתנו הוראה לשלטונות הגרמניים. אבל מאז חלו שני תהליכים.

תהליך אחד היה שבביצוע החוקים וההוראות האלה לא יכלו נציגי המוסדות היהודים להימנע ממגע ישיר עם השלטונות הגרמניים הן ב״ארצות״ שהם קוראים להן ״לנדר״, והן במרכז, בממשלת בון.

שנית, החל תהליך של העברת סמכויות של שלטונות הכיבוש לשלטונות גרמניים. הייתה אז ברירה לומר, שעם העברת הסמכות לשלטון הגרמני פסה כל תביעה יהודית ואין אנו עוברים את הקו, או שלא פסה כל תביעה יהודית ואנו צריכים אז לקבוע, כי אנו מחויבים להעביר את הטיפול לדרך של משא-ומתן בלתי-אמצעי ומגע ישיר עם השלטונות הגרמניים.

מה הייתה התחיקה ביסודותיה העיקריים? בדברי הפתיחה שלו עשה כאן ראש הממשלה בהכללה הבחנה בין רכוש שיש לו יורשים ובין רכוש ללא יורשים. ארשה לעצמי להכניס תוספת דיוק לחלוקה הזאת: כל התחיקה הזאת חלה עד כה רק על סוג אחד של רכוש - על רכוש בר-זיהוי. זהו שבריר של הרכוש היהודי שנגזל על-ידי הגרמנים ברחבי אירופה. אבל גם שבריר זה מצטרף לסכומים גדולים מאוד, מכיוון שהסכומים הכוללים הם אגדיים. רכוש בר-זיהוי יכול להיות רכוש שבעליו חי. צריך אז להחזיר לו את הרכוש הזה. יכול גם להיות רכוש בר-זיהוי שבעליו אינו חי, אבל יש לו יורש המוכיח את היותו יורש על-ידי מסמכים. גם אז יש להחזיר את הרכוש ליורש. ויכול להיות רכוש בר-זיהוי שאין לו יורשים. אז מחייב החוק להחזיר את הרכוש הזה למוסד המוסמך לכך, ובמקרה זה למוסד יהודי שעליו עוד אדבר. וכן זה יכול להיות רכוש שלא ברור אם יש לו יורשים או אין, אזי זה נקרא רכוש ללא תובעים לעת עתה, כי אין ביטחון אם לא יתגלה עוד היורש. אז מחייב החוק למסור זאת בינתיים למוסד התובע, אבל להטיל עליו את האחריות לספק את תביעת הירושה אם תבוא. ועוד יש רכוש בר-זיהוי שהוא עזוב ושמם, וברור שאין לו ולא יהיו לו יורשים. זהו, למשל, רכוש של קהילה באיזו עיר או עיירה, קהילה אשר חדלה להתקיים ונתחסלה כליל. החוק מחייב להחזיר גם את הרכוש הזה למוסד היהודי המוסמך. זוהי תמונת התחיקה באזור הכיבוש האמריקני. תמונת התחיקה באזורים הבריטי והצרפתי פחות שלמה, ועדיין נעשית פעולה להשלמתה.

ומה הוא המוסד? להווי ידוע לחברי הכנסת כי קיים מוסד הנקרא ״Jewish Restitution Successor Organization״ - בראשי תיבות ״אירס״ו״, המורכב ממספר ארגונים ומוסדות. לפני רשימת הארגונים לפי ה״אל״ף-ב״ית״ האנגלי, ועל-כל-פנים אין פה שאלה של מוקדם ומאוחר. באזור האמריקני מורכב המוסד הזה מ״הג׳וינט״, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, הקונגרס היהודי העולמי, ״אגודת ישראל״ העולמית, ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״, ״אמריקן ג׳ואיש קונפרנס״ - מוסד שהיה ציוני בעיקרו - ״הבורד אוף דֶפְּיוּטיז״ באנגליה, וכמה ועדים המייצגים את בעלי התביעות עצמם. זה באזור האמריקני. גם באזור הבריטי הוקם מוסד אשר קיבל את הסמכות לשמש יורש. ושוב הוא מורכב מן הסוכנות היהודית, ״הג׳וינט״, ה״סנטרל בריטיש פנד״ - מוסד הסיוע הגדול בבריטניה, אשר טיפל כל השנים בפליטים מגרמניה - ״אגודת ישראל״ העולמית, הקונגרס היהודי העולמי ומוסדות אחרים. למוסד הראשון יש מועצת מנהלים בניו-יורק, למוסד השני יש מועצת מנהלים בלונדון. בעצם הימים האלה, אם נכונות ידיעותי, מתנהל משא-ומתן על השלמת המערכת על-ידי הקמת מוסד כזה בשביל האזור הצרפתי, והקמת מועצת מנהלים בפריס. הן למוסד שבאזור האמריקני והן לזה שבאזור הבריטי, יש נציגות המורכבת שווה בשווה מהסוכנות היהודית ו״הג׳וינט״. היא פועלת על אדמת גרמניה זה שנתיים וחצי. היא פועלת במגע מתמיד עם שלטונות הכיבוש, אבל לא רק איתם - היא מנהלת משא-ומתן ישיר, בלתי-אמצעי, ומקיימת מגע מתמיד, נפגשת על כל צעד ושעל, גם עם השלטונות ה[מערב-]גרמניים הן במרכז [הפדרלי בבון] והן בארצות.

חבר הכנסת נורוק, המוסד הזה עושה זאת בשמך! הוא עושה זאת בשם ״המזרחי״, שהוא חלק מההסתדרות הציונית העולמית. חברי הכנסת מ״אגודת ישראל״, המוסד הזה עושה זאת בשמכם! ״אגודת ישראל״ העולמית, שאתם חברים לה, שותפת לאחריות. חברי הכנסת מסיעת מפ״ם, אתם יושבים בסוכנות היהודית ודנים בישיבות ההנהלה על פעולות המוסד הזה! מתי עוררתם את שאלת המגע הישיר? מתי התרעתם על קלקלה זו? באיזו ישיבה של ההנהלה? אינני קורא את הפרוטוקולים של ההנהלה: הם אינם פתוחים לפני, כי אינני שייך לגוף הזה. אבל מתי עוררתם זאת בוועד הפועל הציוני - שבו השתתפתי כמוזמן? מתי עוררתם את השאלה בקונגרס הציוני? הן היה קונגרס - מדוע לא התרעתם על הקלקלה האיומה הזאת? (אהרון ציזלינג (מפ״ם): חבר ההנהלה רפאל מעיד שמעולם לא התעוררה השאלה בהנהלה, וההנהלה לא ידעה זאת) - מדוע לא העמדתם זאת לדיון? מה התשובה הזאת, חבר הכנסת רפאל? (יצחק רפאל (הפועל המזרחי): למען האמת) - האמת יקרה רק לך? מה התשובה הזאת שהעניין לא הועמד לדיון? האם חברי ההנהלה מסיעת מפ״ם הם כה עדינים ורגישים, שלא יעוררו ביוזמתם שאלה קשה וטרדנית? אני מכיר בהם מידות אחרות. האם לא ידעו את הדבר הזה? הם יושבים [בסוה״י] בירושלים, הם יושבים [בסוה״י] בניו-יורק, האומנם לא ידעו זאת? (מרדכי בנטוב (מפ״ם): אין לך שום נימוק יותר חזק?) - עוד יבואו, יבואו! והאם חברי הכנסת מ״אגודת ישראל״ לא ידעו זאת? אינני מוקיע את המגע הזה לגנאי, חלילה. יבורכו כל אלה שעסקו במלאכה הזאת. הייתה זאת מלאכת קודש: הצלת רכוש יחידים והצלת רכוש בשביל מוסדות יהודיים. תחזקנה ידיהם על מה שעשו בעבר ועל מה שיעשו מכאן ואילך. לא פניתי בשאלה זו אל סיעת ״הציונים הכלליים״, מפני שאין ברורה לי מידת התעניינותם בפעולת ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני [צ״ל: היהודי] העולמי.

במאמר מוסגר אני רוצה לחזור ולומר, כי כל זה נעשה אך ורק במערב. במזרח אין זכר לסידורים כאלה. יהודי שגרם לו מזלו להישדד בדיסלדורף, בהסן או במקום אחר בגרמניה המערבית, יש לו עכשיו סיכוי ממשי מאוד, אם רכושו קיים ואם הוא בר-זיהוי, לבוא על החזרתו. התחיקה הזאת חלה גם על מערב ברלין. אבל יהודי שגרם לו מזלו להיות נשדד במזרח ברלין, או להתייתם מאביו ואמו לאחר שהוא היה חלוץ בארץ, אם הם נשמדו ורכושם נשאר במקום אחר במזרח-גרמניה, איתרע מזלו והוא יוצא נקי מן העסק הזה: אין לו אל מי לפנות, אי-אפשר גם לאיזה מוסד לדאוג לו.

נכון, כי על-ידי כך פטרה אותנו גרמניה המזרחית ממארת המגע הישיר. אני אומר ״אותנו״ באופן כללי. עוד לא הגעתי לעניין של מדינת ישראל. אבל כיהודים, כחברי ההסתדרות הציונית, ״אגודת ישראל״, או הקונגרס היהודי העולמי - אשר אגב, כולכם משתתפים גם בו, וחברי מפ״ם השתתפו בוועידותיו והם בקיאים מאוד מאוד במעשיו ומתחקים עליהם היטב - פטרה אותנו גרמניה המזרחית מן החטא הזה, מפני שהיא אטמה אוזן לכל תביעה של יחיד, של מוסד או ארגון.

לא רק שהמשא-ומתן מתמיד. הוקם מנגנון קבוע לשם כך, העוסק בחיסול הרכוש. מה פירוש הדבר, חבר הכנסת רוקח? מייד אסביר. אני רוצה להזכיר פה עניין אחד הנוגע מאוד לתל אביב ולנתניה שעליהן דיברת - כיצד הן נבנו (שושנה פרסיץ (הציונים הכלליים): אתה אמרת שאנו לא מתעניינים) - אמרתי שאינני יודע מה מידת התעניינותכם. אני יודע שכאשר הלכתי לבחירות רציתי להצביע בעדכם ולא יכולתי - הרשימה הזאת לא הייתה. בלית ברירה חזרתי לסורי והצבעתי א׳, אם כי רציתי פעם להחליף ולהצביע צ׳.

אבל ניגש עכשיו לפרשה אחרת, לפרשה שיש לה נגיעה בתל אביב ובנתניה. השאלה היא - רכוש שהוחזר, מה קרה לו? מה פירוש הדבר שיהודי מקבל בחזרה את ביתו? לשם מה נחוץ לו הבית? ישנם מקרים שהוא נשאר בגרמניה והוא חוזר לביתו ולדירתו וחי בהם. ישנם מקרים - לחרפתנו - שיהודים חזרו לגרמניה והתיישבו בה לאחר שמצאו חסות בשנות המצוקה והרדיפות בארצות אחרות. אבל אלה שיושבים איתנו ואין להם כל מחשבה וכל כוונה לחזור - כלום יכולים הם לוותר? מדוע יוותרו? אילו הייתה העלייה כתיקונה [בשנים שקדמו למל״ע-2], הן היו מחסלים את הרכוש ומביאים אותו ומשקיעים אותו בבניין הארץ. עכשיו, שניתן להם - הם יוותרו? דיברתי עד כה רק על תחיקה בדבר הרכוש, אבל ישנה עוד תחיקה שהם קבעו אותה לתשלום פיצויים אישיים: מי שמגיעה לו פנסיה מהשלטון הוויימרי ופיצויים בעד חבלה גופנית או בעד ישיבה במחנה ריכוז בימי הנאצים. כל אחד יכול לקבל על כך פיצויים. ובכן מה יעשה אדם כזה בבית זה, ואם ימכור אותו - מה יעשה במרקים האלה, גם אם יוכל להוציא אותם? ומה יעשה בפיצויים שיקבל במרקים?

ברור כי ב-99 מקרים מ-100 הוא יעשה דבר אחד: במקרה האחד שהיה לו מתקן חרושתי שנשאר ויצלח לשימוש, הוא מפרק אותו ומביא אותו - זה אחד ל-100 - אבל ב-99 ל-100 מה הוא עושה? הוא מחסל את הרכוש הזה וקונה בזה דברים שווי כסף, כן, כסף - על כל כינויי הלעג והבוז הזה שנתלוו פתאום לנכס הזה. הוא קונה בזה מכונות, הוא קונה בזה מצרכים, הוא קונה בזה חומרי גלם. לשם מה הוא קונה את המכונות - בשביל עצמו? יהודי שלא היה ואיננו בעל בית חרושת קונה את המכונות ואת המצרכים ואת חומרי הגלם על מנת למכור אותם בבואו הנה.

וכאן אני מגיע לנתניה. בראשית 1950 נתכבדתי בהזמנה אדיבה מאוד מחבר נכבד של סיעת ״הציונים הכלליים״, איש רב פעלים בארץ, איש שיש לו זכות גדולה בהקמת עיר - מר בן-עמי,^[57] ראש עיריית נתניה (מנחם בגין (תנועת החרות): עכשיו אני מבין מדוע רצית להצביע בעד "הציונים הכלליים") - נכון, מתוך ידידות. ובאמת אני בידידות רבה איתו. הוא הזמין אותי לבקר שם, ובין השאר הראה לי אזור תעשייה חדש. אזור זה עומד כבר עכשיו על תלו, אבל אז רק הוחל בבניינו. והנה כבר אז, בין ערימות המלט והלבנים ובצדם של אוהלים וצריפים שבהם גרו האנשים, על פני כל השטח היו פזורות מכונות ומלאי של חומר גולמי שהעולים האלה הביאו איתם מגרמניה - אלה שקיבלו חלקות להקים מפעלים תעשייתיים. בין השאר ראיתי מכונה יפה מאוד וחדשה שעליה התנוססו המילים: ״שטוטגרט 1949״. ברור שזה לא היה שייך לעולה מלפני המלחמה: ״שטוטגרט, 1949״. מכונות אלו, ההושקעו בבניין נתניה ופיתוחה - או לא? הן באו בדרך של שילומים בעד רכוש שנגזל או לא? זה היה מותר או אסור?

וכן אני מכיר בית חרושת לא גדול, אבל בעל ערך, בסביבות תל אביב, שכולו - כל המתקן שלו - מורכב ממכונות גרמניות. בא יהודי אשר פדה משהו מהחזרת רכושו, השקיע את הפדיון ברכישת מתקן אחד שלם לתעשיית מרצפות, וחבר אחד ידוע מסיעת ״הציונים הכלליים״ קנה ממנו את המתקן הזה והקים בית חרושת אשר עובד ופועל בתל אביב ותורם חלקו לבניין הארץ. זה בא בדרך של שילומים או לא? זה מותר או אסור? (ישראל רוקח (הציונים הכלליים): אינני יכול עכשיו לענות לך) - אפשר לעשות זאת באמצעות ״הבוקר״.

ואותם חברי הקיבוצים אשר פקד אותם הגורל המר והנורא והוריהם וקרוביהם נספו בגרמניה, אבל נשאר רכוש, ובתוך אלה אותם חברי קיבוצים שמזלם הטוב גרם להם שהרכוש הזה נמצא במערב-גרמניה ולא במזרח - האם הם יוצאים לגרמניה לקבלו או מוותרים? הם לא רק יוצאים על דעת עצמם - הם נשלחים על-ידי קיבוציהם לערים אלה ולארצות אלו, והם נזקקים לעזרתה של ״אירס״ו״ ומוסדותיה שם במימוש רכוש זה, ומביאים איתם חזרה טרקטורים ומערבלי מלט ובתים מוכנים - וכל אלה משמשים גורמים כלכליים העוזרים לקיבוץ גלויות ולביצורם המשקי של הקיבוצים האלה. ואיך הם עושים זאת? האם רק חברי מפא״י נוסעים למערב-גרמניה - ואילו חברי מפ״ם מחכים עד שיוכלו להגיע לגרמניה המזרחית? גם חברי מפא״י וגם חברי מפ״ם נוסעים למערב-גרמניה, ושני הסוגים גם יחד מחכים ומצפים שמא יבוא היום - אולי יחיו ויגיעו ויזכו לחדור גם לגרמניה המזרחית לשם אותה מטרה, ולעת עתה עיניהם רואות וכלות, כי מבחינה זו נוהג שם לעת עתה חוק הברזל של העולם הסגור.

אבל השאלה היא זאת: הֲנִדְלָה חשבוננו עם גרמניה על-ידי כל אלה? האם בזה כבר באנו על כל סיפוקנו? ומה בדבר הרכוש שהתביעה עליו אינה יכולה להיות מוגשת לשלטון של ״ארץ״, כי אם רק לשלטון מרכזי? היה שם דבר שנקרא ״רַייכְסְפְלוּכְטְשְטוֹיֶר״ [מס בריחה], ועוד דבר שנקרא ״יוּדֶן-אַבְּגַבֶּה״ [מס רכוש יהודי]. אינני נכנס לפירוט המונחים האלה, חברי הכנסת יוכלו לברר אותם אחר-כך, אבל כל התשלומים האלה נגבו על-ידי שלטון הרייך, ואנחנו רואים בממשלת בון יורשת שלטון הרייך בגרמניה המערבית. העל זה נוותר? והאם נוותר על תביעות אחרות אשר יכולות להיות מוגשות אך ורק לממשלה המרכזית?

ואחרי כל אלה, מה בדבר הרכוש שאינו בר-זיהוי כלל? מה בדבר העסקים שנחרבו? מה בדבר כל אותם הנכסים אשר ירדו לטמיון, רכוש שנחרב, נעלם, נגזל ונתפורר ואיננו? מה בדבר כל העושק הזה, הכפייה הזאת לעקור אנשים ממקומם ולזרות אותם כאבק על פני תבל כולה? מה בדבר הנכסים של מיליונים שירדו לטמיון - העל זה צריך למחול? היכן כאן הגבול, חברי הכנסת הנכבדים? מדוע רכוש שישנו בעין מותר לפדות אותו - ורכוש שאיננו בעין אסור לדרוש בעדו פיצויים? מדוע אם יש יורש מותר לו להביא מכונות לישראל, ואם אין יורש ורק מוסד יכול לקבל פיצוי בעד הרכוש, אז אסור? היכן כאן הגבול? (מנחם בגין (תנועת החרות): אתה מדבר בשם עם ישראל, הם מדברים בשמם) - האומנם אינך יודע איך אני מעריך את כל עמדתכם ומה יחסי אליכם? האומנם אתה סבור כי יש לי איזה עניין שהוא להיכנס לוויכוח איתך? אתה יכול לחסוך את עצביך הדרושים לך בימים אלה למחשבה שקולה מאוד.

עד היכן מותר הדבר - ומאיזה קו ואילך מתחיל הדבר להיות אסור? עד היכן זה מתיישב עם עקרונות התורה, חבר הכנסת רימלט? הקשבתי קשב רב לדבריך, החשבתי מאוד את תרבות הביטוי שהייתה בהם, אבל כמו שאמרתי, בעניינים אלה של מדיניות, של טובת האומה, אין רחמים בדין. עד היכן פועל כאן עיקרון התורה ״שלם תשלם הגזלה״,^[58] ומהיכן זה מתחיל להיות בניגוד לעיקרון התורה? אותו רכוש עצום ורב, אשר לולא השחיטה מי יודע כמה ממנו היה זורם לארץ להחיות שממותיה ולפרנס קיבוץ גלויות בתוכה - עתה, שהוא נכחד, נגזל ונעלם, אם אפשר עוד להציל ממנו משהו - זה אסור? האין זו חובה לקחת אותו ולהביאו לכאן? כשם שאיננו נועלים דלת, לא רק שאיננו נועלים דלת, אלא פותחים שער לרווחה בפני כל יהודי הבא אלינו כשכותנתו לעורו, לאחר שכל רכושו נשדד ממנו - כן עלינו לפתוח שער לרווחה ובמו ידינו להכניס הנה אותו רכוש שבעליו לא זכו להביאו בידיהם, כי הם נרצחו. נדון על שאלה זו מבלי שנרחף בעולמות עליונים של המוסר המופשט, ואם רק אפשר, מבלי שננצל ניצול דמגוגי רגשות עמוקים של המוני יהודים, שלא כולם מתמצאים בסבך השאלה הזאת.

ברור, אפשר להסתכל בכל הבעיה הזאת מתוך שפופרת אחת צרה ולגשת אליה מבחינה מדינית סכולַסטית, שבכל עניין [קיים] ריב בין מזרח ומערב, ובאיזו מידה של ספק-ספקא זה עלול להועיל לבריה״מ. שמעתי את חבר הכנסת חזן. אני שומע אותו הרבה שנים, ואני מבחין תמיד בין תוכן דבריו ובין איכות דבריו; בין ההנחות והמסקנות שלו, שברוב המקרים, בוויכוחים מדיניים של שנים עברו, לא הסכמתי להם, ובין כנות ההכרה, המשקל המוסרי וכוח השכנוע שהיה מציין את דבריו. הפעם זה היה בשבילי נאום אחר לגמרי. ראיתי לפני חזן חדש. פעם העירותי את הדבר אחרי נאומו של חבר הכנסת ריפתין, ואני אומר: גם עליך, חבר הכנסת חזן, עוברת הכוס כשם שהיא עוברת ותעבור על כל חבריך. אין מנוס ממנה. זוהי אותה תופעה של שידפון של מחשבה והתנובבות של ביטוי, שהיא גזרה על המחנה [של בריה״מ] שאתם חותרים כל-כך להצטרף אליו ואשר בנפשכם - בגופכם עדיין לא, אבל לא באשמתכם - אתם כבר שייכים לו. ההצטרפות לאותו מחנה גוזרת כליה על כל מחשבה עצמית ועל כל ביטוי מקורי. משמעת מדינית למחנה הזה מחייבת קבלת הדין לגבי כיוון המחשבה ולגבי סגנון הביטוי. היא מחייבת קודם-כל ויתור גמור על עצמיות והסתגלות לשגרה נוקשה, נבובה, שדופה.

שמענו פה מפי חברי הכנסת חזן, בר-יהודה, ואחר-כך מפי חבר הכנסת ריפתין ואחרים את השילוב הזה בין קבלת השילומים ובין כניסה לפיקוד [המזרח-תיכוני], בין משא-ומתן עם גרמניה ובין הציות לסטייט-דפרטמנט וכו׳, וכו׳. נניח שלא היינו מקבלים שילומים, נניח שלא היינו תובעים שילומים - זה היה מעכב במשהו את התהליכים המתחוללים כיום בעולם? מה פירוש ״לחץ הסטייט-דפרטמנט״? כלום הוא שעורר אותנו להציג את התביעה? הייתי רוצה שתקראו את התשובה שניתנה לנו. הן באנו רק להכביד, באנו להטיל מעמסה נוספת שאיש לא חשב כי נטיל אותה, וניסו לתרץ את התשובה השלילית בכל מיני תירוצים. כאשר הוספנו ולחצנו, אמרו לנו: מה אתם באים אלינו - אלינו תלונתכם? תפנו לגרמנים, אדרבה! ולזה ייקרא לחץ? כלום הייתה זו יוזמה שלהם? זה היה נחוץ להם כדי להכניס את גרמניה למעגל שלהם? בלי תביעת השילומים שלנו לא היו עושים זאת?

מדברים פה הרבה בשם המתים. רצוני לומר: לגבי המתים כולנו שווים. אין פה שאלה מי שיכל ומי לא שיכל. קודם-כל, בין אלה ששיכלו ובין אלה שנתייתמו יש גם מחייבים וגם שוללים, ואין זו שאלה מה אמרו המתים. כשלעצמי הנני מאמין ובטוח, כי אילו נשאלו המתים מראש אם יבוא יום שאפשר יהיה לקחת חלק חזרה, לקחת או לא - היו אומרים: ״קחו ותבוא עליכם ברכה!״ דיברתי עם הרבה נפגעים, יהודים פשוטים בארץ. והם אמרו: ״איזו שאלה?״ אלה היו יהודים שהפסידו בעצמם רכוש, יהודים שאיבדו אחים ואחיות שלהם בטרבלינקה, באושוויינצים. הם אמרו: ״אם אפשר לקחת, איזו שאלה?״ דיברתי על השאלה באספה פומבית [בבית דגן] בפני המון עם רב של יהודים פשוטים. הסברתי את העניין. איש לא פצה פה. הפריע לי כל הזמן רמקול אחד של מפלגה, אבל בקהל הזה איש לא פצה פה, איש לא הוציא הגה, ואלה היו המוני יהודים פשוטים. הקשיבו רב קשב. אני דוחה משאל עם כפיתרון לבעיות מדיניות מורכבות, אבל אני מאמין כי במשאל עם על בעיה זו היה רוב העם בעד הדעה לקחת, אם רק אפשרי, כי אני מאמין בשכל הישר ובחוש הבריא של רוב העם בישראל. וכך הדבר בגולה.

חבר הכנסת ברמן נזקק פה לתכסיס, שהייתי מציע לו לראות אותו כאחרון מעל דוכן הכנסת. אם מותר לי, רצוני לשבח את העברית שלו, כי בפעם הראשונה שמעתי אותו מדבר עברית. זו הייתה עברית למופת. אבל בניגוד משווע לאיכות העברית עמדה איכות ההוכחות. הוא דיבר על ועידת ניו-יורק וביקש להוכיח כי כולה הייתה מורכבת מפלוטוקרטים ומתבוללים, משום שהיה שם ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״. אבל הקונגרס היהודי העולמי היה שם או לא? הקונגרס היהודי של אמריקה, הקונגרס היהודי של אנגליה, הקונגרס היהודי של קנדה - היו שם או לא היו? גם זה ארגון פלוטוקרטי? אם כן - מדוע אתה משתתף בו? זה ארגון מתבולל? מדוע אתה יושב בו ונוסע לוועידותיו? וההסתדרות הציונית העולמית הייתה שם אם לא? מדוע אתה משתתף עד היום בהנהלתה? ״אגודת ישראל״, כל מה שלא תאמר עליה, אינה ארגון פלוטוקרטי ולא ארגון מתבולל. נציגות הקהילות של ארגנטינה, המוסד הנקרא ״דאיא״, האם הוא ארגון פלוטוקרטי או מתבולל? חבריכם יושבים שם - מדוע אינכם עוזבים אותו? ועוד ארגונים, עד עשרים במניין, מהם שלושה עולמיים והשאר ארציים.

ובכן, הוועד הפועל של הוועידה הזאת, בישיבתו מ-16 בנובמבר 1951 בניו-יורק, החליט פה אחד כי יש לבוא במגע ישיר עם גרמניה כדי לברר את הסיכויים. הוועד הזה מחכה עכשיו להחלטתה של הכנסת לגבי המשא-ומתן המכריע. הוא החליט מצדו עקרונית בחיוב, אך דחה את החלטתו הפורמלית עד לאחר החלטה של הכנסת מטעמים מובנים - הוא אינו רוצה ללכת לבדו, הוא רוצה ללכת עם ממשלת ישראל. אם ניכנס לעניין זה יחד - יהיו לו הסיכויים לגבות את החסר בשם המוני פרטים, סכומים המגיעים מהשלטון המרכזי, כי עד היום לא היה ולא התנהל משא-ומתן כזה, ולנו יש סיכוי לבוא על השילומים שאותם אנו תובעים.

אומרים לנו: ״לא יצא מזה ולא כלום, תקבלו פרוטות״. אני רוצה לשאול: אם זוהי באמת השאלה - כמה נקבל? - כי אז מה כל הרעש שהוקם סביב השאלה המוסרית? אם מבחינה מוסרית אסור למדינה לנהל משא-ומתן ישיר ולנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי להשיג את החזרת הגזלה, הרי אין זה תלוי בסכומים שיושגו. נניח שיכול הייתי להוכיח כי נקבל יותר - האם אז זה מותר? אין אני מתנבא. אין כאן מקום לנבואה ולא מקום לקבלנות. יודע אני רק דבר אחד, והוא: כמה פעמים יצאנו למבצע שאמרו לנו כי לא יקום ולא יהיה. אמרו לנו: ״אתם משלים את נפש העם, הדבר לא ייתכן״, ודיברו גם על יסוד תקדימים והוכחות היסטוריות, שיקולים מובהקים וטענות מובהקות, ופעם אחרי פעם – נתבדו. מאין שואבים חברי מפלגת הפועלים המאוחדת את הביטחון הזה לא ללמוד מניסיון העבר, לא לקחת לקח מהאכזבות שהם נכזבו כאשר לא נתקיימה נבואתם האומרת: ״מדינה יהודית לא תקום בדורנו אנו״? לחברי מפ״ם הייתה אכזבה היסטורית כזו - ומדוע לא ילמדו לקח מהניסיון הזה? נכון, אין לזה תקדימים. אבל כל העניין שלנו הוא ללא תקדים. תקומת מדינת ישראל היא ללא תקדים. ההיענות של גרמניה, זו שישנה לעת-עתה על הנייר, אף היא ללא תקדים. מניין שאי-התקדימיות הזאת לא תימשך גם להבא, בתהליך הביצוע?

מהלכים אימים: מכונות גרמניות עליך ישראל! כאילו יש תקווה כלשהי לבניין המדינה ולפיתוחה בלעדי יבוא עצום של חומר גולמי ואמצעי ציוד. ועוד מאיימים: ״תהיו סוכנים גרמניים בעולם!״ הייתי רוצה לדעת: נניח שיש לנו חוזה מסחרי עם איזו ארץ שהיא, נאמר ארץ אל״ף, ולפיו אנו מעוניינים לקנות בסכום ידוע סחורות וחומרי-גלם, אולם אין לנו לשלמם בדולרים, ואנו מציעים סחורות משלנו, שאותה ארץ מוכנה לקנותם בסכום ידוע. ואחרי זה נשאר גירעון שאיננו יכולים למלאו - מה פסול יש בזה אם בינתיים מגיעות לנו סחורות מארץ בי״ת, נאמר מגרמניה, ואנו מכסים בהן את הגירעון? איזו מדינה אינה עושה כדבר הזה? אם מגיע לה ממדינה אחת - היא משלמת בזה למדינה אחרת אשר לה היא חייבת.

הייתי רוצה לשאול: נניח שהשגנו איזה דבר. האם אלה השוללים יוותרו על חלקם? אנשי סיעת ״הציונים הכלליים״, בעלי הפרדסים ובתי החרושת, ראשי העיריות ומנהלי חברות - האתם תוותרו על חלקכם בשלל הקדוש הזה המגיע לעם, לכל אחד ואחד, לכל מפעל במידה שתהיה לו זכות ליהנות מזה במסגרת החוק שייקבע? ואתם, אנשי מפלגת הפועלים המאוחדת, האתם תוותרו ותסגרו את הקיבוצים שלכם ואת המפעלים השיתופיים שלכם - בחרושת, בחקלאות, בתובלה - בפני מצרכים אלה, בפני סחורות גלם אלה ובפני מתקנים אלה?

ושוב: מדוע מה שמותר ליהודי כפרט אסור לכלל היהודים? ולהיפך, מדוע מה שאסור לכלל היהודים מותר ליהודי הפרט? (יצחק בן-אהרון (מפ״ם): אתה עושה מדיניות זו במיסים שלנו) - אגיש חשבון מפורט ומדוקדק מאוד כמה מן המיסים שלך הוצאתי על מבצע זה. אתה יודע כי טענתך חסרת כל שחר מכל בחינה מעשית ומוסרית.

ולבסוף אומרים: ״אבל המדינה, שָאנֵי״. נכון. לשם מה הוקמה המדינה? האם היא הוקמה לגבות חובות או לא לגבות? האם היא הוקמה לוותר על המגיע לה או לא לוותר? האם היא הוקמה כדי לתבוע חובות קדושים המגיעים לעם היהודי או לשחרר את החייבים? האם יש מדינה בעולם המוותרת על המגיע לה? היא מוותרת כשכדאי לה לוותר, כשהיא משיגה על-ידי כך דבר אחר. אבל לוותר סתם, מתוך איסטניסות מוסרית - מתי הייתה מדינה כזו בעולם?

התנסינו פעם בוויכוח כזה. אילולא ה״העברה״, האם לא ברור לכל עכשיו כי היינו היום הרבה יותר מועטים במספר, קטנים יותר בשטח, חלשים יותר במשק ובכוח המחץ? כי היינו פוגשים אחרת את מלחמת-העולם השנייה ואת מלחמת השחרור? כל תוספת מגבירה כוח, וכל תגבורת כוח היא אולי המכרעת בחשבון הסופי ובהתמודדות המכריעה. מי יודע אם היינו יושבים כאן היום אלמלא ה״העברה״. אנו מתכוננים עכשיו ליום עֶברה, והאם נוותר על מה שמגיע לנו כדי להתחזק?

מה כל הדיבורים האלה על קשר בין עניין זה ובין מלחמה עולמית? אך אם ישנו קשר, הרי רק אחד הוא: אם נקבל שילומים או לא - זה לא ישפיע כמלוא נימה על קרבתה או ריחוקה, על נמנעותה או אי-נמנעותה של מלחמה עולמית. חלקי עם אלה הבטוחים כי אפשר למנוע מלחמה עולמית והמאמינים כי היא תימָנע. איני בא להטיל דעתי זאת על מישהו. אבל אם תפרוץ מלחמת-עולם לאחר שהתקבל כאן רוב לא להיכנס בשום משא-ומתן? ועידת ניו-יורק מתפרקת,^[59] חוזרים לסדר יומנו, ולאחר זאת פורצת מלחמה עולמית ואנו צריכים לפגוש אותה - ומי יודע עוד איזו שואה יכולה להתחולל על ראשנו במלחמת-עולם - ומבחינת פגישתנו את השואה הזאת, מבחינת הכוח שיעמוד לרשותנו להדוף את הסכנות, יכול להיות מכריע סכום השילומים שנקבל עכשיו. מי פתי ויאמין כי ויתור על שילומים ימנע מלחמה? אבל בין ויתור ואי-ויתור עומדת להכרעה השאלה מה יהיה כוחנו לעתיד לבוא.

השולל את השילומים נוהג כאילו לא הייתה לנו מדינה. אני שואל: כל אשר נאמר בזכות השלילה, במה הוא קשור לקיום המדינה? במה הוא נובע מקיומה של המדינה? היש נימוק, היש טעם איזה-שהוא שנשמע כאן בפי השוללים שלא היה קיים ועומד גם אלמלא הייתה לנו מדינה? מוסר יהודי, חרם, אי-מגע, דומייה, אי-סליחה וכו׳ וכו׳ - האם לא היו הדברים האלה חלים על העם היהודי במשך כל הדורות, לאחר כל שחיטה, לאחר כל חורבן? במה השתניתם אתם, חברי הכנסת הנכבדים, היושבים בהיכל הממלכתיות הישראלית, מאחרים כמוכם שהיו יושבים במוסד אחר, ללא מדינה, ללא כנסת, ללא פרלמנט, ללא שלטון, ללא אחריות של שלטון? איזו מסקנה אתם מסיקים מקיומה של המדינה לגבי העניין הזה? והרי אין לנו בעיה שאפשר לגשת אליה שלא על רקע של קיום המדינה. אין בירור רציני באיזו שאלה מכרעת, שיכול שלא להתחיל מנקודת המוצא הזאת.

כל המושגים האלה על חרם-עולם, שפירושו חוסר כל מגע - גם אם דבר זה גורם הפסדים עצומים, גם אם דבר זה מחבל בקיום המדינה ועתידה - שאולים מהוויה שחלפה ואיננה, שחלפה לבלי שוב. יש פרץ, רבותי השוללים, בין הווייתכם ובין הכרתכם. הכרתכם לא הדביקה את התפתחות הווייתכם הממשית, אתם עדיין שוגים במושגים שעבר זמנם. הוויה של עם מפוזר תלוי על בלימה, ללא כל שליטה על שטח, ללא כל השתלבות ממשית מכרעת במערכת גורמי עולם - הוויה כזו עולה בד-בבד עם מסקנה של שלילת המשא-ומתן.

בהיותי בפריס באה אלי נציגות ועד ניצולי אושוויץ, שני אדונים וגברת אחת. הם דברו איתי רְתת על כוונות ממשלת ישראל להיכנס במשא-ומתן עם גרמניה על שילומים. הבטחתי להם להביא את דבריהם לפני הכנסת, ואני מקיים בזאת את הבטחתי. הם על כל פנים ראויים לדבר הזה (יצחק בן-אהרון (מפ״ם): בהמלצה?) - לא בהמלצה חיובית, חלילה. אמסור מה שאמרתי להם. הם היו יהודים מעונים, סגופים, אודים מוצלים מאש. כל רגש שלהם קדוש בשבילי, והוא על כל פנים מחייב כבוד. בכל הכבוד אני מוסר מה שאמרו לי, מה שביקשו למסור. הם טענו בשם חילול קורבנות, חילול סבלותיהם. הם אמרו שלא ייתכן להושיט יד - חרם עד עולם! לדידם לא הייתה קיימת מדינת ישראל. היא הייתה קיימת רק בתור נתבעת שלילית בעניין זה - שלא תבוא במשא-ומתן. בעיית קיומה, בעיית פיתוחה, השתלבותה עם השואה, באיזו מידה היא ירשה את השואה ובאיזו מידה היא ערובה נגד שואה לעתיד לבוא - כל אלה נעלמו לגמרי מחוג ראייתם.

היו לפני אנשים שחיו והתייחדו עם סבלם האיום. לא דנתי אותם, חלילה. עמדתי בפניהם מלא רחמים וכבוד. לא דנתי אותם מפני שיש כלל: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״, ומי יודע, אולי גם אני הייתי מרגיש ופועל כך אילו הייתי במקומם. אומנם פגשתי יהודים, בייחוד בארץ, שהיו באושוויץ ובמקומות איומים אחרים, שגרסו לגמרי אחרת באשר הם כבר נשתזרו במערכת של חיים, ולא חשבו רק על מוות שניצלו ממנו ושחבריהם לא ניצלו ממנו. הם חשבו על חיים, על רקמת חיים חדשים. הם הבינו את ההצדקה הניצחת שבתביעת השילומים. אמרתי לאותה משלחת: ״אתם חיים בעבר. מדינה איננה יכולה לחיות אך ורק בעבר. פני המדינה מופנים קדימה, לעתיד. עם מפוזר, נטול-כוח, יכול ואולי חייב לחיות אך ורק בזיכרונות עבר ובתקווה משיחית לישועה לעתיד לבוא. מדינה אינה יכולה להסתפק בזה. היא חייבת לעשות חשבון כוחה בכל רגע״.

שמעתי בהזדעזעות את דברי מורי, ד"ר בוגר,^[60] מעל במת הכנסת. מה שהוא אמר פה באוזני כל העם, ודאי שהוא יכול לומר לתלמידיו. במקום לחנכם לקיום מצוות מעשיות קשות, להפנותם לחזית היחידה של דורנו: בניין המקלט הזה, ביצורו והגנתו, הוא מנסה לנטוע בלבם איזה חלום של צנחנים יהודיים ממטירים אש וגופרית על ברלין, ואומר: לא נורא אם זה לא יבוא תיכף - פעם זה יהיה. אני רוצה להזהיר אותך, מורי היקר חיים בוגר, מלהגות במחשבות שווא ומדוּחים כאלה, ומלפרנס בהם את ראשיהם החמומים של אנשים צעירים הנתונים לחינוכך. אל נבלבל את מוחותיהם. חנך אותם לראיה בהירה של העניינים ולחשבון מעשי של כוחם. עַם בעל קיום ממלכתי, עַם השליט על טריטוריה, עם המצווה להיות ער לכל תזוזה במאזן הכוחות סביבו ובעולם, לא יוכל בשום פנים לוותר על כל תוספת כוח שהוא יכול להשיג כדי להבטיח את עתידו. הוא יודע מה זה כסף - בניין זה כסף, מחרשה זה כסף, טרקטור זה כסף, תותח זה כסף - והכסף שאנו דורשים במקרה זה הן זהו כסף יהודי. הוא יודע כי כל רגע ורגע יקר בחיי ההווה שלו. הוא יעשה בעוד מועד מה שהוא חייב לעשות ולא יחמיץ הזדמנויות להתחזק, העשויות לקבוע את עתידו.

בסוף דברי אני אומר: כל הטפת המוסר על אי-סליחה ועל אי-כפרה ועל כל הניאו-נאציזם מופנה על-פי מען מוטעה לחלוטין. לא הממשלה הזאת זקוקה לכך. היא, ביוזמתה ובלי כל המרצה מהאופוזיציה, הרימה באו״ם את הדגל של מלחמה כנגד המורשת הנאצית, כנגד השארתה בחיים הן במזרח והן במערב של גרמניה. חמישה נאומים נשמעו מפי נציגי ישראל על נושא זה בעצרת המתקיימת עכשיו בפריס (יעקב ריפתין (מפ״ם): ההצבעה הראתה זאת) - נכון, המרחק בינינו לבין המזרח בגישתנו לשאלה היה כרחוק מזרח ממערב, ובכל זאת הצבענו איתם, עם המזרח, כי נפגשנו במסקנה הממשית. הם [נציגי המערב] טענו כי זהו עלבון לעם הגרמני לשלוח ועדת חקירה לראות אם העם הגרמני ראוי לבחירות - זהו עם תרבותי ונעלה וזוהי פגיעה בכבודו. אנו אמרנו, כי השאלה היא איזה תפקיד צפוי לעם הגרמני במהלך ההיסטוריה האנושית לעתיד לבוא, לאור עברו של העם הזה. לא נתפסנו לגזענות ולגינוי סיטוני של העם כולו. אמרנו כי עובדה היא כי פעם אחרי פעם השתלטו על העם הזה רוחות רעות שזיעזעו את יבשת אירופה וגרמו למלחמת דמים עולמית, רצחו עמים ושדדו רכושן של ארצות. מניין הביטחון כי הממשלה הגרמנית לא תנהג כך גם להבא? הצגנו את בעיית גרמניה כבעיית השלום העולמי לעתיד. מהעמדה הזאת אין בדעת ממשלת ישראל לסטות, והמשא-ומתן שהיא תנהל לא יהיה אלא משא-ומתן על שילומים, על החזרת הגזלה. אין כאן כל שאלה של הכרה או קשירת קשרים. אבל יש כאן עניין של מגע שייתכן ויהיה בלתי-נמנע כדי להשיג את החזרת הגזלה. מדינת ישראל מתייצבת כאן מול העם הגרמני, מול כל שלטון גרמני, מול כל נציג גרמני כעדות ניצחת לכישלונו ההיסטורי של הנאציזם, מפני שהנאציזם ביקש להשפיל אותנו עד עפר ואנו עכשיו יושבים במשפחת העמים כאשר יורשי הנאצים רק מתדפקים על השערים. הנאציזם ביקש להשמידנו, אבל - כמו שאמרו בעצרת - אנו נלחמנו ואנו חיים. אנו היום מדינה עצמאית. איזו הרכנת ראש תהיה זו מצדנו, כאשר ישבו יורשי המשטר הנאצי הזה באיזו בירה נייטרלית לנהל משא-ומתן עם נציגי מדינה יהודית עצמאית, אשר עצם הופעתה היא תבוסה גמורה של המשימה הנאצית?

אני רוצה לסיים בהודעה בשם הממשלה:

הממשלה סבורה כי הכנסת תיטיב לעשות אם תקבל את דעתה למסור את ההכרעה בשאלת שיטת הפעולה להבא, לשם השגת מילוי תביעת הפיצויים, לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת (חיים לנדאו (תנועת החרות): למה אתם מתחמקים מהצעה ברורה כאן? אימרו בדיון כאן מה אתם מתכוונים לעשות); (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: איש אינו מתחמק כאן) - אין זה מתאים לך, מר לנדאו, להתערב בהודעת הממשלה. אין אתה שותף לה. ועוד הנני להצהיר בשם הממשלה לאמור:

ראשית, הממשלה נשארת איתנה בהכרתה כי האחריות להשמדה של המוני ישראל באירופה חלה על כלל האומה הגרמנית.

שנית, אין הממשלה רואה כל סימנים משכנעים כי שנאת ישראל נעקרה מהעם הגרמני, אם במזרח או במערב, גם לאחר המלחמה.

שלישית, אין אנו רואים בשילומים את תיקונו הגמור של המצב; תביעת השילומים אינה אלא תביעת החזרת חלק מהרכוש שנגזל מהיהודים. סיפוק תביעה זו אינו יכול למחות את פשעי הזוועה הנאצית ועקבותיה בעם הגרמני.

היו״ר ז. שפר: ישנה שורה של הצעות, וחושבני כי איטיב לעשות אם אתן לבעלי ההצעות לקרוא בעצמם את הצעותיהם. אבקש את חבר הכנסת גוברין לקרוא את הצעתו.

עקיבא גוברין (מפא״י): בשם סיעות הקואליציה ושלושה חברים מן המפלגה הפרוגרסיבית הנני להציע את ההצעה הבאה: הכנסת, לאחר ששמעה את הודעת הממשלה על תביעת השילומים מגרמניה על הרכוש היהודי השדוד, מייפה את כוחה של הוועדה לענייני חוץ וביטחון לקבוע סופית את הפעולה בהתאם לנסיבות ולתנאים.

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): כנסת נכבדה. הצעת סיעת ״הציונית הכלליים״ היא: הכנסת דוחה הצעת משא-ומתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניין השילומים.

חנן רובין (מפ״ם): סיעת מפ״ם מציעה: הכנסת דוחה הצעת משא-ומתן בין ממשלת ישראל בין גרמניה בעניין השילומים.

אסתר רזיאל-נאור (תנועת חרות): הצעת סיעת תנועת החרות: הכנסת דוחה הצעת משא-ומתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניין השילומים.

שמואל מיקוניס (מק״י): הצעת הסיעה הקומוניסטית בכנסת היא: הכנסת דוחה הצעת משא-ומתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניין השילומים.

מרדכי נורוק (המזרחי): יש לי הכבוד להציע בשמי: הכנסת מביעה את התנגדותה לכל מגע ישיר עם גרמניה.

היו״ר ז. שפר: חברי הכנסת, שמעתם את ההצעות. לפי בקשה שנתקבלה מחברי הכנסת שמספרם עולה על שישים ושלושה, תהיה ההצבעה שמית.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זו גם בקשת הממשלה - הצבעה שמית.

היו״ר ז. שפר: יש מספר הצעות שהן זהות בתוכנן ובניסוחן, גם בסדר המילים, וישנה הצעה אחת של חבר הכנסת נורוק, שאינה זהה עם יתר ההצעות, הנוסח שלה שונה. ישנה הצעה של סיעות הקואליציה בצירוף שלושה חברים מהסיעה הפרוגרסיבית. לפי הדין, בהצבעה שמית, צריך להצביע ״בעד״ ו״נגד״ או ״נמנע״. אני אעשה ניסיון, אם המציעים לא יתנגדו להעמיד הצעה מול הצעה, וכל מי שיצביע בעד הצעה אחת, ממילא מובן שהצביע נגד השנייה, כדי למנוע הצבעה כפולה. נניח, אקח את הצעת ״הציונים הכלליים״ שיש הבדל בינה לבין הצעתו של חבר הכנסת נורוק. (קריאה: הוא מצטרף להצעת הציונים הכלליים).

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): האם אפשר לבקש לחזור על סדר ההצבעה? (קריאה: אני מציע שתהיה הצבעה בעד ונגד כל הצעה).

ישראל בר-יהודה (מפ״ם): כדי לקצר את הזמן, אני מציע שכאשר יקראו בשמות חברי הכנסת, יאמר כל אחד בעד, נגד או נמנע על כל אחת מן ההצעות.

היו״ר ז. שפר: אני חושב שהצעת חבר הכנסת בר-יהודה יכולה לספק את כל הצדדים.

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): ביחס להצעתנו, אין לנו עניין בהצבעה שמית.

ישראל בר-יהודה (מפ״ם): כבר היה תקדים בכנסת להצבעה לא רק שמית, אלא אפילו חשאית. כאשר סיעות שונות הציעו הצעות דומות, הצביעו אז על התוכן של ההצעות הדומות. אני מציע שנקרא לנוסח של חבר הכנסת גוברין - א', ולנוסח השני - ב'.

היו״ר ז. שפר: אני מעמיד להצבעה את הצעת גוברין בשם א', ואת הצעת השוללים בשם ב'. כל אחד שיצביע בעד הצעה אחת, מובן שהוא מצביע נגד השנייה, אלא אם כן יודיע שהוא נמנע.

מזכיר הכנסת מ. רוזטי קורא כל חבר כנסת בשמו, וכל אחד מהם עונה ממקומו:

 

אליהו משה גנחובסקי (הפועל המזרחי): נמנע.

שמעון גרידי (התימנים): (איננו באולם).

אברהם דויטש (אגודת ישראל): בעד א', נגד ב'.

שמואל דיין (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

דוד הכהן (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

אליהו הכרמלי (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

יחזקאל הן (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

בן-ציון הראל (הציונים הכלליים): בעד ב', נגד א'.

אברהם הרצפלד (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

יזהר הררי (המפלגה הפרוגרסיבית): בעד ב', נגד א'.

אסתר וילנסקה (מק״י): בעד ב', נגד א'.

מאיר וילנר (מק״י): בעד ב', נגד א'.

זרח ורהפטיג (הפועל המזרחי): נמנע.

שלום זיסמן (הציונים הכלליים) : בעד ב', נגד א'.

אמיל חביבי (מק״י): בעד ב', נגד א'.

יעקב חזן (מפ״ם): בעד ב', נגד א'.

מיכאל חזני (הפועל המזרחי): בעד א', נגד ב'.

פארס חמדאן (החקלאות והפיתוח): בעד א', נגד ב'.

צאלח חסן ח׳ניפס (הקידמה והעבודה): בעד א', נגד ב'.

נחום חת (הציונים הכלליים): בעד ב', נגד א'.

ז׳ניה טברסקי (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

תופיק טובי (מק״י): בעד ב', נגד א'.

דב יוסף (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

מאיר יערי (מפ״ם): (איננו באולם).

אידוב כהן (המפלגה הפרוגרסיבית): בעד א', נגד ב'.

קלמן כהנא (פועלי אגודת ישראל): נמנע.

יונה כסה (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

שרה כפרית (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

בת-שבע כצנלסון (הציונים הכלליים): נגד א', בעד ב'.

פנחס לבון (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

שלמה לביא (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

קדיש לוז (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל): נמנע.

שלמה לורנץ ( אגודת ישראל): (איננו באולם).

אליעזר ליבנה (מפא״י): נגד ב', נסוג ל-א'.

דוד ליבשיץ (מפ״ם): נגד א', בעד ב'.

חנה למדן (מפ״ם): בעד ב׳, נגד א׳.

חיים לנדאו (תנועת החרות): בעד ב׳, נגד א׳.

גולדה מאיר (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

ג'בר מועדי (רשימה דמוקרטית לערביי ישראל): בעד א׳, נגד ב׳.

עדה מימון (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

בנימין מינץ (פועלי אגודת ישראל): נמנע.

שמואל מיקוניס (מק״י): בעד ב׳, נגד א׳.

מרדכי נורוק (המזרחי): נגד א׳, בעד ב׳.

מרדכי נמיר (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

פרץ נפתלי (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

דבורה נצר (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

זלמן סוזאיב (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

אברהם סטופ (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

יזהר סמילנסקי (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

משה סנה (מפ״ם): בעד ב׳, נגד א׳.

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

ראובן פלדמן (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

גרשון פלש (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

דוד-צבי פנקס (המזרחי): בעד א׳, נגד ב׳.

הרברט פורדר (המפלגה הפרוגרסיבית): בעד א׳, נגד ב׳.

אליעזר פרי (מפ״ם): נגד א׳, בעד ב׳.

שלמה פרלשטיין (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

שושנה פרסיץ (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

אהרון ציזלינג (מפ״ם): בעד ב׳, נגד א׳.

יעקב קליבנוב (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

משה קלמר (הפועל המזרחי): בעד א׳, נגד ב׳.

מסעד קסיס (רשימה דמוקרטית לערביי ישראל): בעד א׳, נגד ב׳.

אליעזר קפלן (מפא״י): בעד א׳, נגד ב׳.

חנן רובין (מפ״ם): בעד ב׳, נגד א׳.

פנחס רוזן (המפלגה הפרוגרסיבית): בעד א׳, נגד ב׳.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): בעד ב׳, נגד א׳.

אלימלך רימלט (הציונים הכלליים): בעד ב׳, נגד א׳.

יעקב ריפתין (מפ״ם): נגד א׳, בעד ב׳.

יצחק רפאל (הפועל המזרחי): בעד א׳, נגד ב׳.

אליעזר שוסטק (תנועת החרות): נגד א׳, בעד ב׳.

זלמן שזר (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

בכור שיטרית (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

יעקב שפירא (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

משה שפירא (הפועל המזרחי): בעד א', נגד ב'.

זאב שפר (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

יוסף שפרינצק (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

ראובן שרי (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

ישראל ישעיהו שרעבי (מפא״י) בעד א', נגד ב'.

משה שרת (מפא״י): בעד א', נגד ב'.

בנימין סילס ששון (הספרדים): בעד ב', נגד א'.

אפרים תבורי (מפא״י): בעד א', נגד ב'.