9 א'+ב'. הכנסת הראשונה - פרוטוקול ישיבות 242, 245 - חנינתם והמתקת עונשיהם של הפושעים הנאציים בגרמניה; תביעת פיצויים מ...
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  9 א'+ב'. הכנסת הראשונה - פרוטוקול ישיבות 242, 245 - חנינתם והמתקת עונשיהם של הפושעים הנאציים בגרמניה; תביעת פיצויים מגרמניה - 26.3.1951+2.4.1951

 

 

9 א'+ב'. הכנסת הראשונה - פרוטוקול ישיבות 242, [[1]]245

26.3.1951 + 2.4.1951


                     חנינתם והמתקת עונשיהם של הפושעים הנאציים בגרמניה;

                                            תביעת פיצויים מגרמניה

 

9 א'. ישיבה מס' 242 - 26.3.1951

 

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: אנו עוברים לסעיף ה׳ בסדר-היום, דיון על ענייני גרמניה. רשות הדיבור לשר החוץ.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב-ראש. הממשלה הגישה בשעתה מחאה לממשלת ארה״ב על שיטת המתקת פסקי דינם של הפושעים הנאציים מטעם השלטונות האמריקניים בגרמניה. הודעה על צעד זה, שנעשה בשם הממשלה על-ידי משרד החוץ, נתפרסמה בעיתונות. היה דיון על נושא זה בוועדה לענייני חוץ וביטחון; הוועדה הביעה משאלה כי תימסר על כך הודעה מפורטת בכנסת - כי התוכן המפורט של פנייתנו לממשלת ארה״ב בעניין זה יובא לידיעתה. אני נענה ברצון למשאלה זו ומוסר את ההודעה הבאה:

בתזכיר שנמסר לשגריר ארה״ב בעניין חנינתם והמתקת עונשיהם של הפושעים הנאציים בגרמניה הסתמך משרד החוץ על הדין-וחשבון הרשמי שפרסם בעניין זה הנציב העליון של ארה״ב בגרמניה.

על יסוד הנאמר באותו דין-וחשבון הביעה ממשלת ישראל באוזני ארה״ב, בשמה ובשם העם כולו, כאב עמוק על החלטת הנציב העליון שאישרה את ביטולם והפחתתם של פסקי דין שהוטלו על-ידי בית-הדין הצבאי בנירנברג על מספר רב של פושעי מלחמה עיקריים. הממשלה ציינה, כי עונשים אלה הוטלו בעקבות משפט צדק בעד פשעים אשר לא היה דומה להם בתולדות האדם מפאת ממדיהם ואופיים הבלתי-אנושי. קורבנות מעשי הזוועה היו אנשים נשים וטף שנשחטו אך ורק על היותם יהודים, והשחיטה נערכה באכזריות מחושבת אשר אין בכוח לשון אדם לתארה. באותם הימים לא הייתה כמעט משפחה בארץ אשר לא שכלה קרוב בטבח האיום הזה. התזכיר קובע כי אין עם ישראל יכול לראות את מעשה הפייסנות הזה כלפי הגרועים שבעם הגרמני, אלא כחילול זכרם של המעונים הקדושים.

התזכיר מוסיף ואומר, כי המרירות שעוררה החלטה מפתיעה זו בשעתה בקרב העם היושב בישראל, והמוני היהודים בעולם כולו, גדלה עוד יותר כתוצאה מההנמקה שנתפרסמה באותו דין-וחשבון. הנציב העליון בא להצדיק באותו מסמך את יחס החסד לפושעים הנאציים בנימוקים מתמיהים ביותר כגון ״אי-יציבות של המזג

שבא כתוצאה ממתיחות עצבים״, וכן ״העובדה שהנענש לא נשא באחריות ראשית״, וכן גילו של הנענש, וכן ״השתתפותו המוגבלת במעשי הפשע״. כל אלה הם [ביטויים המובאים] בדיוק מילולי מתוך הדין-וחשבון שנתפרסם. הנציב העליון עצמו אומר על אנשי ״פלוגות ההשמדה״ - אלה שבידיהם ממש רצחו שני מיליונים אדם - כי הם סימלו את המתועב והנאלח ביותר בכל מחזה הזוועה הנאצי, וכי הם ביצעו מעשי רצח בקנה-מידה כה עצום ומרושע עד שאין לשכלו של אדם תפיסה בהם. אף על פי כן, הוא מצא יסוד להמתקות רבות מתוך הנמקה כי מעלליהם של הפושעים האלה נעשו ״בקנה-מידה פחות מרעיש״ משל אחרים.

התזכיר של ממשלת ישראל מסתמך במיוחד על משפט מסוים אחד, שהנאשמים בו היו שופטים אנשי-שם, תובעים כלליים ופקידי ממשלה. הדין-וחשבון של הנציב העליון אומר על כל אלה, כי הם היו ״בהולים להתעלם מכל עיקרון של חוק וצדק כדי לקדם את העקרונות המדיניים והגזעיים האכזריים ביותר״. הנציב העליון עצמו מודה בדין-וחשבון, כי הוא ״התקשה למצוא הצדקה לחסד באיזה מקרה-שהוא מכל אלה״. אף על פי כן, ״מתוך נימוקים כגון אחריות מוגבלת״ הוא המתיק את פסקי-דינם של אחדים עד למחצית, פקד לשחרר כמה אחרים ושיחרר נאשם אחד שנדון למאסר עולם - מטעמי בריאות.

התזכיר מציין כמקרה המזעזע ביותר את הטיפול בפושעים מסוג ס״ס (פלוגות ביטחון) וסגל מחנות הריכוז. בסוג זה היו כלולים משמידי היהודים במחנה אושוויץ ומחריבי הגטו הוורשאי. אף כאן נמצאו נימוקים להמתקות סיטוניות ולהעמדת פסקי-מאסר - שניתנו לכתחילה לתקופות ארוכות - על פרקי הזמן שהאשמים בילו כבר בבתי-הכלא, המתקה שפירושה שחרור גמור לאלתר.

לגבי ״משפט בני התערובות״, המתייחס להוצאת בני התערובות להורג בירייה, קובע הדין-וחשבון של הנציב העליון כי רבות מהוצאות להורג אלו חלו על מאות אנשים שלא היה להם כל חלק שהוא בפגיעות נגד אנשי צבא גרמנים. גם במקרים אלה הומתקו פסקי-דין רבים, שוב מהטעם שהפושעים הנוגעים בדבר היו בעלי אחריות פחותה משל אחרים. לגבי שניים מהטיפוסים השפלים ביותר שבקבוצה הזאת, אשר בית-הדין הצבאי דן אותם למאסר עולם, החליט הנציב העליון כי מכיוון ששניהם באים בימים, ו״ייתכן שהם נגועים במדווי גוף העושים לרצויה בדיקה רפואית נוספת על מנת לקבוע אם מן הראוי לשחרר מטעמי בריאות״, לכן יש לערוך את הבדיקה ולהגיש דין-וחשבון שיוכל לשמש בסיס לקביעה כזאת.

מתוך הרבה מקרים אחרים שראוי היה לעמוד עליהם, מסתמך התזכיר על עוד דוגמה אחת מהסוג הנקרא ״משפט המיניסטריונים״, שהנאשמים בו היו פקידים גבוהים אשר מילאו תפקיד חשוב ״בביצוע הדיפלומטי של תוכנית רצח עם״. זהו מקרה של אחד המכונה ברגר [[2]] המתואר בדין-וחשבון כעוזרו הרשמי הקרוב של הימלר. [[3]] הוא היה פעיל - נאמר בדין-וחשבון - בתוכנית שנקראה ״מבצע תבן״, שלפיה נשלחו ילדים מהאזורים המזרחיים המפונים למחנות אימון לתעשיות של זין, והיה לו חלק בפעולות השמדה אחרות. הדין-וחשבון קובע כי לפי פסק-הדין של בית-הדין הצבאי אין כל ספק, כי ״נאשם זה אחראי פלילית להרבה מעשי פשע ואכזריות״ וכי ״עצם שותפותו להימלר מרשיעה אותו באופן חמור״. אף על פי כן הומתק דינו מעשרים וחמש לעשר שנים, בעיקר משום ״שלקראת סוף המלחמה הוא התערב באופן פעיל להציל את חייהם של קצינים וחיילים בצבאות בעלי-הברית ושל אנשים אשר הוחזקו בפקודת הימלר כבני תערובת על מנת להיות מוצאים להורג״. תזכיר משרד החוץ הבליט את משמעותה של המתקה זו: פושע ממאיר, שהיה שותף באחריות לשחיטתם של מיליוני יהודים, כיוון שתפס בעוד מועד כי הנאצים הפסידו את המלחמה והזדרז ליצור לעצמו אליבי, הרי זכה להקלה ניכרת של עונשו.

לבסוף מסתמך התזכיר על ההודעה הכלולה בדין-וחשבון, שלפיה כבר הפחית הנציב העליון את עונשו של הנאשם ארנסט פון וייצזקר [מנכ״ל משה״ח הגרמני] והעמידו על זמן המאסר שחלף, פירושו, פקד לשחרר את האיש. משרד החוץ מזכיר, כי וייצזקר הוא שנתן את הסכמתו הרשמית של משרד החוץ הגרמני להובלת יהודי צרפת למחנות ההשמדה בפולין.

רק לגבי שבעה מכל הפושעים האלה, נאמר להלן בתזכיר, קיימו השלטונות האזרחיים והצבאיים של ארה״ב בגרמניה את תוקפם של פסקי-הדין של מוות. פרשת מעשיהם של השבעה היא כה מחרידה שאי-אפשר היה למצוא לדידם שום נימוק שיצדיק איזו המתקה-שהיא. ואולם גם פסקי-דין אלה, אשר הערעור נגדם נדחה על-ידי הרשויות המשפטיות הגבוהות ביותר בארה״ב, טרם הוצאו לפועל, וכיום הם משמשים נושא של ערעור חדש לבתי-הדין האמריקניים.

לאחר הרצאה מסכמת זו של פרשת ההמתקות והחנינות, מגיע התזכיר להערכת הכיוון בו פועלת הנציבות העליונה של אמריקה באזור הכיבוש שלה בגרמניה. הוא קובע כי משפטי נירנברג היו תחנה חשובה בדרך ההתקדמות לקראת משטר של הגנת זכויות אדם. הם התבססו על העיקרון, כי יש כללים יסודיים של מוסר אנושי אשר שום מדינה או ממשלה אינה רשאית להפירם מבלי לתת את הדין על כך, וכי פרטים הנמצאים אשמים בהפרתם יהיו אחראים אישית למעשיהם ולא יוכלו להימלט מיד משפט הצדק באמתלה של מילוי פקודה מגבוה. משפטי נירנברג התנהלו מתוך תשומת-לב קפדנית ביותר להגנת הנאשמים ובהתאם לעקרונות שהינם נחלת כל האנושות התרבותית. הם הקימו תריס רציני בפני השתוללותם של פושעי מלחמה ורוצחי עם לעתיד לבוא. כעת באה פעולתם של השלטונות האמריקניים בגרמניה ובמידה רבה שמה לאל את ההישג הגדול הזה. המעשה שנעשה אי-אפשר לו שלא יתפרש כמכניס שיקולים של תכליתיות פוליטית ארעית לתוך עניין שנדון מבחינה משפטית ואנושית גרידא. המועמד להיות רוצח עם לעתיד לבוא לא ימצא בפרשת משפטי נירנברג מעצור מספיק ליצר לבו הרע.

על יסוד כל אלה השמיעה ממשלת ישראל באוזני ממשלת ארה״ב את חרדתה העמוקה לתוצאותיה הממאירות של שיטת הפייסנות כלפי גרמניה, שנתגלתה בנקיטת מידת חסד בלתי-מוצדקת ומסוכנת זו לגבי הפושעים הנאצים.

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: לפי החלטת הנשיאות יהיה הדיון בפרשה כאובה זו דיון אינדיבידואלי. הנשיאות קבעה זמן של שעתיים. הערב תימשך הישיבה עד 21.15, והמשך הדיון יהיה מחר. עשר דקות נקבעו לכל נואם.

מנחם בגין (תנועת החרות): דומני שוועדת החוץ וביטחון החליטה אחרת, ובדרך כלל נוהגת הנשיאות להתחשב בהחלטות ועדת החוץ והביטחון.

יצחק בן-אהרן (מפ״ם): אינני רואה אפשרות להשתתף בדיון זה בתחום של עשר דקות. או שיהיה זה דיון רציני - ובדיון כזה יש לתת זמן מספיק לביטוי; ואם לא - נרשום את השתתפותנו בדברי המחאה. אולם גם זה מיותר, כי אין זה הולם את נושא הדיון.

מאיר ארגוב (מפא״י): בוועדת החוץ והביטחון הוסכם שיהיה דיון. אומנם לא הוסכם שיהיה דיון סיעתי, ולא הוסכם על זמן הדיון, אבל הוחלט שיתקיים דיון משותף בשתי ההודעות יחד - בעניין ההודעה בדבר שילומים וגם בעניין הודעה זו. אולם מתוך התחשבות בזמן, אני מציע שנתחיל בוויכוח הערב, ונקדיש לכך, יחד עם תשובת שר החוץ, שלוש שעות. הזמן יתחלק לפי הסיעות.

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: ברגע זה אינני יכול להחליט על דיון סיעתי או דיון אינדיבידואלי. אם כולם מסכימים לכך שיהיה דיון סיעתי - גם אני מוכן להסכים. אם מישהו מחברי הכנסת מתנגד לכך - הוא יכול לערער מחר לפני ועדת הכנסת וועדת הכנסת תוכל להחליט מחר. אנו נלך בדרך זו, ואפשר יהיה לשנות זאת מחר בבוקר. אנו נקדיש את חמישים וחמש הדקות שעוד נותרו לנו, לשמיעת דברי הנואמים הראשונים. הנואם הראשון יכול אולי להצליח לקבל חמש דקות נוספות, אבל עכשיו אינני יכול להתחיל בוויכוח על צורת הדיון הזה.

יוחנן בדר (תנועת החרות): אנו תומכים בהצעת ח״כ ארגוב, ואפשר לקבל אותה.

יצחק בן-אהרון (מפ"ם): כנסת נכבדה. אנו שותפים להבעת החרדה שהביעה הממשלה לפני ממשלת ארה״ב האחראית לשחרורם של פושעי מלחמה נאציים. קשה למצוא מילים כדי לנסח את אופיה של מחאה זו. אולם אנו תמהים על כך, שהממשלה איחרה בשיגורה של הודעה זו, שכן עברו כחודשיים עד שמצאה את הניב להבעת רחשי לבם של אזרחי המדינה לפני אותו שלטון, העושה את עצמו עכשיו שותף באחריות לחידוש הנאציזם והחזרת הפושעים לזירת החיים המדיניים בגרמניה עצמה.

לא קשה לנחש מה היו היסוסיו של שר החוץ ומדוע היה צורך בכמה וכמה הצעות מצדנו לסדר-היום בנושא זה עד שהממשלה הגיעה לשיגור הבעת חרדתה. לא מובן מדוע לא לבשה הפנייה הזאת לפחות את הצורה של מחאה ברורה, ומדוע הסתפקה הממשלה בלשון דיפלומטית קרה לגבי עניין כזה, ואתה חש שהלשון קרה ומשפילה פי כמה כאשר היא באה מנציגה של מדינת ישראל.

אין קור הרוח המוזר של שר החוץ ואין הניסוח הדיפלומטי היבש הולמים את הכאב המשותף לכולנו, הממלא בלי ספק גם את לב אנשי מדיניות החוץ שלנו. מורגשת התחשבות עדינה ביותר מצד שר החוץ בניסוח ההודעה הזאת, ובייחוד בסיומה המשונה לגבי ממשלת ארה״ב. אנו חייבים לדון הערב בשני עניינים במשותף:

בתביעת השילומים - או נכון יותר: בהחזרת הגזלה והשוד,

ובתביעה לביטול השחרורים והחזרת הנידונים - מי לתא האסירים ומי לעץ התלייה.

אפילו תביעת השילומים - גם היא איחרה מאוד. כבר לפני שנה בערך, בישיבת הוועד הפועל הציוני, נמסר לנו שבאי-כוח הממשלה והסוכנות היהודית קיימו מגע בלתי-רשמי עם הממשלות בגרמניה המערבית, כדי לבדוק את אפשרויות השגת הפיצויים מצד הממשלות האלה.

כבר אז הייתה לנו הזדמנות להזהיר מפני הגישה הזאת לבעיה. ידענו שיותר מאי-כבוד והשפלת כבודנו בעיני העם הרוצח הזה - לא יושג דבר. תבענו אז - ומאז אנו תובעים בהזדמנויות שונות גם בתחום מוסדות המדינה, בכלל זה ועדת החוץ של הכנסת - להפסיק את המגע הישיר עם ממשלות גרמניה. אין ולא ייתכן משא-ומתן עם ממשלות גרמניה למיניהן, ודאי וודאי שלא עם ממשלות גרמניה המערבית; ודאי וודאי שאין לקיים מגע איתן, כי הן הממונות עתה, לפי סמכות שקיבלו ממעצמות המערב, להחיות את הנאציזם ולהחיות מחדש את כל המשטר ההוא. כבר בצעדיו הראשונים התחיל משטר זה בהסתה פרועה, אנטישמית, בבווריה ובחלקים אחרים של גרמניה. איך לא תבושו בכלל לדבר איתם?

כנסת נכבדה, שום מדינה מן המדינות המנצחות לא ויתרה על תשלום הרפרציות מצד גרמניה תמורת הנזק וההרס החומריים שמכונת המלחמה הנאצית גרמה באירופה ובעולם כולו. ארבע מעצמות הכיבוש הוציאו מגרמניה בחומרים, באמצעי ייצור, ערכים שהגיעו בשוויים למאות מיליונים דולרים. מעצמות הכיבוש המערביות מוציאות מגרמניה גם כיום כחצי ביליון מרקים להוצאות הכיבוש והחזקת כוחות הכיבוש בגרמניה. ואנו, שקיבלנו על עצמנו את השיקום של שרידי העם, צריכים לעמוד בוושינגטון כעני בפתח כדי לבקש הענקות, מתנות, עם כל המשתמע מזה מבחינה כלכלית ומבחינת הוויתור על עצמאותנו הכלכלית הכרוך בזה, מאותם האמצעים שהם עצמם הוציאו מאותה גרמניה ושהם מגיעים לנו בראש וראשונה.

אתם הנכם תלויים לא רק בחסדי ממשלת ארה״ב, אלא גם בחסדי ממשלת בון. היום אנו קוראים בעיתונים שהממשלה ה״מסכנה״ של גרמניה המערבית - לאחר שממשלת ארה״ב השקיעה בה כרבע ביליון דולרים לשיקומה - עומדת עכשיו בפשיטת רגל. גרמניה זאת זללה מייד אחרי תבוסתה ובימי התבוסה, כאשר אנו התהלכנו רעבים ובאפיסת כוחות בערי גרמניה ובכבישיה; היא זללה, כאשר הארצות המנצחות, גם צרפת וגם אנגליה במערב, והמוני העם בבריה״מ ובפולין, שתתו דם ועמדו לפני הרס נורא של עמל דורות. באותה תקופה חייתה גרמניה זאת בכל טוב, ומה שלא ייצרה בעצמה הביאו לה אמריקנים ואנגלים מעבר לים.

אני עומד ותוהה על הגישה הנאיבית, הבלתי-פוליטית שלנו בעניין זה. עם כל הכבוד - לא ייתכן שהנציגות הפוליטית שלנו תסתפק בהבעת רגשות ובזעקת כאב. השאלה היום היא פוליטית ממדרגה ראשונה וצריך לדעת היטב היכן היא חזית הקיפוח של זכויותינו ושל תביעותינו; צריך לדעת מי מקפח ולמה מקפחים אותנו וצריך שנסיק מסקנות ממצב זה. אי-אפשר להעמיד סוף פסוק במקום שהעמיד אותו שר החוץ, כי משם ואילך הוא נכנס למבוי סתום. מדיניות הממשלה היא שהובילה אותנו לסמטה אפלה זו.

העיתונות הבריטית אומרת לנו, שאיחרנו את המועד. איחרנו את המועד, אומרים הם, הואיל וב-1945, 1946 ו-1947 הניחה לנו המדיניות הבריטית שהות לרכז את תביעתנו, לנסח ולקיים את הנציגות העצמית של העם כדי להציג את תביעתנו בפני העולם. אז, אחרי הטבח הנאצי, עמדנו לפני ההכרח להגן על עצמנו מפני ניסיון השמדה של המדיניות הבריטית פה, בארץ הזאת. איחרנו את המועד, מכיוון שב-1947, 1948 ו-1949 לא הספקנו להגיש את התביעה, כי עמדנו במלחמה לחיים ולמוות עם אותן הבובות של מדיניות החוץ הבריטית ששולחו בנו, צוידו וזוינו נגדנו. אנחנו איחרנו את המועד - הם לא איחרו אותו! הם לא איחרו שום מועד, לא של קבלת פיצויים ולא של החייאת החיה הנאצית. הם לא איחרו לשכוח את קורבנו של העם היהודי, את מדינתו ואת היורש האחד, ההיסטורי, של חורבות העם הזה. הם ממהרים לכריתת שלום. הם ממהרים להקמת המכונה הנאצית. הם ממהרים להחזרת העצמאות לנאצים. אין להם שהות. ואילו אנו איחרנו את המועד...

נראה לי - על כל פנים זוהי הרגשתנו - שאין אדם שלא יזדעזע מן המידה שבה איבדה מדיניות החוץ הרשמית שלנו אפילו בעניין זה את כושר התמרון ואת חרות העמידה העצמית על ענייננו. אי-אפשר שלא להזדעזע ממידת ההסתגלות בניסוח התביעות וכן בחולשת הופעתה כלפי הגורמים המכריעים בשאלות חיוניות אלה. האומנם לא תיווכחו, בעוד מועד, באיזו מידה נתקפח כבר היום יסוד העמידה שלכם על זכויותינו?

אנו סבורים שמדינת ישראל אינה רשאית בשום אופן להיכנס במשא-ומתן עם הנציגות הפוליטית הגרמנית. אנחנו סבורים שמדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ביחסיה התקינים עם המעצמות האלה, אשר בידן וברשותן שיתופנו ברפרציות ובתשלומים, מניעת כפיית שלום ומתן עצמאות וכל ההענקות שמעניקים לעם הגרמני, כל עוד לא באנו על זכותנו החומרית האלמנטרית. ואני אומר: אותו הגזל והשוד שנצבר שם, עולה פי כמה וכמה בערכו ובשוויו על כל הענקה שתזכו לה מממשלת ארה״ב כמתת חסד, ובעד מתת חסד זו תיאלצו לוותר על תוקפה של תביעת זכותנו.

אין אנחנו יכולים שלא להרגיש בהחמרת מצבנו המדיני הבינלאומי כתוצאה מפרסום היחס של מדינת ישראל אל הגורמים המתקדמים, הגורמים הסוציאליסטים בכללם, ובראשם העולם הסובייטי. תוצאות המדיניות הרת האסונות של הממשלה מתגלות דווקא בהזדמנות כה חמורה. אני מאמין, שבאמת גם אתם כבר יודעים שהנכם נתונים לחסדן של מעצמות המערב, בתלות מוחלטת ברצונן הטוב. ויתרתם מדעת על טיפוח יחסי הידידות והעזרה ההדדית עם העולם הסוציאליסטי המתקדם, ובכך מנעתם מאת המדינה את עזרתו (יונה כסה (מפא"י): מדוע לא הקדימו הללו לתת לנו פיצויים? גם הם צריכים לחכות עד שנתבע אותם?) - אני חושב שהם אינם חייבים להיות זריזים משר החוץ של ממשלת ישראל, זריזים מנציגי העם היהודי.

אני שומע בפעם הראשונה שמצפים לכך, שעם זר יביא את תביעתנו וזעקתנו בשעה שנציגי-העם הרשמיים מחרישים (קריאות מספסלי מפא"י: שישלמו!) - מנהג מקובל הוא אצל נציגי מפא״י, להגיע לכלל רתחה כל אימת שמזכירים לטובה את שמה של בריה״מ. על שום מה כל הרגישות וההתרגשות? אין אני חש קושי נפשי או אידיאי כשאני תובע חלקי מכל מעצמות הכיבוש ומבריה״מ בתוך זה, ואינני מבין כלל מה הרגישות המיוחדת שאתם מגלים כשהנכם עומדים פנים אל פנים מול העובדה, שמעצמות החסות שמהן מבקשים אתם הענקות, עומדות ומגינות על רוצחי עמנו, מזדהות איתם ומונעות מאיתנו - ואתם יודעים שזאת היא האמת לאמיתה - את קבלת השילומים. הם היו אפילו גורם ראשון במעלה למניעת הסדר השילומים והבטחת זכותנו בחשבון הסופי שעושים עם הגרמנים. על מה ולמה תבואו לחפות על עובדה מבישה זו, שנציגות ארה״ב בגרמניה אחראית לה? (מאיר ארגוב (מפא"י): מי מכסה? מה אתה מדבר?) - עובדה היא שכל התנהגותכם בפרשה זו מן הרגע הראשון - איחור הגשת התביעה, נוסח דיבורכם, צורת הצגת התביעה, הטשטוש הפוליטי של משמעות הסירוב והדחייה מצד מעצמות המערב (שר החוץ מ. שרת: מתי דרשתם זאת קודם?) - הודעתי לכם בוועד הפועל הציוני - לפני שנה; ובוועדת החוץ והביטחון - פעמיים ושלוש (שר החוץ מ. שרת: ודאי!) - אל תגיד ״ודאי״; או שתכחיש מה שאני אומר על יסוד עובדות או שתחריש. על כל פנים יהיה סיפק בידך להשיב לי.

אני קובע, שבתזכיריכם למעצמות הכיבוש ובניסוח ״חרדתכם״ על שחרור פושעי המלחמה באה לידי ביטוי מובהק תלותכם המוחלטת ברצונן הטוב של מעצמות המערב. אינכם עומדים בחזית מלחמה גלויה, תקיפה ופוליטית, כפי שהעניין מחייב. הנכם מוסיפים להתעלם מן הקשר בין מדיניות החוץ שלכם ובין הקיפוח של זכויות העם היהודי כלפי גרמניה. אינכם מבחינים כלל לאיזה מצב אתם מכניסים את מדינת ישראל במאבקה על סיפוק תביעותיה, על-ידי שקשרתם אותה במישרין עם מעצמות המערב, בעלות-בריתה של גרמניה, עד כדי שלילת אפשרות הופעתכם הלוחמת, העצמאית, על זכויותינו האלמנטריות.

אנו תובעים שהכנסת לא תסתפק בשני התזכירים שהוגשו למעצמות. אנו מציעים להעביר את העניין אחרי הדיון לוועדת החוץ לשם ניסוח ההחלטות. בוועדה נציע לחייב את הממשלה להפסיק כל מגע עם ממשלות גרמניה, לחייב את הממשלה להציג את התביעה מעל במת האו״ם ובמגע בלתי-אמצעי עם מעצמות הכיבוש, כדי להשיג את סיפוק תביעותינו החומריות כחלק מעול הרפרציות שיוטל על גרמניה או שכבר שולם על-ידיה. ואם מעצמות הכיבוש יגיעו לידי מסקנה שהוציאו מגרמניה את המקסימום האפשרי, הרי הן צריכות להפריש לנו מן הנכסים שהם חילקו בין המנצחים לפיצוי תביעותינו החומריות.

אנחנו מציעים שהממשלה לא תסתפק במחאה החלושה הזאת לגבי שחרור פושעי המלחמה. אנו דורשים הסקת המסקנה הפוליטית: לראות נכוחה ובעוד מועד את כיוון המדיניות העולמית הזאת ומשמעותה לגבי עתידנו בחלק זה של העולם, לגבי כלל העם היהודי.

מדינה המשחררת פושעים נאציים לא תהיה בעלת-ברית לישראל. שחרור לפושעים הנאציים הוא רק אחד הסימפטומים, כשם שאי-ההתערבות בגזל הרכוש מיהודי עיראק הוא סימפטום אחר של המשטר שמכינים לכלל העם היהודי ולנו בתוך העולם הזה. עלינו להסיק מזה מסקנה לגבי האוריינטציה הבינלאומית של המדינה ולהחזיר לה בעוד מועד את עצמאותה הפוליטית. ודבר זה יתאפשר רק אם נוכל להישען על הידידות שזכינו לה בעבר - אז נוכל להחזיר לישראל את הידידות של כוחות הקדמה שקיפחתם במו ידיכם ובזדון. שאלת חיים היא לנו, שנוכל להישען על ידידותם במלחמת ההתגוננות שלנו מפני הכוחות המשחררים פושעים נאציים, המחיים משטר נאצי ומכינים לעולם כולו ברית חדשה, מתועבת, בין הקפיטליזם המערבי ובין החיה הנאצית והפשיסטית-אירופית. מברית זו ומתלות זו צריך לשחרר את מדינת ישראל, ולמען הצלתנו מתוצאות ברית זו מן ההכרח שמדיניות החוץ של ממשלת ישראל תשונה שינוי רדיקלי, שתחזיר לעצמה את האמון והידידות של הכוחות אשר רק בקשרי ידידות אמיצים איתם יש לנו תקווה לעמוד על נפשנו. אנו קוראים לעם להתעורר לנוכח התוצאות החמורות והמסוכנות ביותר שמדיניות זו של המערב ממיטה עלינו ועל העולם כולו.

אליעזר ליבנה (מפא׳׳י): אני מצטער צער רב שבירור זה, שצריך היה להביא לידי ביטוי את רגשותיו המאוחדים של העם היהודי העצמאי במולדתו - שחייב להיות עצמאי גם ברוחו - גילה להוותנו חזיונות של תלות ושיעבוד מרצון. יש שיעבוד רוחני שהוא גרוע משיעבוד בחוזים; חוזה משעבד אפשר להפר ולהשמיד, אבל אם הרוח משועבדת לאידיאולוגיות זרות ותכסיסים זרים - כיצד ישחררו המשועבדים את עצמם? (יצחק בן-אהרון (מפ"ם): מי כמוך יודע זאת) - המגיב יודע למה הוא עצבני כל כך... חייבים אנו להבדיל בדיון זה בין אשמת הרוצחים ובין חובת נכסים ולא לערבבן כמלוא הנימה. אלו הן שתי קטגוריות שונות: מדיניות ורוחניות-מוסריות.

לחשבון הנפש אין מחיר. לפני כ-458 שנה גורשו היהודים מספרד הגדולה של סוף המאה החמש-עשרה, ב״אדיקט״ של פרדיננד ואיזבלה, שניתן בעת הגירוש, נאמר שמותר ליהודים להוציא תוך חודשים מספר את כל רכושם: הזהב, הכסף, המתכות היקרות ואבני החן, ומי שיפגע בהם בדרכם לגבולות - יוטל עליו העונש העליון. אולם עם ישראל לא שכח לעם הספרדי ולמדינת ספרד את פשע הגירוש והאינקוויזיציה. אם נשקול את מספר הנפשות (ולא מספרים בלבד קובעים) - כמה יהודים נרצחו על במות האינקוויזיציה - הרי זה כאין וכאפס לגבי מה שנעשה במרכזה של האנושיות המודרנית במאה העשרים. עם ישראל חייב ללמוד מכאן, שאין ״הקדמה״ פותרת את בעייתנו בין האומות ואינה מקילה את אימת הגלות. מה שקרה בשנים האחרונות, מי יודע - אינני רוצה לבטא את המילים האלה - מי יודע אם זו הפעם האחרונה? אם לכך הגענו עם התפתחות החברה והתרבות, הטכניקה והמדע, אם כך ״התקדמה״ - במשך חמש מאות שנה - האנושות התרבותית כולה והביאה עדותה במחנות הריכוז הגרמניים בערבות אוקראינה וביערות בלורוסיה - מניין הביטחון שזה המקרה האחרון?

אין לגבי פשע זה צדיקים גמורים, אף שיש אשמים פחות ואשמים יותר. שר החוץ ציטט את המקרה של הפושע הנאצי ברגר, שעונשו הוקטן בשני מונים; הוא סיפר על רוצחים אחרים במערב גרמניה שרוצים עוד לשחררם, כיוון ש״בריאותם רופפת״.

אבל האם הם היחידים? האם לא קיימים פילדמרשל נאצי וגנרל נאצי גדול - אני מתכוון לפון פאולוס [[4]] ופון סיידליץ [[5]] - שלא נתבעו כלל לדין? האם הועמדו למשפט? האם הואשמו בהשמדת יהודים? האם נאסרו ונענשו במקום שקיים שלטון תקיף ורב אונים היודע לאסור, להעניש ולנקום?

העם היהודי עומד ומתריע נגד ארה״ב על פיוס משמידים גם בשעה שהיא ידידתנו ואנו זקוקים לעזרתה. לא נמכור את עצמאותנו המוסרית בעד שום כסף ובעד שום עזרה. אך אם יורם קול מחאתנו, יורם נא נגד כולם, במערב ובמזרח. אם יש מישהו ששיחרר פושעים - יש גם מישהו שלא שמם כלל במאסר; אם יש מישהו שלא העניש כראוי - יש מישהו שלא העניש כלל רבים וגדולים מבין הרוצחים. חשבוננו כאן הוא מוחלט, אין הוא תלוי בתכסיס מדיני. בעניין זה חייבים אנו להיות מאוחדים; מי שאינו שלם ברגשותיו והכרעתו המוסרית - פורש מן הכלל היהודי, ולא רק מן הכלל היושב כאן אלא מן הכלל היהודי לדורי דורות.

דבר חשוב נשתנה מן הרגע שהקימונו את מדינתנו. עד שנת 1948 לא יכול היה העם היהודי להעניש את רוצחי בניו, והוא אמר תכופות כי ״הנקם לא לו״. הקמת מדינת ישראל היא, גם במובן זה, שינוי יסודי. עכשיו יש דין, יש דיין ויש עונש. אף אם איננו יודעים, בשעה זו, כיצד יבוא העונש, וכיצד ייעשה הדין, חייבות אומות העולם לשמוע מבית צנוע זה, מעיר קטנה זו, מפי נציגי מדינה זעירה זו, שהם לא שכחו ולא ישכחו. יהיה עונש לרוצחים, יהיה דין לממיתים. הקמת מדינת ישראל היא עובדה מכרעת לגבי מעמדם של הפושעים, המענים והרוצחים למיניהם. מה שאפשר היה עד שנת 1948 - שוב איננו אפשרי. נגמר ההפקר לגבי רוצחי יהודים. ידעו הרוצחים, במערב ובמזרח - מנהיגים ופקידים, גנרלים וחיילים - כי לא נסגר חשבון הפשעים. החטא מצפה לעונשו. ואם יאחר - בוא יבוא.

מחשבון הנפש - לחשבון הרכוש. גם אילולא נהרג ונרצח יהודי אחד בגרמניה ובארצות הגרורות והנכבשות, היינו דורשים את מלוא תשלום הפיצויים. ולא צריך להזכיר דמו של שום ילד יהודי כדי לדרוש מהם את תמורת השוד והגזל עד תום. הם רצחו וגם ירשו. החובה לשלם את מלוא הירושה ששדדו אינה נזקקת לשום ביסוס נוסף.

גם בעניין זה, בעניין גביית הפיצויים מגרמניה, היחס הוא שווה, פחות או יותר,

מכל הצדדים (מאיר וילנר(מק״י): ועידת פריס מלמדת משהו) - ח״כ וילנר, אמרתי ״פחות או יותר״, ועוד תשמע על ההבדלים. והם ניכרים.

טרם שמענו על תמיכה רשמית בתביעת הפיצויים שלנו, לא מן המערב ולא מן המזרח. אולי הזמן קצר, וממשלה היא מכונה כבדה, אבל בכמה ארצות שמענו מפי עיתונים חשובים - שאולי אינם מבטאים את דעת הממשלה, אבל מביעים דעת חלקי ציבור גדולים - תמיכה בתביעותינו. תמיכה כזו הובעה בעיתוני אנגליה, ארה״ב, צרפת, וייזכר הדבר לטובה, גם בעיתוני שוויצריה. אינני אומר שהכתוב בעיתונים מחייב את הממשלות; אולם הדבר מראה שזע משהו בהרגשת העמים ובמצפון העמים, לצערנו - לא בכל הארצות. מאותה מעצמה, שח״כ בן-אהרון כה הרבה לשבחה, לא שמענו עד כה בכל עיתונותה, בעשרות שפות, אף מילה אחת לתמיכת תביעת הפיצויים היהודית.

ייתכן, שיש משום ליקוי בדבר שהגשנו את תביעת הפיצויים רק עכשיו, לאחר שמרבית הפיצויים של גרמניה - באמצעות העברת בתי חרושת ויצוא סחורות - כבר שולמו, ובינתיים השתנה גם היחס אליה מכל הצדדים. לא רק בעלי-הברית המערביים פסקו לתבוע מגרמניה מכונות, חומרים ובתי חרושת. גם העיתונות הרוסית והגרמנית-הקומוניסטית מתפארת שבריה״מ בונה את גרמניה מחדש. עיתונות בריה״מ , לכל סוגיה, מכריזה על ״ברית נצח״ בין שתי האומות - הסובייטית והגרמנית. אלה ואלה פסקו לתבוע, אלה ואלה בונים את גרמניה מחדש, אלה ואלה מתחרים בתשבחות לעצמם - מי בונה יותר (מאיר וילנר (מק"י): השאלה היא בקשר לצבא, ולא בקשר לבית חרושת לממתקים) - אני קורא בעיתונות הרוסית: ״איזווסטייה״ שפירושו ״ידיעות״, ו״פרוודה״ שמשמעותו ״אמת״ - שניהם כותבים שרוסיה בונה מחדש את התעשייה הגרמנית הכבדה (מאיר וילנר (מק"י): היא הורסת את התעשייה הצבאית ואת הצבא בגרמניה. וזהו העיקר. אל תטשטש את הדברים. המדובר הוא בתעשייה הצבאית, ואת זאת רק המערב בונה) - ייתכן שגם המערב בונה משהו, אבל קשה לומר שהסובייטים הם איסטניסים לגבי חידוש יכולתה הצבאית של גרמניה. אינני מומחה לענייני צבא, אבל אומרים, שלפיתוח מכרות אורניום עצומים בסכסוניה [במזרח גרמניה] יש קשר לצבא ולזיון...

אכן, אילו הקדמנו לדרוש פיצויים והיינו עושים זאת בתקופה ששני הצדדים גבו מגרמניה את השוד, בתקופה שגרמניה הייתה זקוקה מאוד לדעת הקהל העולמית כדי להשיבה למשפחת העמים - ייתכן שהייתה נכונה יותר לפצותנו ואף תמיכת המנצחים הייתה רבה יותר. אבל אלה המזכירים טענה זו חייבים לזכור את הפולמוס הגדול שהתנהל שנים תמימות ברחבי העם היהודי, בדבר זה שאסור לנו בכלל לתבוע פיצויים מגרמניה. אותם אנשים, שדרשו במשך שנים לא לתבוע פיצויים - ואני מכיר על ספסלי הכנסת חברים חשובים, נציגי מפלגות מכובדות, המתנגדים גם עכשיו לתביעת פיצויים - אי-אפשר להם לטעון שתי הטענות גם יחד:

מצד אחד, להתריע על האיחור שבהגשת התביעה,

ומצד שני, לטעון נגד עצם הגשת התביעה...

אם צריך היה להגיש את התביעה קודם, הרי אשמים באיחור הם רבים מאלה המנסים להופיע עכשיו כמאשימים.

חושבני שהתביעה היא מעשית, הווה אומר - יש סיכויים שחלק מהשוד יוחזר. דווקא משום כך עלינו לציין כאן דבר עקרוני: גרמניה של היום איננה מזדהה עם גרמניה שירשה את השוד; גרמניה המערבית והמזרחית - איננו מבדילים בין שתיהן לגבי חובתן לשלם פיצויים. בעניין זה - שוויון גמור בין המזרח והמערב. אם גרמניה המזרחית תמהר לשלם פיצויים, מסתמא תשיג משהו מבחינה מוסרית. לא יהיה איש בישראל שלא יציין אותה גרמניה שתהיה הראשונה לתשלום. אם יש בבית הזה חברים שבכוחם להשפיע על גרמניה המזרחית, ״העממית״, הקומוניסטית, נכנה אותה כאשר נכנה - תבוא עליהם ברכה. אבל אנו תובעים פיצויים מכל מי שירש מגרמניה את שטחיה ורכושה, ואלה הן לא רק גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית, אלא כל אותן המדינות שקיבלו חלק מגרמניה הגדולה של 1938. חברי הכנסת זוכרים ודאי, שבין שאר הביסוסים של תביעת הפיצויים נמצא גם מספר אחד מוחלט, אולי המספר היחידי המוחלט שבתביעה זו: מיליארד המרקים שנלקחו מהיהודים על-ידי גרמניה הגדולה בנובמבר 1938. כל יורשיה הטריטוריאליים של אותה גרמניה חייבים להחזיר את הגזלה. מי הם היורשים? הווה אומר: מה הייתה גרמניה של נובמבר 1938? - גרמניה המזרחית והמערבית, מחוז הסאאר, ארץ הסודטים, חלק של גרמניה המזרחית שעבר לפולין, ועוד שטחים שסופחו למדינות שונות.

מי שירש חייב לשלם, ויהא משטרו כאשר יהא. חשבון הרכוש אינו קשור בחשבון הנפש. ההבדל בין אלה שרצחו ואלה שרק ירשו הוא עצום, ואין כלל להשוות ביניהם. אולם אלה שירשו באקראי חייבים להחזיר את הירושה לבעליה החוקיים. במידה שהעם היהודי יקבע את יחסיו לאומות העולם לא לפי חשבונות מדיניים (והם משפיעים מדעת, ושלא מדעת על היחסים המדיניים) - הוא ידע להעריך אותם עמים שמתוך מצפונם ימהרו לשלם את פיצויי הגזלה. לפי התנהגות זו ייקבע יחסו של העם היהודי לחלקים השונים של המדינה הגרמנית ולמדינות שירשו שטחים וקניין מידי המדינה הגרמנית הקודמת.

הייתי מאושר אילו בעניין זה היינו מאוחדים כפי שצריך להיות מאוחד עם בעל הכרה עצמית, אילו ידענו להבדיל בין תכסיס מפלגתי - שכבודו במקומו מונח - ולבין חשבון יסודי של יחסי עמים. והחשבון ברור ובהיר, מבטא אינטרסים לאומיים-היסטוריים ועמדה מוסרית עקרונית. לא צריך היה להיות הוויכוח האומלל הזה בתוך כותלי הכנסת.

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: רשות הדיבור לנואם האחרון הערב - ח״כ נורוק.

מרדכי נורוק (החזית הדתית המאוחדת): בית גבוה. אני מקדם בברכה את פנייתו של שר החוץ למעצמות הגדולות, בעלות-הברית, בדבר החזרת הרכוש הגזול על-ידי עם המרצחים הגרמנים, בייחוד בדבר שחרור פושעי המלחמה. שנים רבות דרשתי וחזרתי ודרשתי - מעל הבמה הגבוהה הזאת, בקונגרס הציוני, בוועד הפועל הציוני ובקונגרס היהודי העולמי - לפנות למעצמות הכיבוש ולא לבוא במגע ישיר עם אומת המרצחים. לדאבוני נעשו ניסיונות בלתי-רשמיים, הן מצד מדינת ישראל והן מצד הסוכנות [היהודית], למגע ישיר עם הארץ הטמאה. באיגרת הממשלה גלונו את חרפת גרמניה מעלינו, אך מאוחר מדי. למעשה כבר איחרנו את המועד המתאים להגשת דרישות הפיצויים למעצמות הגדולות. מועד זה היה בסוף 1947, כאשר מעצמות הכיבוש החליטו להתערב בעניין הפיצויים בעד הרכוש שנשדד או שנחרב. אך העיקר שיחס המעצמות אל גרמניה אז היה שונה מאשר היום, כאשר גם המערב וגם המזרח מעוניינים לטהר את השרץ הגרמני בק״ן טעמים ולהכניסו לתוך משפחת האומות.

אין כאן מקום להשוואה עם רפרציות אחרי מלחמה, כאשר יושבים עם המנוצח על-יד שולחן אחד. כאן מדובר על דבר שעדיין לא היה כמוהו בעולם - על מרצחים של שליש עמנו, על זיכרון הקדושים וכבוד עמנו. אנו צריכים להצהיר בפני העולם כולו, שבפנייתנו למעצמות הכיבוש אין כוונה לסליחה ולמחילה, אלא רק החזרת הרכוש הנגזל. אני דורש מאת הממשלה תשובה ברורה, שהדבר הזה לא יביא למגע ישיר עם המרצחים, או לידי כך שיתנו לנו שילומים בצורת סחורות - תוצרת הארץ הטמאה, הטבולה בדם קדושים. אם יהיה מגע ישיר, יהיה בזה משום פתחון-פה לומר שאנו מושיטים ידנו למרצחים לסליחה ולכפרה. על-ידי כך אנו נותנים היתר לסתם יהודים לנהל משא-ומתן עם הגרמנים, בבחינת ״אם בארזים נפלה שלהבת״. מוטב לוותר על שילומים כאלה ולהגן על כבוד ישראל כעם. זוהי שאלת כבוד של עם ישראל ולא עניין סנטימנטלי, כפי שסבורים בטעות אחדים מבין אנשי המעשה, אנשי הפוליטיקה ה״ריאלית״.

בימי הביניים היו אבות אבותיהם של הנאצים אבירי השוד, ״Raubritter״, הורגים אנשים וקונים בכסף מלא כפרת עוונות, ״Ablasszettel״, אצל כומר הכנסייה. אין אנו יכולים לקבל מידי המרצחים קבלת פיצויים ולתת תמורתו, אפילו בעקיפין, כפרת עוונות. יהיה זה כתם בל-יימחה. מדינת ישראל צריכה לעמוד על משמר כבוד ישראל.

יש בינינו אנשים האומרים שלא כל העם הגרמני אשם - אשמה כנופיה מצומצמת. לא נכון הדבר. כיצד יכולים אנו להושיט יד לגרמני? אם לא אנשים אלה עצמם הם שעשו את מעשי הרצח, הרי אחיהם ובניהם, קרוביהם וגואליהם, הם ששפכו את הדם של שליש עמנו, ובתוכם מיליון ומאתיים אלף מילדי ישראל שיכלו להיות לגאון ולתפארת לעם ישראל ולאנושות כולה.

אף איש אחד מאנשי המדע, הספרות והאמנות בגרמניה לא נקף אצבע להצלת עמנו, ולא זו בלבד אלא שאנשי מדע הגרמנים דאגו למצוא שיטות להשמדה גמורה של ישראל. הנהיה עכשיו אנו השיילוק המודרני?

הרוצחים לקחו מאיתנו את הכל - אך לא את כבודנו. על-ידי מגע ישיר נקריב להם אנו בעצמנו את כבודנו. כל יהודי בעולם ייתן את תמורת הפיצויים, רק כדי שלא תצטרכו לבוא במגע ישיר עם גרמניה. בשעתו, כאשר גירשו את היהודים מספרד, ונתנו להם לצאת את הארץ שלמים בגופם, לא דרכה כף רגל יהודי מאות בשנים על אדמת ספרד. והנה עכשיו, אחרי הקטסטרופה האיומה, אנו עוברים לסדר היום ועומדים לבוא אולי במגע ישיר עם ממשלת גרמניה הרצחנית. אנו מקדשים את זכרם של מורדי הגטאות - האם מגע ישיר עם המרצחים הוא ברוח המורדים האלה? האם הם השאירו אחריהם צוואה רוחנית כזאת, שאנו נרמוס את קבריהם ונשב ליד שולחן אחד עם רוצחיהם? האם זה הולם את ההכרה הלאומית היהודית? זה יהיה פשע גדול.

אי-אפשר להשוות זאת עם עניין ה״העברה״. אז עדיין לא נרצחו יהודים בגרמניה, והמדובר היה על העברת יהודים עם רכושם לארצנו.

אם בשנת 1933 הכריז הקונגרס היהודי העולמי, על-פי יוזמתי, חרם על גרמניה, על אחת כמה וכמה שעלינו לשמור על חרם זה כיום. אומרים לנו שסוף סוף נהיה מוכרחים לבוא ביחסים מדיניים עם ממשלת גרמניה. לא נכון. רבותי, היה עם קטן, בלתי-תרבותי, באירופה - במדינת ליטא. כאשר הפולנים, שכניו הקרובים ביותר, כבשו את וילנה, בירתם ההיסטורית של הליטאים, לא באו הליטאים במשך שנים רבות בשום מגע ומשא עם פולין, עד שהכריחו אותם לכך בחרבם. ואנו, בני המלכים והנביאים, נוותר על העלבון הלאומי? היה לא תהיה!

אדוני שר החוץ, אני משביע אותך. יש קונה עולמו בשעה אחת. בידך לרכוש מקום נצחי בהיסטוריה של תקופתנו. הדורות הבאים יעריצו את שמך כשתעמוד איתן להגן על כבוד ישראל.

 

 

9. ב'. ישיבה מס' 245, סעיף ד' - 2.4.1951

 

היו״ר י. שפרינצק: אנו עוברים לדיון על ענייני גרמניה. יש להצטער ששר החוץ חולה, אבל אני מקווה שביום ד' יוכל להופיע. נקיים עכשיו את הדיון בהיעדרו.

מנחם בגין (תנועת החרות): כבוד היושב-ראש. חובתי להסב את תשומת-לבם של חברי הכנסת לשני המשפטים המסכמים את האיגרת שמר שרת שלח לאדונים אצ׳סון, שוּמן, מוריסון ווישינסקי.[6] ואלה המשפטים הנדונים: ״כמו כן״ - כותבת ממשלתנו - ״לא יוכל להיות דיון על החזרת גרמניה למשפחת העמים עד אשר העניין היסודי הזה של פיצויים יסודר הלכה למעשה״. ולהלן: ״היא״, כלומר ממשלת ישראל, ״פונה בבקשה דחופה למעצמות הכיבוש לא למסור את מלוא השלטון לממשלה גרמנית איזו-שהיא בלי שייעשה סייג מפורש ביחס לתשלום הפיצויים לישראל״.

חברי הבית יודעים, או יודו, שאפילו ביחס לחוק נודעת חשיבות רבה לפירוש המבוסס על מה שחכמי רומי קראו: implicitas או, כפי שחכמינו אמרו: ״מכלל לאו אתה שומע הן״, וכן להיפך. באשר לאיגרת דיפלומטית, הרי כל ערכה הוא אולי לא במה שכתוב בה, אלא במה שמשתמע הימנה. ומה משתמע משני המשפטים שהבאתי לתשומת לבכם? המשפט הראשון אומר בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, שהממשלה הזאת אינה מתנגדת להחזרת גרמניה למשפחת העמים, הממשלה הזאת אך מתנה תנאי, והתנאי הוא למה שהיא מכנה בלעז המקור: ״The rehabilitation of Germany among the community of nations״. והתנאי מהו? כסף. אלף וחמש מאות מיליון דולרים. אם נקבלם - נסכים לדיון על ״החזרת גרמניה למשפחת העמים״. כך כתוב (מאיר ארגוב (מפא"י): אחרי הודעת שר החוץ בלייק-סכסס?) - כך כתוב. העניין חמור מכדי שנשתעשע בקריאות ביניים. ולא במקרה ציטטתי גם את הלעז המקורי, כי למילים, רבותי, יש מוצא ויש גם מסורת. מן הבחינה האטימולוגית המונח ״rehabilitation״ פירושו - החזרה הביתה, ולכן משתמשים בו גם במובן ״שיקום״, אולם מבחינת המסורת ״rehabilitation״ פירושו - החזרת הכבוד; הווה אומר, שממשלת ישראל הודיעה לאמריקנים, לאנגלים, לצרפתים ולרוסים, לעולם כולו, שהיא תסכים להחזרת הכבוד לגרמניה כעם בקרב משפחת העמים, אם ״העניין היסודי הזה של פיצויים יסודר הלכה למעשה״.

בשבוע שעבר עמד על הבמה הזאת חברנו המכובד הרב נורוק ואמר שבאיגרת הזאת גוללנו מעלינו את חרפת גרמניה. אני נאלץ להביע דעה, שכבוד הרב נורוק לא קרא את שני המשפטים האלה ולא התבונן בתוכנם. אלמלא כן לא היה אומר ״שהאיגרת הזאת גוללה מעלינו את חרפת גרמניה״. לא גוללנו חרפה; המטנו חרפה.

והמשפט השני מה הוא אומר? הוא אומר שממשלת ישראל איננה מתנגדת למסירת מלוא השלטון לממשלת גרמניה, או לממשלות גרמניות; היא אך מתנה תנאי להקמתה של ״גרמניה העצמאית״, או ״גרמניות חופשיות״, והתנאי הוא שייעשה סייג מפורש מראש, ש-1,500 מיליון דולר ישולמו לממשלת ישראל. אולם המשפט הזה עוד מרחיק לכת. נניח שהמעצמות יקבלו את הסייג של מר שרת; נניח שימסרו את מלוא השלטון לממשלת גרמניה בליווי הוראה, שהיא, ממשלת גרמניה העצמאית, תשלם פיצוי לממשלת ישראל. הרי האיגרת עצמה מציעה שתהליך תשלום הפיצויים יימשך שנים מספר.

נניח אפוא שמשאלת לבו של מר שרת תתגשם מצד אחד ועוד השתא תימסר הסמכות המלאה לממשלת גרמניה,

הרי מצד שני יוצא שממשלת ישראל הודיעה לאמריקנים, לרוסים, לאנגלים ולצרפתים ולעולם כולו, שהיא, ממשלת ישראל, מוכנה לעמוד בקשר ישיר עם גרמניה העצמאית - ובמשך השנים הבאות תימצא ביחסים תקינים עמה - למען הגשמת הסייג ביחס לתשלומים.

לפני שבוע עמד כבוד הרב נורוק על הבמה הזאת והשביע את מר שרת לבל יבצע את מה שהוא, הרב נורוק, כינה בשם פשע לאומי; לבל יבוא בקשר ישיר עם גרמניה. מר שרת עדיין לא נשבע את השבועה שהרב נורוק דרש ממנו להישבע, ועל כן אינני יכול להאשים את שר החוץ בעניין זה בשבועת שווא. אולם בטוחני שכבוד הרב נורוק לא קרא את הפסוק הזה, ואני מניח שלא התבונן בתוכנו. אלמלא כן, לא היה הרב נורוק משביע את שר החוץ כפי שהשביעו, משום שהשבעתו של כבוד הרב נורוק השבעת שווא היא. באיגרת הזאת הודיעה ממשלת ישראל בפני עם ועדה, שהיא תעמוד בקשר ישיר עם גרמניה העצמאית לקבלת הפיצויים האלה, לקבלת 1,500 מיליונים דולרים.

ואחרי מה באים שני המשפטים הנדונים האלה? באיגרת הממשלה שני חלקים.

החלק האחד הוא כולו זעקת דם מחרידה;

החלק השני הוא כולו חשבון קר מחריד. החשבון הוא מדויק מאוד.

באלו נימוקים לא השתמש שר החוץ כדי לשכנע את הגויים שעליהם לשלם על חשבונה של גרמניה פיצויים למדינת ישראל?

הוא אמר להם שאנחנו קולטים עלייה;

הוא הסביר להם שהיטלנו על עצמנו עול מיסים כבד;

הוא הודיע להם שאנו חיים במשטר של צנע חמור;

הוא סיפר להם שנקלוט חצי מיליון מקורבנות הרצח הגרמני.

ובשם המיליונים של קורבנות הרצח דורשת ממשלתנו תמורה של רבע מן הרכוש היהודי שנשדד בידי הגרמנים. ואני שואל: למה עשיתם כדבר הזה לעם ישראל? איכה דרשתם רבע של הרכוש היהודי שנשדד בידי הגרמנים? באיזו סמכות ובאיזו רשות? מה משתמע מן החשבון הזה?

נניח, למען ההנמקה, שהחיה הטווטונית הדו-רגלית ביצעה את כל זממה והשמידה את היהודים באירופה עד האחרון בהם, ולא היינו זוכים לקלוט כמה מאות אלפי ניצולים - האם אז לא הייתה לנו זכות לדרוש פיצויים, זכות לדרוש את תמורת הרכוש היהודי שנשדד? תודה לאל שהשאלה הזאת היא תיאורטית לגבי הניצולים, אבל היא איננה תיאורטית לגבי הבעיה הנדונה. האם רק העובדה שהצלנו כמה מאות אלפי יהודים, היא הנותנת לנו את הזכות לדרוש תמורה לרכוש היהודי? והרי על-ידי תביעה זו הודעתם שאתם משאירים בידי גרמניה שלושת-רבעי הרכוש היהודי השדוד.

אינני בא לטעון, שאילו הייתם מציגים דרישה לתמורה מלאה לרכוש היהודי הנשדד, הייתם מקבלים אותה. אך גם שר החוץ לא יוכל לומר לנו אף מילה אחת שיש לו סיכוי ממשי לקבל את הרכוש היהודי, כפי שהוא דרש אותו. הגויים אינם ממהרים כלל להתחייב לשלם פיצויים המגיעים ליהודים, כפי שיהודים מסוימים ממהרים להתחייב לשלם פיצויים שאינם מגיעים לגויים. ודאי, גם איחרנו. איחרנו מאוד. איחרנו לא רק מפני שהמרד הבשיל את פריו - סילוק השלטון הבריטי - רק ב-1948. איחרנו גם בגלל סיבה אחרת: לפני למעלה משנה וחצי הצעתי באחת מישיבות ועדת החוץ למר שרת לתבוע את התמורה לרכוש היהודי שנשדד על-ידי הגרמנים, את התמורה לרכוש היהודי, רק לרכוש היהודי, לכל הרכוש היהודי. אז אמר מר שרת, שהעניין הזה איננו חדש בשביל הממשלה, ושהממשלה דנה בו בכובד ראש.[7] הממשלה חייבת למסור דין לעם משום מה היא דנה בעניין ״לא חדש״ ו״בכובד ראש״ במשך שנתיים כמעט. איחרנו!

אומנם אין בפי הוכחה, שאילו הגשנו את התביעה לפני שנתיים, הייתה באה על סיפוקה, אולם בהגשת התביעה למיליארד וחצי, בעוד אומדן הרכוש היהודי הוא שישה מיליארדים, אמרתם שאתם מוותרים על התביעה לשלושת-רבעי הרכוש היהודי השדוד. למה ויתרתם על התביעה? בשם מי ויתרתם על התביעה? תבואו אל הגויים ותשמיעו באוזניהם דבר הנביא: ״הרצחת וגם ירשת?״ ומצד אחד תאשרו ששלושת רבעי ה״כרם״ היהודי השדוד יישאר לעולמים - בידי מי? אולי לא נקבל את הכסף המגיע לנו. השאלה היא בידי מי השארתם את הרכוש הזה? בידי מרצחי אבותיכם! בידי חונקי ילדיכם! איכה עשיתם כדבר הזה לעם הזה?

אולם יש באיגרת הזאת גם חלק אחר, וכפי שאמרתי הוא כולו זעקת דם. מר שרת קרא פה את הנוסח ואנחנו שמענו כיצד הגרמנים שרפו את אבותינו, הטביעו את אימהותינו, ניפצו ראשי עוללינו אלי סלע, עשו מזרןנים משער ראשם של אחיותינו, סבון מלשד עצמותיהם של אחינו. אחרי תיאור הדמים הזה באה ממשלה עברית ומודיעה, שייתכן דיון על החזרת הכבוד לגרמניה כעם בקרב משפחת העמים - אם ישלמו לנו 1,500 מיליונים דולרים. אויה לנו, כי באיגרת הזאת דמים בדמים נגעו, ו״דמים״ - תרתי משמע (אברהם הרצפלד (מפא״י): אתה חייב להגיד איפה זה כתוב); (אריה בן-אליעזר (תנועת החרות): קרא שנית את המשפט) - אני מוכן לקבל עלי זאת. שמע בבקשה! כך כתב שר החוץ שלך (קריאה מספסלי מפא״י: שלך?!) - ״כמו-כן לא יוכל להיות דיון על החזרת הכבוד של גרמניה כעם במשפחת העמים עד שעניין יסודי זה של פיצויים יסודר הלכה למעשה״. שאל כל איש מה פירושו של המשפט הזה (מאיר ארגוב (מפא״י): אבל לפני כן יש פסוק האומר, שאלף שנים יעברו ופשע הדמים לא יעבור. זה סילוף. קרא את הכל); (שר החקלאות פ. לבון: קרא את הפסקה כולה) - זוהי הפסקה כולה בשלמותה. קראתי אותה (שר החקלאות פ. לבון: בלי כזבים!) - שר החקלאות, אני מפנה את תשומת לבך, שלפחות מן הזמן שנעשית שר עליך לדעת לעצור את לשונך, ואל תגיד לי: ״כזבים״. קראתי את הפסקה בשלמותה (אריה בן-אליעזר (תנועת החרות): שר החקלאות, עלה אתה וקרא את הפסקה כולה);

(שר החקלאות פ. לבון: הוא חייב לקרוא את הפסקה כולה; הוא ולא אני) - הנה היא לפניך (אריה בן-אליעזר (תנועת החרות): העולם כולו קרא אותה).

היו״ר י. שפרינצק: יש עוד נואמים, והם יוכלו לעשות תיקונים לדברי הנואם. הצעקות האלה אינן מוסיפות.

מנחם בגין (תנועת החרות): ח״כ ארגוב הזכיר לי את הפסוק, ואני מודה לו על כך. את הפסוק הזה לא השמיע מר שרת - את המשפט הזה, ש״אלף שנים יעברו עד שגרמניה תכפר את חטאיה״, אמר פרנק. האם תסתמכו על מה שאמר פרנק, כאשר מדובר בגרמניה?

ועתה, מר הרצפלד, אני מבקש ממך שתתייחד עם עצמך ותשיב לעצמך אם במשפט זה אין הודאה ברורה שבתנאי שישולמו לנו פיצויים - אין ממשלת ישראל מתנגדת להחזרת כבודה של גרמניה.

סבור הייתי שהממשלה תעשה דבר אחר, שהיא תוציא את תיאור הדמים מאיגרת הכספים ותעביר אותו לאיגרת שנייה, זו האיגרת שבה ניסתה ממשלתנו לקבוע עמדתה לגבי שחרור הפושעים הנאצים. דבר זה היה טבעי; זה היה דבר של כבוד. היינו מספרים עוד פעם לעולם כיצד נהגו המרצחים האלה, והיינו אומרים לו: ״האם את המרצחים האלה אתם משחררים?״ אחרת עשתה ממשלת ישראל, ואף את עניין שחרור הפושעים הנאצים, כיצד העמידה? מר שרת הביע לפני מר אצ׳סון את ״חרדתו״ בגלל שחרור הפושעים הנאצים. האם אין המילה הזאת ״חרדה״ רגילה בכל איגרת דיפלומטית? האם לא יימצאו מילים חריפות יותר באיגרת ששר החוץ האנגלי שלח לממשלת פרס בעניין הלאמת הנפט? האם זוהי הודעת ממשלת ישראל על שחרור הפושעים הנאצים רבי ההשמדה, קציני הס״ס, מבצעי החורבן היהודי?

ואני רוצה לשאול את חברי הבית: משום מה אי-אפשר לקבל את הצעת ח״כ בן-אליעזר ולדרוש מאת ממשלות הכיבוש להסגיר לידי מדינת ישראל את משמידי אחינו? הרי בלגיה, צ'כוסלובקיה, פולין, יוגוסלביה, הולנד וצרפת, דרשו להסגיר לארצותיהן את אלה מן הפושעים הנאצים שביצעו מעשי פשע כלפי עמיהם. יגידו לנו, שעל-פי החלטת המעצמות דנים את הפושעים הנאצים באותן המדינות שבהן ביצעו את פשעיהם. אני יודע על ההחלטה הזאת, ואף על פי כן אני טוען שיש יסוד, לא רק מוסרי, אלא גם יורידי, לדרישת ההסגרה, משום שביחס ליהודים רצחו והשמידו הפושעים הללו מעבר לכל גבול של מדינה שהייתה קיימת במלחמת-העולם השנייה או שהיא קיימת כיום. ועל כן, רק משום שפושעים עברו גבולות מדינה, יימלטו מעונש? רק משום שצרפת לא תדרוש הסגרתו של פושע שרצח בבלגיה, או להיפך, לא נדרוש אנו להעמיד לדין את אלה שרצחו שישה מיליון יהודים? והרי הנרצחים האלה היו אזרחים-בכוח של המדינה הזאת. מפני מה אפשר לבנות את הבניין היורידי ולדרוש בשם חצי מיליון הניצולים וששת המיליונים הנרצחים פיצויים כספיים, ולמה אי-אפשר לבנות את הבניין היורידי העיקרי ולדרוש בשם ששת המיליונים הנרצחים וחצי מיליון היתומים והשכולים, שהפושעים הנאצים יוסגרו למדינה זו, שהמיליונים ההם היו אזרחיה אלמלא הושמדו - כדי שיועמדו לדין?

אומנם, אין בפי כל הוכחה שתביעתנו זו הייתה מתגשמת. אך כלום ויתרו מדינות, בעניינים פחותים בהרבה, על דרישת ההסגרה רק משום שהניחו שלא יקבלו את תביעותיהן? שנית: מאימתי, הריני שואל, שובת הצדק, אם הפושע נמלט מדינו - בעצמו או בעזרת אחרים? עלינו להקים בירושלים בית-דין מיוחד לשיפוט הפושעים הנאצים שהשתתפו בהשמדת עמנו, ועלינו לשפוט אותם גם בהיעדרם. כל העמים שהנאצים התעללו בהם הקימו בתי-דין מיוחדים לשפוט את הפושעים הללו; ואנו, דווקא אנו, לא נקים בית-דין כזה? ואם בית-הדין ישפוט דין מוות למרצחים הנאצים, אזי נכריז, לא רק כיהודים, אלא גם כשוחרי חופש, שכל איש, יהודי או גוי, אוהב צדק ושוחר חרות, אם יפגע בהם, הרי כולנו כאזרחי מדינה ריבונית, וכאנשים חופשיים - וגם כל האנשים החופשיים שבעולם - כולנו נעמוד מאחוריו, נגן עליו, נושיט לו את מלוא העזרה. כי על הגויים בעולם לדעת, שמן היום בו קם הטיפוס החדש באדם, היהודי הלוחם שהם חשבוהו למת וקבור לעולמים, והוא למד את האמת הפשוטה של חיים ומוות, לאמור, שיש דברים יקרים מן החיים ונוראים מן המוות - מן היום הזה, השמדתם של בני ישראל לא תיסָלח ולא תישָכח לעולמים, ויד הצדק העברית תשיג את המשמידים, משמידי אחינו באשר הם שם. כי אחרת, על אף תקומת המדינה, איך נחיה בעולם האכזריות הזה?

אולם, כיצד נחנך את העולם הגויי ואת הנוער העברי לא לשכוח ולא לסלוח השמדה, אם המשפטים הנוראים של האיגרת לא יימחקו?

על כן הריני דורש, שהממשלה או הכנסת תקבע ותודיע בפני עם ועדה, שהמשפטים, אשר מהם משתמעת הכרת מדינת ישראל בהחזרתה של גרמניה למשפחת העמים, בטלים ומבוטלים. זאת נעשה לא למעננו, לא רק למען עתידם של ילדינו, כי אם למען אלה אשר כל אחד מאיתנו השאיר שם, למען האב והאם והילד הקטן אשר יחדיו נשחטו, ואין אנו יודעים אפילו ולא נדע לעולמים היכן עפרם. ולבנו יאמר תפילה, שההודעה המבטלת את המשפטים הנוראים האלה גם תצליח למחות את זכרם.

היו״ר י. שפרינצק: אני מבקש שהדיון בסעיף זה לא ייהפך למעין התחרות: מי מתייחס ביותר שלילה לגרמניה. אנו דנים בעניין שהוא בהרגשת כולנו.

מנחם בגין (תנועת החרות): האם כבוד היושב-ראש עומד להתפלמס איתי? מאימתי הנוהג שהיושב-ראש מתפלמס עם חבר הכנסת אחרי נאומו? אני מוחה על כך!

היו״ר י. שפרינצק: ח״כ בגין יכול למחות, אבל, כשם שביקשתי קודם מאת ח״כ הרצפלד לחכות ולשמוע את תשובתו של ח״כ בגין, כך מותר גם לח״כ בגין לחכות לגמר דברי. דברי נאמרו כלפי הכל, כלפי ההפסקות והצעקות שהיו וכלפי התשובות. אני מבקש מאת ח״כ בגין לא להיות רגיש כל-כך. אין לי צורך, חובה או רשות, להתפלמס עם מישהו. חובתי היא לבקש שהאווירה בדיון זה - ואני פונה לכל הספסלים - תהיה אווירה יהודית משותפת. המחאה המוקדמת, ללא כל סבלנות לחכות לגמר דברי, הייתה מיותרת.

חיים בן-אשר (מפא"י): חברי הבית, מיום עלייתה של הכנסת לירושלים כבירת ישראל אנו נתונים במעגל החשבון היהודי עם גרמניה, במעגל הדיונים על כריתת האמנה להענשת הפשע של השמדת עם, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, המחאה על זיונה של גרמניה, והפעם על שתי תעודות במדיניות החוץ האקטואלית שלנו - תביעת שילומים לעושק העם היהודי בידי גרמניה, ותגובתנו על הפייסנות של ארה״ב במעשי חנינה ושחרור של פושעי המלחמה, שנדונו על יסוד התקדים העולמי של משפטי נירנברג - התקדים החדש במשפט הבינלאומי להקמת בית דין לנושאים באחריות אישית למלחמת עולם ולניסיון טוטלי להשמדת עם. תעודות אלו הן בעלות חשיבות יהודית ועולמית. אינני מכיר תעודות מעין אלו בדיפלומטיה הבינלאומית של ימינו לא במזרח ולא במערב. יש משהו מן הניב הישראלי בסגנון, באווירה השרויה בהן, ויש בהן מן האזהרה לעולם כולו. זוהי התראה מפני חידוש הסטטוס הנאצי בקיומו של העולם, מפני האפשרות של מחזור נאצי חדש, מפני ביטול התקדים של משפטי נירנברג וכל מה שהיה מקופל ומרומז בהם לקיום המין האנושי.

למעשה נאמר בתעודות הללו: ייקוב הדין את מדיניות העולם. זהו מאבק מר עם שר השכחה, בשעה שמעצמות גדולות כה מפללות לו, שישתיק את קול הדיין מנירנברג בהיסטוריה העולמית, באווירה שכה לא נעים להיזכר בפסקי דין שלו; בקביעת העובדות, מעשיו של עם היטלר, באישור עובדות על-ידי בית דין לצדק עולמי וקיומן על-ידי דיינים שהם נציגי מצפונן של מעצמות עולמיות. אומה קטנה בראשית עצמאותה מטרידה, אינה נותנת מנוחה, מזכירה את אות קין על מצחה של אומה, ודווקא בשעה שמעצמות עולמיות המכבדות את עצמן ואת דעת הקהל שלהן עומדות לחסל את החשבון של מלחמת-העולם עם גרמניה.

בתעודה אחת פונה מדיניות החוץ שלנו לארבע מעצמות,

ובשנייה למעצמה ידידותית שאנו זקוקים לעזרתה, תלויים בעזרתה.

אלו הן תעודות מרי, בלי כל נימה של הזדהות - לא מוסרית, לא נפשית, ולא מדינית - אף עם אחד מן הגושים המדיינים כעת על גורלה של גרמניה. זוהי תעודה יהודית הנוקבת את גורל האדם, האומרת: אין כפרה ופיצוי למסע הכליה על היהודים. יש תביעה אקטואלית לחלק צנוע מן העושק לשם צורכי הקליטה של מדינת ההצלה. והתביעה היא בסגנון ״הרצחת וגם ירשת?״ הקדמון. אין זה סגנון דיפלומטי מקובל אפילו בימינו אלה, וכל שכן בשעה זו.

חברי הבית, מה קרה בוויכוח על תעודות אלו של מדיניות חוץ עצמאית ודרוכה? עדים אנו למירוץ התחרות על נאמנות לכאב היהודי, לזיכרון הכליה היהודית, המלווה את עצמאותנו. הטריבון התיאטרלי שקדם לי, הלך בעקבותיו של ח״כ בן-אהרון. מה לא נאמר על תעודות אלו? - החל ב״קור רוח״ עד ״חשבון קר״, ״לשון דיפלומטית קרה מדי״, התחשבות, הסתגלות, תלות, כיסוי. למעשה נאמר לנו: אתם שיעבדתם את הכאב היהודי לבקשת הענקה מארה״ב או לשילומי כסף, לחשבון הקר של מיליארד וחצי דולרים. ולמה ועל שום מה בחרתם בדרך זו, למה ״קיפחתם את יסוד התביעה של זכויותינו״ ואיבדתם את ״כושר התמרון״ ו״כושר העמידה העצמאית״ - הן מגיע לנו יותר ויכולנו לקבל יותר, הרבה יותר מבקשת ההענקה? קיימת קופה של רפרציות. רק קורטוב של עצמאות ואי-פרסום הידידות עם העולם הסובייטי - והרשות הייתה נתונה להיות שותפים שווי זכויות, חברים ממש לקופה הכללית של רפרציות בידי המערב. למה איבדתם את עולמכם היהודי בשעה אחת?

זוהי תרבות הפולמוס האופוזיציוני מסביב לעניין השילומים. וקודם כל - ביחס לקור רוח - האם בשפת סיפור המעשים לא סגי? האם הנראציה היא כה דיפלומטית כשאומרים למעצמות: אתם, על-ידי ביטול משפטי נירנברג, יוצרים מחדש סטטוס של לית דין ולית דיין לרוצחי עמים? והמילה ״פייסנות״ ביחס לחנינה של פושעי הנאציזם, האם היא כה נעימה לאוזני מדינאי העולם מאז ימי מינכן?

״קור רוח״. האם לא נשמעים בתעודות הללו הדי הגייזרים של דם יהודי רותח כדמו של זכריה?[8] האין כאן תביעה לדון את דייני העולם על הכחש לפסקי-הדין שלהם? האם יש בסגנון הפולמוס הזה נימה של לב שומע, אמת, חוש מידה? מאימתי זה מפלגות המכבדות את עצמן מחליטות לא לשמוע ולא להבין? יש להניח, שמדינאי העולם תופסים קצת יותר את העניין כשמצטטים להם את משפטי נירנברג, תזכיר של שליט אחראי לאזור כיבוש, ומעלים בזיכרונם את מושג הפייסנות כתבונה ומוסר של מדיניות עולמית. בתעודות הללו אין רמז לכופר-נפש לכליה היהודית בידי גרמניה. אין סוף חשבון ואין סילוק חוב. יש תביעה אקטואלית על חשבון ירושתו של הרוצח, על חשבון העושק הגדול. אנו יודעים שבמעמקי הנפש שלנו אין כופר-נפש ונקמה אין. אנו יודעים שלא קם גואל הדם - ומי יודע אם בכלל יש גאולה לדם הזה. אך אם השגנו משהו עד כה, הרי זה רק קורטוב של נקמת התקומה, רק יסוד צנוע של גמול עצמאות בדור הכליה. ואנו מצווים לממש את גילוי הנקמה הזאת לממדים ולאיתנות שתהיה ראויה לעלות לכוח נושא חשבון, כוח עושה חשבון היהודים עם העולם, כוח שיחרות חריצים בזיכרון האדם, בנפש הדור, כוח שלא ייתן לשר השכחה להשתלט ולגנוז את המשקע הנאצי בתרבות העולם.

מה עשינו? אנו תובעים מן המעצמות להחזיר חלק מן העושק על חשבון כוח היצוא של גרמניה - לא פנינו לגרמניה, כי אם למעצמות, לגושי עולם, המנסים לסדר ביניהם את גורלה של גרמניה. כל גוש, כל אחד הגושים, אם ירצה בכך יכול להזיז את כל העניין. ומהו החטא, ולמה כה נפגם טעמו של חבר הכנסת, כשאגב תביעה זו מזכירים למדינות העולם פסוק מהודאת בעל-דין ונידון נאצי במשפטי נירנברג, שאלף שנים יעברו ולא יימחה זיכרון הפשע של העם הגרמני? האין זה אומר, שבשבילנו זהו זיכרון החוצה את גורל העם עד סוף כל הדורות?

חברי הכנסת, נשאלה כאן שאלה: מה משתמע? משתמע דבר פשוט מאוד: לא רק חשבון היהודים עם גרמניה, אלא חשבון היהודים עם העולם. וכי רק הגרמנים הם שרצחו וירשו? וכי לא היו שותפים להם. משרתים, משתפי-פעולה? בלכתי בעקבות הרצח[9] השגתי ב״קומיסיה ההיסטורית״ בלודז' מפת פולין זרועה מחנות השמדה. עשרות, עשרות מחנות. אלינו הסתננו רק שמות של בתי המוות הגדולים: אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, אך האמת היא שכל מזרח-אירופה ידעה בכל פינה שלה מחנות שהובילו לכיליון המיליונים. האם מקרה הוא שעל אדמת העמים הללו קמו המחנות האלו? האם רק יד הגורל היא, ששם ודווקא שם הוקם כבשן הכליה היהודית שנועד להיות תחנת ניסיון דמונית להשמדת עמים רבים?

אין לנו כוח להגיש חשבון לעמים משתפי פעולה עם הנאצים בממדים לאומיים. הדבר מסור ללבם של העמים האלו עם שחרורם מעול מסע השיעבוד הגרמני. אך האמת היא שהיה עם אחד שרצח וירש, ולעם הזה היו עמים שותפים לרצח וירושה, והיה חלק בעמים שרק ירש, ועולם שעמד על דמנו. והיו בודדים, יחידים, שעמדו לנו בצר. ואם יש לנו חשבון עולמי גדול עם מצפון העמים, הרי דווקא עם מיטב האנושות שנלחמה בהיטלר. ועוד יבוא יום דינו של העולם על הרציונליזם המפוכח, הרציונליזם המדיני והצבאי, שלא נתן למצפון האדם להתגלות בימי הכליה בנו במעשי תגמול מוגדר על רצח מיליון ילדים יהודים, שצולבו על צלב קרס אחד ומיליונים יהודים מבוגרים.

לא צ׳רצ׳יל, הקנאי הראשון של אירופה במלחמה עם היטלר, שגישר בבדידותה של אנגליה על המעבר המסוכן של מלחמת-העולם ותדהמת הבזק בגורל העולם;

לא סטלין, שעמד איתן במצבי חדירה קשים,

ולא רוזוולט, שבאורך רוח ובחוכמה הכניס את יבשת אמריקה למלחמת גורל האדם –

אף אחד מהם לא צירף אל הפצצת גרמניה כרוזי אזהרה והגדרת התגמול על רצח ילדים והמוני אדם במחנות מפורשים בשמותיהם.

וכי רוסיה השכנה הגיבה בתגמול מוגדר על שריפת גטו ורשה? על צורת דיכוי המרד היהודי בלבו של הגיהינום הנאצי?

שום אומה לא הגיבה על שיא חילול האדם והדמוניות העולמית באקט מסמל ראוי לשמו את הסולידריות עם האומה כולה ובמעשה נקמת כבוד האדם.

ועוד חשבון שבלב שמור איתנו, החשבון של כבילת העלייה, צמצום ההתנדבות [של היישוב לצבא הבריטי] ודחיית פרישת דגלה, ואי-מתן אפשרות לרצון הצנחנות היהודית[10] לקדש במלוא היכולת והתנופה את שם האדם היהודי בבית המוות ולהידבק מתוך מרד-נקם בייסורי הכליה של יהודי אירופה. מידת השיתוף ברצח ובירושה הייתה גדולה יותר בין עמי המזרח, ומידת העמידה על הדם ועל העושק הייתה גדולה יותר במערב. לצערי אין מקום לחשבון חד-צדדי. אני האיש, ואיתי בבית הזה ישנם עוד אנשים, חברי הכנסת ארגוב ודובדבני, שהיינו שותפים [כחיילי החטיבה היהודית הלוחמת] למעמד פגישה רוויה ייסורי האודים ואהבת השרידה, פגישה עם חבר ״השומר הצעיר״ בראש חבורת פרטיזנים משרידי מזרח-אירופה[11] - ״חטיבת שרידי מזרח-אירופה״ קראו לעצמם. והייתה להם תוכנית של שרידים, תוכנית להצלה אחרונה באחדות הכוח החלוצי ואחדות האומה. והחבר הזה של ״השומר הצעיר״ דיבר על ״שליחותם של האחרונים״. הלא [הדברים] כתובים בספר דברי הימים. זה היה חשבון עם העולם הגויי של מפקד פרטיזנים יהודים, שהלך מגטו וילנה ליער. והחשבון היה עם פרטיזנים ביער מעמי המזרח.[12] זה היה חשבון של אמת צרופה באש ובדמעה. אין אנו מגישים בתעודות דיפלומטיות את החשבון הזה. כולו מסור ללב העמים. אך הוא קיים.

ברם השאלה היא כיצד נדם הקול של חבר ״השומר הצעיר״? היכן הוא? מאימתי ירשנו את תרבות הגניזה של מצפון וזיכרון בהיר בנפשו של דור מרד צעיר? למה לא לספר לנוער ולילד את כל האמת מן היער של עמי המזרח, שהקימו אחר-כך את ה״דמוקרטיות העממיות״ מרצון או מאונס? למה לא להנחיל את האמת, שעל גופה ובשרה נתנסתה השרידה הפרטיזנית, הנאבקת, המורדת? הן איתה נפגשנו בטַרְוִויזְיוֹ, פנים אל פנים על גבול של שלוש ארצות [איטליה, אוסטריה, יוגוסלביה] עם צאת החי״ל מקווי החזית.

ואם לעשות את חשבון הירושה לאחר הרצח בלבד, האם רק בגרמניה נשאר רכוש יהודי, בתים יהודים? האם לא פגשנו יורשים בכל השבילים של אירופה, בכל עקבות הרצח? האם רק מגרמניה בלבד יש לתבוע רפרציות? בתעודות הללו, תעודת השילומים וחנינת הפושעים, אנו תובעים מן המעצמות, שיש לנו איתן חשבון מעודן יותר, את השבת הגזלה מידי הרוצח הראשי, מידי העם המנהיג, היוזם והמתכנן את רצח ישראל; אנו דורשים לא לקיים את החנינה לפושעי המלחמה ורוצחי העם היהודי, לא לחסל מעיקרו את התקדים של משפטי נירנברג.

חברי הבית, עלי לחזור לבחינה המדינית של תביעת הרפרציות מידי מעצמות העולם על חשבונה של גרמניה, ועל הדרך היעילה והתכליתית ביותר להשיג אותן ולאזן את מקורות המימון של מדינתנו. מה לא נאמר מבחינת התבונה המדינית בשטח זה על-ידי נציג מפ״ם? ״אותו הגזל והשוד המונח שם, עולה פי כמה וכמה בערכו ובשוויו על כל הענקה שתזכו לה מממשלת ארה״ב כמתת חסד, ובעד מתת חסד זו תוותרו על תוקפה של תביעת זכותנו״. מה פירושם וטעמם של הדברים הללו? האם התנזרות מעזרת אמריקה היא סגולה בדוקה לשותפות בקופה הכללית של הרפרציות, בין אם הקופה בידי המערב ובין אם היא בידי המזרח? מה קובע הנציג? ״אני קובע, שבתזכירכם למעצמות הכיבוש ובניסוח מחאתכם על שחרור פושעי המלחמה, באה לידי ביטוי מובהק תלותכם המוחלטת ברצונן הטוב של מעצמות המערב... אינכם קושרים כלל את הקשר בין המדיניות העולמית שלכם ובין הקיפוח של העם היהודי״.

מהו אפוא [בעיני השמאל] מרכז האסון במדיניות החוץ שלנו? - פרסום היחס עם העולם הסובייטי. תוצאות המדיניות הזו מתגלות דווקא בנקודה כה חמורה. במילים אחרות: קורטוב של עצמאות וידידות עם רוסיה - ועניין הרפרציות היה מובטח מאליו. תמונה כה ורודה של העולם! האין כאן אמון מופרז במידות הנוצריות של העולם המערבי והמזרחי כאחד? קיימות שתי קופות כלליות של רפרציות, אחת בידי המערב ואחת בידי המזרח. הידוע למישהו בבית הזה שאומה קטנה, רק בזכות העמידה התקיפה והעצמאית ורצון ידידות עם רוסיה, זכתה לשיתוף, לחלק בקופת הרפרציות? הישנה מדינה כזו על פני כדור הארץ? הזכתה יוגוסלביה למשהו מקופת המזרח עוד לפני שהייתה בריב הכפירה במרותה האבסולוטית של מעצמה גדולה?

ברם, השאלה הרצינית: כיצד באה סמיכות הפרשיות ועירוב הפרשיות של הענקה מאמריקה עם תביעת השילומים? מה עומד על סדר יומו של הבית: הענקה או השבת הגזילה? האם רק הניגוד שבין המעצמות שולט בבית הזה או גם קיום מדינת היהודים? מה עומד כאן לדיון? עד לאן יגיע תסביך ההזדהות עם גוש אחד בעולם? מי שבועט עקרונית בבקשת הענקה - בועט במילווה, ומי שבועט במילווה האמריקני - בועט במילווה העצמאות [מפעל איגרות החוב של ישראל - ה״בונדס״], ומי שמוכן לוותר על מילווה העצמאות, סותם את הגולל על ההתנדבות למגבית [היהודית] המאוחדת. לאימפריאליזם האמריקני ישנה קופה כללית והנהלת חשבונות כוללת, וגם את ממונם של ישראל הוא מביא בחשבון. אנו חיים בדור התכנון והחישוב האוניברסלי בשני הגושים כאחד, בלי אבק של הונאה עצמית, אם כי בדרכים שונות - שוֹני שעד היום משפיע על מקורות העלייה והפיתוח, על יסוד הביטחון שלנו. ולמה זה אסור לבקש עזרה מיבשת שבה חיים יותר מחמישה מיליון יהודים, לבקש עזרה ממנה להצלת יהודי עיראק ורומניה? קבלה היא בידי העם, העם יודע לספר, שרצינו, חתרנו, נאבקנו על איזון עזרת העולם לנו משני הגושים, על אף ניגודי המעצמות - ולא זכינו לכך. לא באשמתנו. לא התביישנו לבקש עזרה מרוסיה, ולו רק - לפי טעמי - מפני שיש שם שני מיליון יהודים. אך מי שאחראי לעליית יהודים במצבים של עקירת גלויות שלמות בחטף והוא איסטניס בענייני עזרה בינלאומית, מפונק ובררן יתר על המידה, אין לו תקנה במהפכה הלאומית ודרך אין לו בקיבוץ הגלויות.

התעודות הללו אינן נעימות אף לאחת מן המעצמות, בייחוד לא למעצמות רגישות להלכי רוח בציבור. אין זה נעים כלל, שכשעומדים לחסל את החשבון הגדול עם האויב מאתמול, קמה אומה קטנה ומזכירה - ש״כל החשבון עוד לא נגמר״:[13] החשבון איתנו רק מתחיל - ודווקא עכשיו, מפני שזה הרגע האחרון, כשהעולם עומד בפני הכרעותיה של שעת חירום.

היו כאן שדנו את מדיניות החוץ שלנו לכף חובה: ״מאוחר!״ מי זה בא עד חקר המאוחר והמוקדם בעניין השילומים מגרמניה? הקיים איזה יסוד שהוא, שלפני שנה, שנתיים, מישהו היה מוכן לקבל אותנו לחברות, לשותפות לקופת הרפרציות? האם עם עליית כוחנו אין משקל-יתר לתביעתנו?

ומבחינת המאבק עם שר השכחה, האין זה הרגע האפקטיבי ביותר? אולי זהו הרגע האחרון, אך לא מאוחר. זה יכול להיות רגע אחרון ובעתו, אך לא מוקדם ולא מאוחר. ישנם גם רגעים כאלה בדברי ימיה של אומה. ומבחינת גילוי איתן, שורשי, של עצמאות ישראל, מתי תהיה שעה ראויה יותר להטרדת מצפון העולם באותו יצור סוֹקרַטי קדום על גבו של הסוס, אם לא בשעה כה רגישה ובאווירה של ניסיון פיוס והתפייסות עם גרמניה?

לקנאים לאי-תלותה ועצמאותה של ישראל יש לומר: כל מדיניות נבחנת באומץ בשעתו, ואומה לא עצמאית לא תעז להפר ולחלל, לפגום את אוויר השתלבותה של גרמניה בתוכניותיהן המדיניות והצבאיות של שני הגושים כאחד. לא נקבל את העצה ואת החוכמה המדינית, האומרת: ״אנחנו סבורים, שמדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ביחסיה עם המעצמות האלה, שבידן וברשותן שיתופנו ברפרציות ובתשלומים, ואי-כריתת שלום ומתן עצמאות וכל הענקות שמעניקים לעם הגרמני, על שלא באנו על זכותנו החומרית האלמנטרית״. אנו לא נתנזר מעזרה, לא נפסיק יחסים עם מעצמות העולם אך ורק מפני אי-שיתופנו הצודק ובעִתו בקופת הרפרציות של המערב, כשם שלא ננתק קשרים ויחסים עם המזרח, באשר גם הם אינם נוהגים רוחב לב בענייני שותפים לפיצויים, או בעטיו של חשבון המסור ללבם, חשבון שותפים לירושה (שמואל מיקוניס (מק״י): איזה עמים במזרח היו שותפים לגרמניה הנאצית? תמיד, כאשר אתם מדברים בנקודה זו, אתם מטהרים את השרץ ומטשטשים את פשעי הנאצים) - אינני מטשטש אף אחד מהשותפים העיקריים לגרמניה הנאצית, לא אלה שבמזרח ולא אלה שבמערב.

חברי הבית, הוויכוח הוא מופלא. לא הייתה שום סיבה לכך שהבית לא יהיה מאוחד בריב שלנו עם העולם בעניין גרמניה. לא היה צורך להגיע לשיא חדש בפולמוס הזה לפני שאנו נפרדים מן הכנסת הראשונה. לא היה טעם בדיקציה זו ובאינטונציות אלו של הטריבון התיאטרלי [הכוונה לח״כ מנחם בגין]. לא היה טעם לפגוע כך לצורכי פולמוס אופוזיציוני בבית בשכבות המעמקים של כאב האומה.

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): אולי תחליף, אדוני, את הביטוי שלך? כבוד היושב-ראש מתבקש להתערב ולהעיר על כך.

היו״ר י. שפרינצק: לא שמעתי כאן שום דבר הפוגע במישהו.

חיים בן-אשר (מפא״י): מדינת ישראל הצעירה, שרק עכשיו נולדה בחבלי מהפכה לאומית והיא מכנסת את גלויותיה, יש לה עוד משהו לומר לעולם, יש לה בחינה משלה בראיית מגעי האמת בין העמים. ואלו הן תעודות במדיניות העולם במגמת האמירה הישראלית. וכדי שיהא משקל לאמירה זו, בלי אבק הונאה ומיעוט דמות של האומר והנאמר, צריך גם הציבור לכוח ממשי, להוכיח איתנות ולקיים קודם כל עצמאות כלכלית וצבאית. זהו התנאי הראשון לנקמת הקיום והרוח של עצמאות ישראל במלוא תנופת החזון שלה. אם תקום בארץ הזאת סמכות יציבה, אורגנית, של הסוציאליזם החלוצי, אם יקוים בה משטר של דמוקרטיה בונה, מאוזנת בהדרכת שלטון הפועלים והמתיישבים, הבונים את הארץ והמעלים את המדינה - אז יבוא יום שמדיניות החוץ שלנו תאמר את דברה בהמשך לתעודות הללו, ותזכיר לעולם במצבים עדינים את הדין, את הדיין ואת הנידון. עוד יבוא יום שנבחן על במת משפחת העמים - אם היא לא תיחרב בינתיים - את האמת, את ההסוואה ואת הזיוף במדיניות העולם - נחשוף את שורשי הגורל הסוציאלי של האדם והשפעתו הישירה על התקנת יחסי עמים לבניין תרבות העולם או לחורבנה.

אך מי שמתכחש או מתעלם - בשגגה או במזיד, שלא מדעת או במחשבה תחילה - לכל שביל, סדק וכל הזדמנות שהיא לצבירת כוח היהודים על האדמה הזאת, אינו מאמין כלל בעצם האפשרות של עצמאות מדינית ותרבותית של האומה, כופר בדרך של נקמת התקומה, אפילו בקצהו של הגמול בגורל הדור הזה - אשר גמול אין לו - ואיננו מוכשר ואיננו רוצה להאזין לבת-קולה של האומה ולהבין את עיקרן וטעמן של תעודות המדיניות שלנו כלפי מעצמות העולם בתום לבב. על כאלה עוברת מהפכה של קיבוץ גלויות לסדר היום. אך כל אדם ואזרח בישראל שיש לו לב יהודי בריא, לב שומע וחוש בלתי-מסולף, היודע את האמת ואינו מתכוון למרוד בה, הרי הוא יודע שכאן, בתביעת השילומים ואי-השלמה עם אווירת ההתפייסות כלפי גרמניה, הוגש חשבון של ייקוב הדין את מדיניות העולם, הוגש חשבון גלוי עם גרמניה וחשבון סמוי עם העולם, חשבון שרק מתחיל, חשבון שיש מי שיגיש אותו, חשבון שלא נגמר ולא ייגמר.

הרברט פורדר (המפלגה הפרוגרסיבית): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. האיגרת שממשלת ישראל שלחה למעצמות הכיבוש בגרמניה היא מסמך היסטורי, ואני מרגיש חובה נעימה להביע לממשלה את תודתנו על הופעתה זו. אני מצטער מאוד שהיה הכרח להזכיר שוב לעולם התרבותי את המאורעות הנוראים, שאחרי זמן כה קצר נוטים רבים לשכוח אותם.

אני בוודאי מסכים בלב שלם להודעת שר החוץ על פושעי המלחמה. בארצנו יושבות אלפי משפחות שקרוביהן נהרגו על-ידי הנאצים, וברורות ההרגשות של משפחות כאלה בשומען שדווקא הנציג של מדינת ארה״ב מחפש סיבות - אומנם בלי הצלחה - להמתקת העונשים. מזמינים כיום את גרמניה להשתתף במשפחת העמים, וזה ברגע שהתביעות המוצדקות של העם היהודי, שסבל יותר מכל עם אחר במלחמת-העולם השנייה, טרם באו על סיפוקן. על המעצמות להבין כי עובדות אלו - ההתחרות על פיוס גרמניה וההיסוסים במילוי תביעותינו - גורמות אכזבה והתמרמרות בלבם של מאות אלפי יהודים בארצנו ובתפוצות. אפילו עיתונים ליברליים בעולם שואלים אם הסכום שדרשנו אינו גבוה מדי. דרשנו בערך 1,000 ל״י או 3,000 דולר לכל עולה שעלה לארץ מארצות הכיבוש הנאצי, בעוד שאם אני מנסה לעשות חשבון קונקרטי של ההפסדים שגרם ״הרייך״ ליהודים, ואם אביא בחשבון רק את המס המיוחד של נובמבר - 1938 ה״Juden Vermogens Abgabe״ [מס על רכוש יהודי; הוטל על יהודים אחרי ״ליל הבדולח״] - את המס המיוחד שהוטל על היהודים ״Reichsflucht Steuern״ [גרמנית: מס בריחה מהרייך] ואת תשלום החובה ל״גולד דיסקונט בנק״, וכן את ההפסדים העצומים שנגרמו על-ידי העברת הכסף, אגיע לסכומים גדולים בהרבה מאלה שיכולנו לדרוש היום. ה״בונד״ הגרמני הכיר באופן פרינציפיוני באחריותו לחובות ה״רייך״.

עם כל הוקרתנו לניסוח האיגרת, לא אוכל להבין מדוע נשלחה רק עכשיו. אני מקווה שלא היו לממשלה מעצורים פוליטיים וחוסר אומץ לב לעשות את המוטל עליה. אין בכוונתי לנגוע בשאלה המסובכת של החשבון ההיסטורי בין עמנו לבין העם הגרמני והיחסים בין מדינת ישראל לבין גרמניה. עוד מוקדם מדי לדבר בכלל על יחסים בין מדינת ישראל וגרמניה אחרי שקרה מה שקרה.

אני רוצה להגיד באופן ברור: יצירת יחסים דיפלומטיים אינה יכולה להיות תנאי מוקדם לשילומים. אבל עלי לקבוע בבהירות מקסימלית שתי עובדות: אני טוען שאין זו בושה לנפגע לדרוש פיצויים; כל חוקה לאומית ובינלאומית מפותחת מודה בזכות הנפגע לקבלת פיצויים. בעיני זהו ערבוב מושגים אם מציינים שאסור לנו לדרוש את המגיע לנו. אני טוען להיפך: שממשלת ישראל היא לא רק מוסמכת, אלא חובתה להיות פעילה. כאשר הצרפתים אחרי מלחמת-העולם הראשונה תבעו וקיבלו כמויות עצומות של סחורות מגרמניה כפיצויים לאזורים הנפגעים בצרפת - הנמצא מי שדיבר על חוסר כבוד עצמי מצד הצרפתים? האם נוצרו על-ידי כך לפתע יחסי אהדה בין שני העמים? אילו יכולנו להבטיח על-ידי תביעות כאלה הקלות בקליטת העלייה, הקלות במצבם הקשה של העולים - למשל העולים מעיראק - זו הרי חובתנו וכבודנו מחייב זאת. אני דורש אפוא מן הממשלה פעילות מקסימלית בנידון זה.

חוץ מן התביעות שהגישה ממשלת ישראל, יש תביעות רבות לפיצויים מצד יהודים בודדים. אני טוען שחובת הממשלה לנקוט באמצעים הדרושים כדי להציל את הרכוש הזה, ועל הממשלה לדעת שבעניינים חשובים כאלה אין מטפלים על-ידי לחישות מאחורי הקלעים. אני פונה שוב לשלטונות הכיבוש בגרמניה, שהם הם העושים כיום את הקשיים העיקריים, שיבינו שעמדתם זו אינה מוצדקת ואינה מוסרית.

אני רוצה, ברשות היושב-ראש, להרחיב את הדיבור במקצת. עיתון ליברלי שוויצרי חשוב טוען, כתגובה על איגרת ממשלת ישראל, שאין סיכויים רבים לתביעותינו וזה משתי סיבות:

אל״ף, מאזן התשלומים הגרמני אינו מרשה את התשלומים שדרשנו.

בי״ת, דרישה כזו אינה בהתאם לניסיון מעצמות הכיבוש לשיקום גרמניה.

שתי הטענות קלושות ביותר. שיקום גרמניה התקדם בעזרת מעצמות הכיבוש, ועל-ידי התמיכה הישירה נעשתה ההתקדמות מהירה ביותר. מאזן התשלומים של גרמניה מבוסס יותר ממאזן התשלומים שלנו, ומצבנו הינו תוצאה ישירה מחובתנו הלאומית לקלוט את קורבנות הנאצים. אין אנו מבקשים חסד, אלא אנו דורשים פיצויים עבור חלק מן הנזק החומרי ורק על זאת מדובר. ומי יעז שלא להכיר בצדקת התביעה?

כל אחת ממעצמות הכיבוש מתגאה בכך שהבסיס של הפוליטיקה שלה הוא חוק וצדק. אני מקווה, שכלפי הטרגדיה הגדולה של המאה העשרים לא תשכחנה מעצמות הכיבוש את הבסיס המוסרי והחוקי הזה. אם רוצים להקים מחדש את העולם על בסיס של צדק, אני מקווה שלאו-דווקא בדוגמה האופיינית ביותר יעלה השיקול הפוליטי על האחריות והחובה הראשונה - שילומים עבור חלק מן הנזק החומרי.

משה סנה (מפ״ם): כנסת נכבדה. דווקא מפני שכל דיון על גרמניה מגרה בנפש היהודית פצעים שלעולם לא יגלידו, דווקא משום שדיון זה מעורר רגשות סוערים בלב כולנו, דווקא מפני שבדיון זה מקופלים השקפות עולם, הבדלי ראיית עתיד העולם ושלום העולם - מצווה עלינו לכבוש את יצרנו בבואנו לנגוע בבעיה טרגית זו.

מהי הבעיה? המיליטריזם הגרמני מהווה מוקד מתמיד של תוקפנות מראשית המאה העשרים. הפשיזם הגרמני, הנאציזם, פשע את הפשע של רצח עמים, ובאכזריות מיוחדת רצח שישה מיליונים יהודים.

עם הניצחון של הברית האנטי-פשיסטית על גרמניה, תהה העולם הדמוקרטי על פיתרון בעיית גרמניה. המעצמות המנצחות, בריה״מ , ארה״ב ובריטניה הגדולה, קבעו את הפיתרון במשותף, ופיתרון זה נתקבל על-ידי דעת הקהל הדמוקרטית בעולם כולו:

אל״ף, לעקור את המיליטריזם הגרמני - דמיליטריזציה של גרמניה.

בי״ת, לעקור את הפשיזם הגרמני - דנאציפיקציה. ודנאציפיקציה גם לה יש שתי פנים: הטלת משטר חדש על גרמניה, שיחנך בהתמדה את העם הגרמני לדמוקרטיה, לכיבוד הזולת, לכיבוד אדם ועם אחר וזכויותיו, ליחסי שלום; והענשת פושעי המלחמה הנאציים ללא רחם.

העולם הדמוקרטי כולו קיבל פיתרון זה, באשר היה ברור שאין לנהוג על-פי תורת היטלר אפילו לגבי העם שממנו יצא היטלר. מה אנו רואים כעת? לא כל מעצמות הכיבוש מקיימות את מה שהונח ביסוד הסכמי ילטה ופוטסדם. תחת דמיליטריזציה של גרמניה - החליטו המעצמות האטלנטיות בוועידת בריסל לחדש את זיונה של גרמניה, להקים מחדש, בשינוי צורה, צבא נאצי. במקום דנאציפיקציה הוקם בבון ובממשלות הארציות של מערב-גרמניה שלטון ניאו-נאצי, שלטון ריאקציוני, שלטון שואף נקם ורתש. במקום הענשת פושעי המלחמה הנאצים, שנידונו למיתה, למאסר עולם או למאסר ממושך, באה החנינה לעשרים ואחד רוצחים, פושעים מועדים, וכבר מכינים חנינה לשבעת הנותרים, אשר אף הנציב האמריקני רב החסד, מקלוי, לא הרהיב עוז בנפשו לחוננם. מדיניות זו של החייאת הנאציזם היא חלק בלתי-נפרד, כלי שרת וכלי עזר של מדיניות אימפריאליסטית המכינה מלחמת-עולם שלישית. רק לשם הכנת תוקפנות מקימים את הפשיזם לתחייה.

הדברים שנאמרו מעל במת הכנסת ובקריאות ביניים מספסליה, בכוונה לזהות את המדיניות הסובייטית לגבי גרמניה עם המדיניות האטלנטית - דברים אלה אין להם כל יסוד במציאות.

הנה נאבק סגן שר החוץ הסובייטי, גרומיקו, בוועידת פריס, בזו הוועידה שתקוות כל האנושות תלויה בה - זה ארבעה שבועות, במשך עשרים ישיבות - על מה? על כך שבסדר-היום יובלט הסעיף על פירוק זיונה של גרמניה, על מניעת זיונה של גרמניה. האם מאבקו זה של גרומיקו הוא עניינה של בריה״מ בלבד? האם אין זה מאבק של כל האנושות שוחרת השלום, למען כל שונאי הנאציזם והפשיזם והמלחמה בעולם, ואחרון אחרון - למען העם היהודי? (אפרים תבורי (מפא״י): מי תובע איחודה של גרמניה, אם לא רוסיה?) - האם אפשר לשים סימן השוואה בין תביעת בריה״מ לפירוק זיונה של גרמניה לבין סירובן של מעצמות המערב לדון בהצעה זו? לא, אי-אפשר - אם אין רוצים לחטוא לאמת. האפשר לשים סימן השוואה מבחינת הדנאציפיקציה, מבחינת עקירת החינוך הפשיסטי, הריאקציוני, המיליטריסטי של העם הגרמני, בין משטר שהמערב הקים בבון לבין המשטר האנטי-פשיסטי שהוקם במזרח-גרמניה? לא, אי-אפשר - אם אין רוצים לחטוא לאמת. האפשר לשים סימן השוואה בין חנינתם ושחרורם של פושעי מלחמה נאציים לבין התנהגות השלטונות הסובייטיים והדמוקרטיות העממיות, שהוציאו לפועל בכל חומרת הדין את כל פסקי-הדין שהוצאו על פושעי מלחמה נאציים? לא, אי-אפשר להשוות. בימים אלה הופיעה ב״דבר״ ידיעה, כי ״מבית סוהר אוסטרי אחד שוחררו כאלף פושעי מלחמה וביניהם יוליוס קמפיטש, מושל נאצי לשעבר, שנידון לעשרים שנות מאסר. הנציג הסובייטי בוועדת הפיקוח, גנראל סווירידוב, דרש לתת הוראות לממשלת אוסטריה שתפסיק את שחרורם של פושעי מלחמה לפני שריצו עוונם. הצעתו זו נדחתה על-ידי נציגי שלוש מעצמות המערב״. וזוהי דוגמה אחת מני אלף.

כנסת נכבדה, לעם היהודי צפויה סכנה איומה מתחיית הנאציזם והפשיזם. ולא רק בגרמניה בלבד. האזינו לחרדת יהדות אוסטרליה עם פתיחת ארצם למאה אלף מהגרים גרמניים-נאציים, האזינו לחרדת יהודי ארגנטינה, מקום-שם נאצים גרמניים והונגריים נתכבדו בעמדות מפתח בכל ענפי החיים של המדינה. האזינו לידיעות על גנרלים וקצינים נאציים הנשלחים לצבאות המזרח התיכון, לשכנותנו הקרובה. אתם, רבותי, מתעלמים מן הסכנה הזאת הנשקפת לעם היהודי בתפוצות, לקיומנו ולביטחוננו בחבל זה של העולם, מפני שהצטרפתם לגוש האנגלו-אמריקני, הנושא באחריות ישירה להחייאת הנאציזם והפשיזם.

תמיכתנו-אנו במדיניות הסובייטית עולה בקנה אחד עם אינטרס העם היהודי, כי זוהי מדיניות המכוונת לעקירת המיליטריזם והפשיזם מגרמניה ולהבטחת השלום העולמי. לכן תמיכתנו במדיניות הסובייטית היא תמיכה מתוך עצמאות וחרות. ואילו תמיכתכם-אתם, אנשי הרוב, במדיניות של המעצמות האטלנטיות, נוגדת את האינטרס של העם היהודי בעניין זיונה של גרמניה, בעניין שחרור הפושעים הנאציים, בעניין שמירת השלום העולמי. לכן תמיכתכם זו היא תמיכה מתוך תלות והשתעבדות.

אותו חבר הכנסת, המנצח על ההסתה האנטי-סובייטית בעיתונות הישראלית, הסתמך על ציטטות לצורך סילופיו. באנציקלופדיה הסובייטית, שח״כ ליבנה ציטט אותה בעיתונו במסולף, מסתיים הערך ״אנטישמיות״ בדבריו אלה של סטלין: ״אנטישמיות, בתור צורה קיצונית ביותר של שוביניזם גזעני, מהווה את השריד המסוכן ביותר של הקניבליזם (...) הקומוניסטים בתור אינטרנציונליסטים עקביים אינם יכולים שלא להיות אויביה הבלתי-מתפשרים של האנטישמיות״.

על אף כל הניגודים בינינו בראיית המֵצַר ובראיית המוצא, אנו סבורים שהפרלמנט של המדינה היהודית חייב להתאחד על תביעות ראשוניות אלה:

השגת שילומים מגרמניה על-ידי מעצמות הכיבוש, ללא מגע-ומשא עם ממשלת בון ושאר ממשלות המשנה לארצותיהן;

מחאה נמרצת נגד חנינת עשרים ואחד פושעי המלחמה הנאציים על-ידי הנציב האמריקני;

תביעה לבטל את אקט החנינה השרירותי ולהוציא לפועל את פסקי-הדין על פושעי המלחמה הנידונים ללא המתקה וללא חנינה.

ברוח זו נציע הצעות להצבעה.

היו״ר י. שפרינצק: אני מבקש מאת הנואמים לא להכין את נאומיהם בכתב. כל נואם מבקש תוספת קטנה, וויתור אחד מחייב את היושב-ראש לשורה של ויתורים. אי-אפשר להעמיד את היושב-ראש במצב של עומד עם הפטיש, כאילו הוא פועל בניגוד לרצון הכנסת. אם הכנסת רוצה להרחיב את הדיבור - בבקשה. היושב-ראש יקיים את ההחלטה באופן לויאלי ביותר. אך אם נקבע זמן קצוב, עלי לנהוג קפדנות. אני שומר לא על זמני אני, אלא על זמנו של הכלל.

זרח ורהפטיג (החזית הדתית המאוחדת): כנסת נכבדה. אולי זה לא מקרה, שבה בשעה שבפריס יושבים כעת נציגי ארבע מעצמות ומִדיינים מי מהם יזכה במלחמה העתידה או לפניה בסימפתיה של גרמניה, יושבת כאן הכנסת, הפרלמנט הישראלי, ודנה על בעיותיה ועל חשבונה הנוקב עם ארץ זו.

השופט ג׳קסון,[14] בנאום הפתיחה שלו במשפט נירנברג, אמר בשעתו שאל לנו לשכוח שבהתאם לשיפוטנו את הנאשמים האלה כיום, תשפוט אותנו ההיסטוריה מחר. נדמה לי, שמשפט ההיסטוריה על אותה התופעה מתחיל כבר עכשיו.

לפני חמש שנים השתתפתי בעבודה חשובה, שנעשתה בידי המכון לבעיות היהודיות שעל-יד הקונגרס היהודי העולמי בניו-יורק. אספנו יותר מ-200 הכרזות פומביות, החלטות של פרלמנטים, הצהרות והודעות של מדינאים המבטיחים הענשה חמורה של פושעי המלחמה, מחריבי עם ישראל ומשמידיו - החל באותה ההכרזה שנחתמה על-ידי 12 מדינות ביום 17 בדצמבר 1942, שביניהן היו גם ארבע המעצמות הגדולות. באותה הכרזה נאמר, שכיוון שגרמניה מנהלת פוליטיקה של השמדת עם ישראל, לכן ינקמו בה. ההכרזה מסתיימת בזה, שיהיה תגמול לכל אותן הפעולות.

אספנו מאות הודעות רשמיות והחלטות של פרלמנטים הקובעות שתהיה נקמה לכל אותם מעשי הרצח והפשע. ומה יצא מזה? כמעט שלא כלום.

אם אחרי מלחמת-העולם הראשונה היה ניסיון של משפט נגד פושעי המלחמה והתקבלה מזה הפארסה של לייפציג, שמבין 869 נאשמים לא נשפטו אלא 12, וגם מהם לא נידונו אלא 6 לתקופות מאסר של 6 חודשים עד 4 שנים;[15] ואם הטרגדיה של השמדת העם הארמני בזמן מלחמת-העולם הראשונה, כשנשחטו יותר ממיליון אנשים, נגמרה בזה שנשפטו רק 2 פושעים ואחרי-כן בא חוזה השלום של לוזאן, שנתן חנינה לכל הפושעים - הרי חשבנו שאולי עכשיו, אחרי ניסיונות אלה העומדים מאחורינו, יתייחסו אחרת אל הפושעים. ולדאבוננו התאכזבנו מר.

מה המצב כיום? לא 21 פושעים נחונו, כפי שהזכיר אחד מחברי הכנסת. יש לנו כיום 517 פושעי מלחמה מתוך 1,300 שכבר נחונו. כיום אנו עומדים לפני פנייה לבית הדין העליון של ארה״ב בדבר ערעור נגד משפט מוות על 7 מהם, ביניהם נמצא גם הרוצח פול,[16] מחסל גטו ורשה.

טוב תעשה הממשלה אם תחשוב גם על צעד משפטי, ותדרוש בשביל מדינת ישראל מעמד של ״צד במשפט״ - amicus curiae - שיכול להופיע באותו משפט כנציג שישה מיליון הקורבנות, שפושעי המלחמה, שותפי רצח זה, דורשים עתה ערעור על פסק דינם.

סבורני שלא מקרה הוא, ואולי טוב שהדיון על שתי הבעיות - עניין חנינת פושעי המלחמה הנאצית ובעיית השילומים - מתקיים אצלנו כשהן משולבות יחד, כי על-ידי כך אנו מדגישים שדרישותינו לשילומים אין בהן משום לקיחת ״כופר לנפש רוצח״;[17] אין כאן עניין של שום כפרה שהיא. אנו מתנגדים בכל תוקף לחנינה של פושעי המלחמה, ויחד עם זה אין אנו מוותרים על דרישותינו הצודקות ותביעותינו שהרוצח יחזיר מה שגזל. אומנם אין זה אלא חלק קטן מהגזל. ואני מסכים לדברי כמה מחברי הכנסת שקדמו לי, שהטענה שהעיתונות האנגלית השמיעה אותה, שדרישותינו הן ״too late and too much״ - מאוחר מדי ורב מדי - אינה נכונה. להיפך, דרישותינו הן אומנם ״מאוחר מדי״, אך ״מעט מדי״ - גם בעניין מחאותינו נגד חנינת הפושעים וגם בעניין דרישותינו לשילומים ופיצויים. לצערנו, גם בעניין הפיצויים והשילומים אכזבו אותנו גם המזרח וגם המערב.

המזרח קיבל מגרמניה שילומים גדולים וגם המערב קיבל שילומים ניכרים למדי; לפני כשנה הגיע סכום השילומים, שארה״ב קיבלו, לסך של 517 מיליון דולר לפי הקורס של 1938, שהוא גדול פי כמה מהקורס של היום. ורוסיה קיבלה הרבה יותר. אך כשבאה דרישת פיצויים בשביל עם ישראל, ובשביל פליטי השואה, הרי הראשונים שהתנגדו לכך היו דווקא אנשי בריה״מ . הם לא הכירו בעם ישראל ובעיית פליטי עם ישראל כבעיה לחוד, וטענו ששילומים הם עניין של מדינות. אולי עכשיו, כשהמדינה כבר קיימת, ישנו את דעתם (שמואל מיקוניס (מק״י): גם אתה מטהר את השרץ הנאצי ברוח הקואליציה של בן-גוריון?) - אינני יכול לשנות עובדה שהייתה בוועידת פריס בעניין הרפרציות. כשבאה הדרישה שיתנו פיצויים גם לפליטי ישראל, נתנו מדינות המערב פירורים בערך 25 מיליון דולר, ובריה״מ התנגדה גם לזה. (שמואל מיקוניס (מק״י): קול טרומן מן החזית הדתית) - אני סבור, שבעניין זה חטאה ממשלת ישראל ומדינת ישראל כולה. החטא הוא בזה, ששלוש שנים לאחר קום המדינה דחינו את הדבר מיום ליום ומחודש לחודש, לא ניסחנו ולא מסרנו את תביעותינו ודרישותינו הצודקות. ואני חייב לומר שאני, כחבר כנסת, העמדתי את הדרישה הזאת לא פעם בוועדות הכנסת והן בכנסת, ואין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי בישיבת הכנסת מיום 5 בדצמבר [18].1949 אמרתי אז: ״לצערנו הרב, איחרה הקמת המדינה לבוא - היא באה לאחר שכבר נתקיימה ועידת הפיצויים בפריס ב-14 ביוני 1946 - אך אין זה פוטר את המדינה מלתת תשובה לכל הבעיה הזאת בכל היקפה. לדאבוני הרב, לא הקדישו מדינת ישראל וממשלתה עד עכשיו זמן לאותה בעיה גדולה של עם ישראל שאיבד שישה מיליון נפש, ורכוש עצום נגזל ממנו. לא היה מי שיתבע זאת״.[19] [המשך דברי ח״כ ורהפטיג בכנסת ב-5.12.1949 מובאים בנטוי:]

המכון לחקר בעיות יהודיות בניו-יורק, שטיפל בעניינים אלה, העריך פעם את הרכוש היהודי בלבד, שנשדד בארצות גרמניה וגרוריה ובארצות הכיבוש הנאצי, ב-8 עד 12 ביליון דולרים במטבע של זהב, הסתדרויות יהודיות עולמיות - וביניהן הקונגרס היהודי העולמי, שגם הוא צריך להיזכר לטובה בקשר לחוק הזה בין אותם השמות שהזכיר כאן שר המשפטים - עשו מאמצים במשך שנים אחדות לאחר המלחמה כדי להעמיד את הבעיה הזאת במקומה ולא הצליחו, או הצליחו מעט מאוד ולא השיגו אלא פירורים, שהרי אותם 90 אחוז של 25 מיליון אינם אלא פירורים, לולא היינו עם עני כל כך, לא היינו צריכים לקבל אף פרוטה מהפירורים שנזרקו לנו, היינו צריכים להגיד שאין זה פיצוי לאחר מה שעבר עלינו ואיננו מקבלים זאת, אבל זה נעשה בשעה שלא היינו מדינה, ולא היינו מיוצגים לא באום ולא בוועדות השונות, ובעיה זו נתעוררה על-ידי הסתדרויות יהודיות שלא היו יכולות אלא להסתובב במסדרונות ולחטוף שיחה עם זה או עם זה. עכשיו, כשקיימת מדינת ישראל, הרי זהו תפקידה של ממשלת ישראל לעורר את הבעיה מחדש, ולא רק את בעיית הפיצויים, אלא לעורר את בעיית הרפרציות בכל היקפה, הרי יהיה הפעם גם חוזה שלום עם גרמניה, ונצטרך לעורר את הבעיה הזאת בעצרת או"ם, במוסדות ובוועדות שלו, היינו צריכים לעורר גם את בעיית רכוש האויב הנמצא פה, עוד לפני שנתיים תבעתי בשורה של תזכירים מטעם הוועד הלאומי תשומת-לב מיוחדת לבעיה זו, אבל נדמה לי, שלא הקדישו תשומת-לב מספיקה לבעיה זו, הקשורה בשיקום וקימום של רבבות פליטים, שהגיעו בזמן האחרון מאירופה.

והוספתי: ״עכשיו, כשקיימת מדינת ישראל, הרי תפקידה של ממשלת ישראל הוא לעורר את הבעיה מחדש, ולא רק את בעיית הפיצויים, אלא לעורר גם את בעיית הרפרציות בכל היקפה״. אני מצטער על שעברה עוד שנה וחצי עד שהממשלה מצאה אפשרות לנסח את דרישותיה. כן אני סבור, שהממשלה עושה פחות מדי אם היא מצטמצמת אך ורק לדרישה לרפרציות. דרישה זו צריכה להיות מלווה פעולה ענפה מאוד, פעולה דיפלומטית, מוסרית ותעמולתית, אך אינני רואה זאת. נוסף לכך, אין ממשלת ישראל צריכה להסתפק אך ורק בבעיית הרפרציות; היא צריכה לרכז את הבעיה כולה של החזרת רכוש, תביעות פיצויים, החזרת רכוש בלי יורשים, החזרת רכוש ציבורי הנמצא באירופה תחת שלטון הנאצים. אין לפצל את הדברים האלה בין הסתדרויות יהודיות שונות. אם ממשלת ישראל, אחרי שאיחרה כל-כך, תשתדל עכשיו בכל זאת לעשות מאמצים רבים, אולי נצליח עוד להציל מקצת מן המקצת שעוד ניתן להציל.

יונה כסה (מפא״י): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. בדיון הזה על תביעת שילומים מגרמניה ועל שחרור הפושעים הנאצים, צריכה הייתה לשכון בתוכנו הרגשה, שנשמותיהם הקדושות של שישה מיליונים אחינו המומתים והנשרפים נמצאות איתנו בבית הזה. צריכים היינו לדבר מתוך הרגשה יהודית עמוקה, כנה ומרוסנת. יש לאחינו המומתים חלק ונחלה במלחמת שחרורנו, בהשגת עצמאותנו, בעצם העובדה שמעל הבמה הזאת אנו משמיעים את תביעתנו ומחאתנו ברבים. הם ציוו עלינו לדורי דורות את הליכות חיינו בכל דרכינו ומעשינו, בבניין המולדת, בקיבוץ גלויות ובמלחמתנו על כבוד עמנו בין הגויים. דמם ואפרם הם אזהרת נצח לאחינו בתפוצות, ולנו - פקודה בלתי-פוסקת להיחלץ בכל כוחנו, בתפקידי השעה הכבירים, לפיתרון אמת של בעיות הגולה וסכנותיה, שלא תמו ולא ייתמו עד שנקבץ את כל גלויותינו.

אחינו המומתים, לפני שעלו על המוקד, תבעו מאיתנו נקמה. אולם השאלה היא: מהי נקמתנו בהיטלר ובעם הגרמני שביצע את פקודות הטבח הראשי? ודווקא מתוך יחס עמוק לזיכרון קדושינו עלינו לומר מעל במת הבית הזה, שהנקמה היוקדת ביותר והנוקבת ביותר היא מדינת ישראל. אין שילומים אחרים ואין נקמה אחרת לשואה הגדולה. ואני מעז לומר, שלעולם לא ננקום נקמה פיסית בגרמנים. ועל מה נכלה את כוחנו הלאומי בחרון אין-אונים של תביעת נקמה, שלא תבוא לעולם על סיפוקה? היטלר חזה את החזון הטמא של אובדן ישראל והשמדתו, ונקמתנו היא העובדה הבלתי-מעורערת של קיום נצח ישראל במדינת ישראל. לעולם ועד ולנצח נצחים נזכור את אשר עשה לנו היטלר, אולם גם נדע שאין שילומים ואין נקמה. משוררנו הלאומי הגדול אמר אחרי מאורעות קישינב, בשירו הידוע ״על השחיטה״: ״וארור האומר נקום! נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן, וייקוב הדם את התהום״. ואיך נדבר על נקמה, על נקמת דמם של מיליון ילדים וחמישה מיליונים מבוגרים? בעצם אי-היכולת לנקום נקמת-אמת על הפשע האיום הזה של העם הגרמני, הוכתם העם הזה בכתם לא יינקה ולא יירחץ.

אולם רבותי, כשם שברור לנו שאין שילומים ואין נקמה ואין כפרה לרצח האיום, כן עלינו לדעת שהעם הגרמני חייב בתשלום כל הפיצויים וכל הנזקים שנגרמו על-ידיו לעמנו. ותביעת הפיצויים שהוגשה על-ידי ממשלת ישראל לארבע המעצמות תשמש מבחן עליון לאומות העולם, אם נשתייר בהן זיק אחרון של חרדה לגורל האנושות ועתיד יחסי העמים.

במשך שתים-עשרה שנה, מ-1933 עד 1945, ראו אומות העולם כיצד הגרמנים משמידים ועוקרים מן החיים עם שלם. הם ראו והחרישו. לא דם ישראל שנשפך כמים, ולא תמרות העשן שעלו מבתי-המשרפות, לא עוררו את המעצמות הגדולות לצאת למלחמת תנופה נגד היטלר. רק הפחד מפני סכנת השתעבדותם למשטר האימים של האימפריאליזם הטווטוני, הוא שעורר אותם למלחמה. אולם בימי תרועת הניצחון, בשעת רצון, הבטיחו מעצמות הכיבוש שבפוקדן את עוונות גרמניה והאנושות כולה, יזכרו גם מה שעוללה זו לעם היהודי ויביאו אותם בחשבון. מאז עברו שש שנים, ופרשת הדמים הזאת, הנוקבת עד תהום, עלולה להסתיים בזאת שהעם הגרמני יתחמק למעשה מכל עונש וגם מכל חובת תשלום פיצויים לקורבנותיו, בין אם התובעים הם שרידי יחידי הטבח, בין אם העם היהודי בתפוצות וממשלת ישראל תובעת זאת בשם ששת המיליונים הטבוחים והנשרפים. בבואנו להביא את תביעת הפיצויים בשעה שהמעצמות המנצחות עומדות לחרוץ את גורל גרמניה - ועדיין אין אנו יודעים כיצד ייחרץ, אם לשבט בתוקף הסכם ביניהן ואם לחסד בתוקף פירוד ביניהן - אנו מזהירים את אומות העולם ואת המעצמות הגדולות, אשר מתוך חשבונות שלהן, הנראים בעינינו מסוכנים ונפסדים, עומדים הם להחזיר לגרמניה את עצמאותה וריבונותה; שמתוך מיליוני הקברים של אחינו יעלה תמיד הלעג המר לחוק הג׳נוסייד שיוזם על-ידי האומות המאוחדות, כדי למנוע הישנות משטר אימים של רצח עמים, חוק שיסודו בלקח המר שהסיקה האנושות מהתנהגותו של העם הגרמני כלפי העם היהודי בימי מלחמת-העולם השנייה.

ממשלת ישראל מייחדת את תביעתה לשילומים רק לחלק מן הפיצויים המגיעים לעם היהודי בשמם של פליטי חרבו של היטלר שעלו לארץ. אנו תובעים בשמם של אלה מיליארד-וחצי דולר, ואנו רוצים להשתמש בסכום הזה להגברת בניינה של מדינתנו, להגברת כושרה לקבץ גלויות ולברוא את החיים החדשים למאות האלפים שעלו אלינו ממחנות הפליטים מגרמניה, אוסטריה ואיטליה. וארבע המעצמות החולשות עדיין על גרמניה חייבות למלא את תביעתנו זאת במלואה. אין תקווה ששלטונות גרמניה יתעוררו מעצמם למלא את חובתם זו לפחות כלפי העם היהודי. שלטונות גרמניה מתחמקים מתשלום הפיצויים. ובמידה ששלטונות הכיבוש הטילו עליהם את חוקי הרסטיטוציה, הם נמנעים בתחבולות שונות, האופייניות לעורמה הגרמנית, מלהוציאן אל הפועל. עד היום נתקבלו סכומים פעוטים בלבד על-ידי התובעים השונים, בעוד שלפי אומדנה זהירה ביותר מגיע סכום הפיצויים, רק בעד רכוש יהודי גרמניה, לשלושה מיליארדים דולר.

מדינאים רבים, מפוכחים, מטיחים כלפינו על החלטתנו הנמרצת לקיים את החרם המוסרי על העם הגרמני ולא לבוא איתו במגע, והם אומרים לנו כי אין בהחלטה זו מן התבונה הפוליטית, וכי אין אנו יכולים לשמור את עברתנו לעם הגרמני לנצח נצחים. כמעט שמעזים להאשים אותנו בשנאה גזעית, וישנם נוצרים חסודים הטוענים כנגדנו, שרק הסליחה מצדנו תביא את הגרמנים לידי חרטה כנה, ולא החרם ונטירת האיבה. ואנו שואלים אותם מעל הבמה הזאת: מדוע לא יוכיחו הגרמנים לפחות בנכונות כנה לשלם פיצויים, שהם מוכנים למרק, ולו במקצת, את פשעם הכבד כלפי העם היהודי? אם היה ספק בלב מישהו לגבי כוונותיה האמיתיות של גרמניה בעניין זה, תוכיח הודעת ראש ממשלת בון, אדנאואר, שנמסרה לפני כמה חודשים [ב-11.11.1949], שממשלת גרמניה תהיה מוכנה לשלם פיצויים חד-פעמיים בסכום של מיליוני דולר אחדים, כאות לרצונה הכן לסלק אחת ולתמיד את חשבונה של גרמניה לעם היהודי. ומעל הבמה הזאת אנו משמיעים את השאלה הנוקבת לעם הגרמני ולמנהיגיו: ״הרצחת וגם ירשת?״ ואם מושלי גרמניה הנוכחית ומפלגותיה מתחסדים לומר, שאין הם אחראים למעשיו הטמאים של היטלר, מדוע לא יוכיחו שאכן כן הדבר, על-ידי השבת הגזלה כולה לעם היהודי, ולא ליהנות ממנה באיזו צורה שהיא? הן רק הנכונות לתשלום פיצויים מלא תשמש מבחן ראשון לראשית תמורה בנפשו של העם הגרמני, ולרצונו להחזיר לעצמו את הזכות להיות עם ככל העמים.

תביעתנו זו לארבע המעצמות היא תביעה בעקיפין לעם הגרמני במזרחה ובמערבה של גרמניה. אלה ואלה לא הביעו עד היום חרטה כנה על הפשע הגדול של העם הגרמני. אלה ואלה לא מצאו בהם את העוז להכות על לבם קבל העולם כולו ולומר: אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, העווינו והרשענו, זדנו, חמסנו, וכל זמן שלא עשו זאת הרי לצביעות ולתרמית תיחשב ההודעה החוזרת ונשנית, שממשלת גרמניה מוכנה להקים יחסים ישירים עם ישראל, אולם היוזמה לכך צריכה לבוא מצד ישראל, מאחר שדעת הקהל בישראל אינה מוכנה לשים קץ לחרם המוסרי על גרמניה.

כנסת נכבדה, דומה היה שבדיון הזה נפגין כלפי פנים וכלפי חוץ את אחדותנו, את אחדות עומק הרגשתנו ואחדות תוקף תביעותינו, אולם לצערי העמוק, גם הפעם לא זכינו לרוח לאומית גדולה שתפקוד את הבית הזה בשעות אלה. ח״כ בן-אהרון עלה על הבמה הזאת והקדיש פסוקים אחדים למחאה נגד העם הגרמני, קצת יותר פסוקים להתקפה על ממשלת ארה״ב, ואת מרבית נאומו הקדיש להתקפה על ממשלת ישראל.

קודם-כל מצא לנחוץ, מטעמים פטריוטיים כמובן, להצהיר שהממשלה איחרה בהגשת התביעה;

שנית, שהתביעה הוגשה רק הודות לתביעות של מפ״ם;

שלישית, שממשלת ישראל הסתפקה בלשון דיפלומטית קרה מדי בהגשת עצומותיה לארבע המעצמות.

זוהי תרומתו הראשונה בחיזוק ידיה של הממשלה בשתי תביעותיה: תביעת השילומים וענישתם של הפושעים הנאציים. לפי טעמו הפוליטי של ח״כ בן-אהרון, הרי כל תביעה מדינית שלנו, וכל מחאה מדינית שלנו כלפי מעצמות המערב, אין כוחן יפה אלא אם הן מנוסחות בנוסח של חברי הכנסת ריפתין וסנה במאמריהם ב״על המשמר״, ושהפעם נתן להם תוקף של עידוד והסכמה מעל הבמה הזאת ח״כ בן-אהרון.

ח״כ בן-אהרון אמר לנו, כי ״צריך לדעת היטב היכן היא חזית הקיפוח של זכויותינו ושל תביעותינו, צריך לדעת מי מקפח ולמה מקפחים אותנו״. והוא הסביר לנו שחזית הקיפוח שלנו היא במערב ורק במערב. היש אמת היסטורית ואמת אקטואלית בהנחה הזאת? האם רק המערב שיחרר פושעים נאציים? האם רק ממשלות אנגליה, ארה״ב וצרפת לא עשו כמעט דבר שיובטחו לנו שילומים מאת העם הגרמני? האם בריה״מ עשתה משהו לטובתנו בעניין זה? האם התעוררה בריה״מ לחייב אותו חלק מגרמניה הנתון לפיקוחה בתשלום פיצויים לנו ולשמש על-ידי כך דוגמה לחלק האחר של גרמניה? ח״כ בן-אהרון טוען, שמעצמות הברית דאגו לפיצויים לעצמן ולא הפרישו מזה דבר לטובתנו. איך נהגה בעניין זה ממשלת בריה״מ? והן גם ח״כ בן-אהרון יודע שהיא לקחה, ובצדק לקחה, פיצויים מגרמניה לא פחות משלקחו מעצמות המערב. אולי יוכיח לנו ח״כ בן-אהרון במה הייתה שונה בריה״מ משלוש המעצמות האחרות בכל הנוגע לחשבוננו-אנו עם העם הגרמני ולחובותיו כלפינו? מדוע אפוא הוא מוציא את גרמניה המזרחית ואת ממשלת בריה״מ מתוך חזית הקיפוח? מדוע הוא משחרר אותם קבל עם כולו מעל הבמה הזאת מאחריות מוסרית וממשית? האם שחרור מוסרי זה יעזור לנו בתביעותינו ממעצמות המערב, בתביעותינו מן העם הגרמני? ח״כ בן-אהרן רוצה שנעשה את בריה״מ כתובת לקובלנותינו ולמחאותינו בעניין תשלום הפיצויים ושחרור הפושעים הנאציים. על בסיס איזו מציאות פוליטית הוא מייעץ לנו את העצה הנבונה הזאת? מהו הרקורד לטובת המזרח בכל הבעיות האלה, בכל החשבונות שלנו עם אומות העולם? מניין נובע הביטחון שלו, שאם ננהג כעצתו תצמח מכאן טובה לעניינינו אלה?

הנה, פנינו לארבע המעצמות בעניין השילומים. עדיין לא נענינו ואין אנו יודעים במה יסתיים הדבר. אולם במידה שיש דעת קהל במערב, שמענו קולות חשובים לטובתנו והיה הד לתביעותינו, הד העשוי להועיל לנו במערכה זו. מדוע לא שמענו עד עכשיו תגובה כלשהי מן המזרח? מדוע אין דעת הקהל במזרח מלווה את תביעתנו בעידוד מוסרי ופוליטי? והן הפעם, כאשר התביעה מופנית לארבע המעצמות, כלומר למזרח ולמערב, יכול היה המזרח לשמש גורם לוחץ ומעורר - ומדוע הוא שותק? אך ח״כ בן-אהרון אומר לנו, שהקו המדיני הכללי שלנו, זה הקו שיצאו עליו מערערים מטעם מפ״ם, הוא האשם בכך שהמזרח לא נחלץ לעזור לנו. במילים אחרות: אילו הייתה מדינת ישראל נוקטת בקו האוריינטציה הבינלאומית של מפ״ם, כי אז היינו, לפי סברתו של ח״כ בן-אהרון, רוכשים לנו תומך נאמן בתביעותינו, ולא היינו נאלצים לבקש הענקות ועזרה מאת ממשלת ארה״ב. אין טעם לחדש בהזדמנות זו את הוויכוח בינינו לבין מפלגתו של ח״כ בן-אהרון על המדיניות הבינלאומית, אולם אינני יודע מניין לקח לו הפעם ח״כ בן-אהרון את העוז המוסרי להטיף לנו למדיניות ישראלית, מדיניות יהודית ועצמאית. ח״כ בן-אהרון האשים את שר החוץ באי-העזה לדבר משפטים בשער עם המעצמות. עדיין זוכרים אנו את קולו של שר החוץ בעצרת האומות, כאשר אמר את דברו בשם מדינת ישראל, ובשם כולנו, ביחס לחשבוננו עם גרמניה.[20] ואם נדפדף בפרוטוקולים הרבים של הבית הזה, ואם נעשה חשבון, נמצא מיהו המעז לדבר בקומה זקופה ומתוך רגש יהודי על עצמאות ישראל הן כלפי המזרח והן כלפי המערב, כפי שמחייבת אותנו מערכת המדיניות שלנו מזמן לזמן.

חברי הכנסת, אנו מתפללים לכך שהמשא-ומתן שהתחיל עכשיו בין ארבע המעצמות יצליח, שיגיעו לידי הסכם ביניהן בסידור העולם למניעת שואה עולמית, למניעת תקומתה של גרמניה כמדינה צבאית מזוינת. אולם לא נקדם כמידת כוחנו את סיכויי השלום בעולם אם נחלק את העולם ואת היריבים לשני מחנות: מחנה אחד טהור - ומחנה אחר מלא מזימות ותככים; מחנה אחד רודף שלום - ומחנה אחר מחרחר מלחמה. יותר מדי מסובכים ענייני העולם מכדי שנטפל בהם לפי השגרה הזאת. אולם מה שלא יהיו התוצאות של המשא-ומתן בין ארבע המעצמות, מה שלא יכריעו כלפי עתידה של גרמניה - אנו משמיעים את תביעתנו הנמרצת להשבת הגזלה, אנו משמיעים את מחאתנו הנמרצת נגד שחרור הפושעים הנאציים. והעם היושב בציון יעמוד כאיש אחד מאחורי ממשלת ישראל בשתי המערכות האלה.

שמואל מיקוניס (מק״י): כנסת נכבדה, הנוסח האמריקני חדר כה עמוק לשכבות המנהיגות של חלקים ניכרים בציבור, עד כי גם בדיון על פיצויים מגרמניה, בדיון המעלה בזיכרוננו מאורעות כה עגומים, לא נרתעו כמה וכמה דוברים ממפלגות הקואליציה הממשלתית, וה״אופוזיציה״ מימין, מלהפוך את במת הדיון הזה לבמה של השמצה אנטי-סובייטית. זה מעיד עד כמה חדר הריקבון הטרומני, הריקבון של האימפריאליזם האמריקני, בכל מיני צינורות ובכל מיני דרכים מן צמרת ״חרות״ עד צמרת ה״סוציאליסטים״ של מפא״י (קריאה מספסלי מפא״י: מפ״ם בסדר בעניין זה?) - כן, בסדר, לעומת ה״סוציאליזם״ שלכם, צריך להיות ברור, שאין מיליארדים של כל כסף שהוא בעולם מסוגלים לפצות את העם היהודי ואת העמים האחרים, שמיליונים רבים מהם הושמדו על-ידי גרמניה הנאצית. אין כל פיצוי חומרי המסוגל להשכיח מלבנו את הזוועות שבוצעו בידי הרוצחים ההיטלריסטים. עברה עלינו טרגדיה איומה ואנחנו זכאים לפיצויים; לא לפיצויים חומריים בלבד, כי אם בעיקר אולי - לפיצויים אחרים, לפיצויים מוסריים ופוליטיים, שהם הקובעים. בשום כסף שבעולם אי-אפשר להחיות שישה מיליונים יהודים, ובשום מיליארדים-שהם אי-אפשר למנוע אותה הסכנה המאיימת עלינו, של מיידנקים ואושוויצים חדשים, סכנה של רמיליטריזציה של גרמניה.

מבחינה זו של הבטחת הפיצויים המוסריים, הפוליטיים והחומריים, ובמצב הנוכחי של החייאת גרמניה הנאצית, אין האיגרת של הממשלה בעניין הפיצויים מגרמניה הולמת לא את הטרגדיה של העבר הקרוב ולא את הסכנה שבהווה. זוהי איגרת של סחר-מכר; זוהי איגרת העוסקת בכסף, אבל אין זו איגרת המטפלת בעתידו של העם, של העם שנשאר לפליטה; אין זו איגרת המבטאת את האינטרס של מדינת ישראל; אין זו איגרת של אחריות לאומית בתקופה הנוכחית, במצב של סכנה לשלום העולם.

הממשלה תובעת פיצויים. אנו זכאים לפיצויים, אבל לא בזאת מתחיל העניין, והוא גם אינו מסתיים בזאת. באיגרת הזאת חסרה התביעה העיקרית, והיא התביעה הזועקת מקברות ההמונים של שישה מיליונים אחינו. הם זועקים אלינו מכל גלי האפר: אל תתנו להחזיר את החיה הנאצית לבמת ההיסטוריה; אל תחזרו על שגיאתנו, שלא היינו ערים - כעמים אחרים - כדי לא לתת לחיה הזאת לפרוץ את הסוגר ולהציף את אירופה ואת העולם כולו בדם. זוהי התביעה, העולה ובוקעת מן הקברים האלה. זעקה זו אינה בוקעת מאיגרתה של ממשלת ישראל, של ממשלת יהודים הקיימת רק שלוש שנים ואשר מחובתה היה להשמיעה מתוך מלוא רגש האחריות הלאומית לגבי המצב הנוכחי.

פניית הממשלה אינה מבטאת את רחשי הרוח של העם. אין בה עמדה ברורה לגבי תקומתה של גרמניה הנאצית. לא כתוב באיגרת הזאת, שהממשלה תובעת בכל תוקף שלא תוקם מחדש גרמניה הנאצית, כי לא יינתן מחדש נשק לאותם הגנרלים, לאותם החיילים, לאותם הסמלים, לאותם אנשי ס״ס והגסטפו הידועים לשמצה לכולנו. אין באיגרת תביעה לעקור את הפשיזם משורשו באותה גרמניה המערבית. אין בה תביעה נמרצת להחזיר את הרוצחים לבתי הסוהר, אלה הרוצחים שידידי ממשלתנו האמריקניים משחררים אותם לעשרות ולמאות ולאלפים מפני שהם זקוקים לרוצחים כדי להבטיח במלחמת-עולם שלישית את השמדת עמנו והשמדת עמים אחרים. ואם הדברים האלה לא נאמרו באיגרת, הרי לא נאמר שום דבר, הרי לא נאמר העיקר, הרי זה נהפך לאיגרת של ״סחר-מכר״. הצטערתי מאוד לשמוע פה כל מיני חשבונות של מיליארד, שני מיליארדים, שלושה מיליארדים, חמישה מיליארדים - כאילו זוהי הבעיה. החייאת גרמניה הנאצית ושילובה בהכנות האמריקניות למלחמת-עולם שלישית מסכנת מיליארדים נוספים, ומה שגרוע עוד יותר - היא מסכנת את מדינת ישראל ומיליונים יהודים בעולם. האם רשאית ממשלת ישראל להתעלם מכל אלה? האם בייצגה את המדינה כיום לפני המעצמות הגדולות רשאית הממשלה להתעלם מיחסו ומהרגשתו של עמנו בכל מקום ומקום כלפי הבעיה הגרמנית? אי-אפשר לפתור שאלה של פיצויים בלי לומר דברים בוטים ונוקבים כלפי הבעיה הכללית של גרמניה כיום.

בפריס מתקיימת כבר זה חודש ימים ועידה של סגני מיניסטרי החוץ של ארבע המעצמות הגדולות, ובאופן ברור מאוד מופגן יום יום, שידידי הממשלה האמריקנים אינם רוצים להכליל את בעיית גרמניה בסדר-היום, כי ידידיכם האמריקנים רוצים לטשטש את הבעיה החמורה הזאת. ולא זו בלבד שאין הם רוצים לדון על העמדת הבעיה הגרמנית על היסוד הדמוקרטי של הסכמי ילטה ופוטסדם, אלא שיום יום מגבירים את הפוטנציאל הצבאי והתעשייתי של גרמניה המערבית ומכינים את מלחמת-העולם השלישית. כזה הוא המצב המהווה סכנה לשלום העולם ולנו. במצב שכזה - של חוסר הסכם והפרת הסכמים על-ידי הגוש האימפריאליסטי - באים אתם ומדברים באופן ״רציני״ כל-כך על פיצויים מגרמניה. ואתם רוצים שגם אנו נתייחס לזה ברצינות. כלומר, אתם הייתם רוצים שגם אנו נשתתף בטשטוש העניין כפי שמטשטשים אותו ״ידידיכם״ ואדוניכם האמריקנים בפריס. אנו מזהירים מפני הסכנות החמורות הנוצרות על-ידי מדיניות המלחמה של טרומן, שלמענו, בשמו ובאינטרסים שלו אתם עומדים על הבמה הזאת ומסיתים נגד בריה״מ, נגד מבצר השלום, נגד הכוח האדיר המהווה ערובה לעקירת הפשיזם משורשיו. את הדברים האלה לא הזכרתם. על כך לא דיברתם, דוברי הקואליציה והאופוזיציה מימין. השתקתם את העיקר, כי גם עניין הפיצויים תלוי בקיומו של הסכם פוטסדם, שלמענו לוחמת בריה״מ ונגדו לוחם האימפריאליזם האמריקני על כל גרוריו. והמלחמה של בריה״מ על קיומו של הסכם פוטסדם, מה היא אומרת? - דמיליטריזציה של גרמניה, דנאציפיקציה של גרמניה, פירוק גרמניה מנשקה, שלום עם גרמניה מאוחדת ומפורקת מנשקה, שלא תוכל להיות סכנה לשלום.

העם היהודי ומדינת ישראל מעוניינים להבטיח פיתרון נכון של בעיית גרמניה בהתאם להסכמי ילטה ופוטסדם. בזה מעוניינים הם לא פחות מאשר בפיצויים.

מדינת ישראל חייבת לנקוט עמדה ברורה לגבי בעיית גרמניה. היא צריכה לדרוש דמיליטריזציה, דנאציפיקציה ודמוקרטיזציה של גרמניה, שלום עם גרמניה מאוחדת ומפורקת מנשקה. בלא דרישה זו אין ערך ממשי לתביעת הפיצויים. אין כל מקום לכך, שהממשלה תנהל איזה משא-ומתן עם ממשלת בון. לפי ״ניו-יורק טיימס״ ישנם שרים בממשלה המוכנים לנהל משא-ומתן ישיר. אנו מזהירים מפני צעד כזה. אם הממשלה רוצה באמת לשרת את עניין הפיצויים, את הפיצויים המוסריים-פוליטיים והחומריים לעמנו, צריכה היא להינזר משיתוף פעולה ומידידות עם אלה המקימים לתחייה את החיה הנאצית, המקימים את הנאציזם הרצחני.

רק במאבק של עמנו לשלום, רק בתמיכתנו במדיניות השלום של בריה״מ, במלחמה הבלתי-מתפשרת נגד החייאת הנאציזם, נגד זיונה מחדש של גרמניה המערבית, נגד שחרור פושעי המלחמה, נגד מדיניות המלחמה של הברית האטלנטית - רק בזה נשרת את עניין הפיצויים המוסריים, הפוליטיים והחומריים שלהם זכאי העם היהודי.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): כנסת נכבדה. לא אוכל להשלים עם הרעיון - וגם לא ארצה בכך - של משא-ומתן כלשהו עם הגרמנים, עם גרמניה ועם כל ממשלה גרמנית שהיא. הפצע עדיין פתוח, וכל לב שותת דם בזוכרנו את מה שקרה תוך תקופת מלחמת-העולם השנייה. לא פעם בתקופת גלותו נשדד עמנו, נגזל וגורש, ובכל פעם נרשם דף בהיסטוריה שלו ביחס לתגובתו. כזכור, הוחלט לאחר פרשת ספרד שלא נחזור למדינה זו. אך בשום אופן אין להשוות שום תקופת שואה, שוד וגזל הרכוש והנפש אל מה שקרה לעמנו בשנות 1941-1944.

מצבי בנידון זה שונה משל רבים מן הנוכחים כאן. הם הכירו את הגולה הרבה יותר טוב ממני, ולי כיליד הארץ קשה יותר לתאר אותה. אתם כולכם - או רובכם - הייתם בגטאות ויודעים את חיי העם בתפוצותיו, ויכולים אתם לשאול: כיצד יכול אני להרגיש את אותה הרגשה של רבים מכם שראו את הוריהם נשרפים, את אחיהם ואת קרוביהם מוצאים להורג?

הקשר הראשון שלי עם אחי היה דווקא בגולה כזו, שלא ידעה רדיפה, גזל ושוד - בשוויצריה. הפגישה שהסעירה אותי הייתה עם צעירים יהודים ציוניים, שבאו לשוויצריה ללמוד או להשלים את לימודיהם, משום שלא יכלו לעשות זאת בארצות המזרח. אז התעוררה בלבי ההכרה ביחס להפליית היהודים. סערות רבות עברו עלי מאז, אך אין להשוותן עם אלו שהיו כאן בארץ, כאשר התחילו להגיע אלינו ידיעות על השואה שבאה על אחינו בגולה.

בשבת אחת, כשהתחילו להגיע הידיעות הראשונות מגטו ורשה, הופיע בביתי יושב-ראש הכנסת של היום ודרש שאנו נרים - בתל-אביב זאת, המרוחקת ונטולת-ההשפעה, אך בעלת קיבוץ יהודי ער וחי - את קולנו ונעשה מה שביכולתנו נגד חיות הטרף ונגד מה שעוללו לגולת פולין. אין לי כל ספק בכך, שאיש מבין אלה שהיו עדים באותו מעמד, לא שכחו את היום ההוא. זכר היום ההוא - הראשון לידיעות מסוג זה - נחרת בלבי מאז.

המאורע השני קרה לי כשנפגשתי עם המזכיר הכללי של ממשלת ארץ-ישראל, שאו,[21] ותיארתי לפניו את גורלה של אחת המשפחות שבוורשה, שממנה קיבלתי ידיעות באותו זמן. במשפחה זאת היו מאה וארבע נפשות. לא נשארו ממנה אלא שש. דרשתי אז להעביר את ששת השרידים הללו לארץ - שישה שרידים ממשפחה עצומה, שחייתה במשך מאות בשנים בוורשה.

לפני ימים ספורים נזדמנה לידי תיבה של אחד מיהודי הונגריה שהכילה בתוכה תכשיטים. יהודי זה היה אחד המתבוללים המובהקים והיה רחוק מאוד מהרעיון הציוני ומכל מה שהתרחש בארץ במשך חמישים השנים האחרונות, הוא היה חי ברווחה ובעושר, אך ברגעים האחרונים לפני ששמו אותו ואת אשתו לקרון המוות, נזכר שקיימת בעולם עיר עברית - תל אביב - והוריש לה את רכושו בצורת תכשיטים שמסר אותם לאדם נאמן שידע שיישאר בחיים. נזדעזעתי עד היסוד כשקיבלתי - אחרי שלוש שנים - את טבעות הנישואין של היהודי, שנזכר ברגע האחרון לפני שהובא למשרפה שישנה עיר תל אביב, והאמין שהעיר העברית תצא מכל הקשיים בשלום.

הייתי נרעש עד היסוד בראותי כיצד הופכים בטרגדיה הזאת, ששום איש עדיין לא הצליח לתת לה תיאור הולם. מעולם לא פתר העם היהודי את שאלותיו על-ידי כסף; רק יסודות רוחניים ומוסריים הכריעו תמיד את הכף. אני כופר בכל הרעיון הזה לכסות בכסף את מה שקרה, ולוותר באיזו מידה על המלחמה לעולמי-עד נגד העם הגרמני, נגד ממשלתו ונגד נציגותו, על-ידי פיצויים או על-ידי החזרה של הגזל.

אני נרעש עד היסוד כשאני שומע, שבלי כל קשר עם איגרת זו או אחרת של הממשלה, ישנם יהודים וישנן חברות שכבר במשך שנים אחדות רוכשות וקונות סחורות באותה ארץ ארורה שהשמידה מיליונים מאחינו, צעירים, זקנים, נשים וטף. הובאו לארץ צינורות ומכונות הנושאים עליהם שמות של ערים ובתי חרושת גרמניים. אולי היו צינורות אלה מעבירים גזים, אולי היו מכונות אלה משמשות לאותן מכונות ההשמדה? כיצד יכולה השתיקה הזאת להימשך וכיצד יכול לקרות,

שמצד אחד אנו הופכים מדבריות למקומות פוריים, עושים גדולות ונצורות ואנשים מתפלאים על אומץ רוחנו להביא הנה בבת-אחת יהודים רבים כל-כך,

ומצד שני ישנם רודפי בצע הנושאים ונותנים במיקוח מסחרי וכספי עם ארץ זו?

נפגעתי קשה מאוד מעניין זה.

מכאיבה הפסקה האומרת, שגרמניה לא תוכל לחזור לחבר העמים אלא אם כן תשלם פיצויים. כיצד יכול היה דבר כזה לעלות על דעתו של מנהיג שלנו? ושר החוץ הלא הוא מנהיגנו כלפי חוץ. ואם כלפי פנים יכולים להיות חילוקי-דעות, כאשר יהיו, הרי כלפי חוץ הוא המייצג אותי. כיצד יכול אפוא לעלות על דעתו לכסות את פנינו באודם הבושה, שיבוא יום - ועוד בדורנו, בדור החי עדיין את אימת הימים האלה - שנוותר על מלחמתנו זאת עד חורמה נגד השתתפותה של גרמניה בחבר העמים, שאליו אנו משתייכים?

אני חושב שהבית, המביע לא רק את רצונם של היושבים בארץ, אלא גם את דעת כל היהדות על כל תפוצותיה, המופיע בצורה גאה, אמיתית וכנה, ואינו חייב לויאליות כפולה למישהו, כי אם לויאליות אחידה לעם כולו - שהבית הזה לא ירצה לכסות באיזו מידה בכספים וברכוש על הפשע האנושי הגדול ביותר שנעשה מאז בריאת העולם.

משום כך לא נוכל לתמוך בצורה זו של האיגרת ובכמה חלקים מתוכנה, בלי שנהיה בטוחים שאין זה אוונגרד, שאין זה צעד ראשון של איזה קשר עם המדינה הזאת. אני מביע את חרדתי הגדולה ואת מחאתי לכל מחשבה-שהיא שתוכל להביא אותנו לידי השלמה עם גרמניה, בין המערבית ובין המזרחית.

היו״ר י. שפרינצק: אחרון הנואמים - ח״כ ארגוב.

מאיר ארגוב (מפא״י): כנסת נכבדה. אני מזועזע מעומק לבי מנוסח הוויכוח היום, ולא מהבעת הדעות השונות וקביעת העמדות השונות, אלא מהניסיון לחלק אותנו בבית הזה - אם כי ישנה קבוצה קטנה שאעז להפריד אותה מן הכלל - את היישוב הזה, את הממשלה הנבחרת הזאת ביחס לדם היהודי שנשפך בידי הגרמנים. אין לך חטא גדול יותר כלפי ההיסטוריה הישראלית, כלפי המוסר וכלפי הרגש היהודי, מלעשות ניסיון כזה, אולי בלי כוונה - אך ניסיון כזה נעשה בידי מר בגין - בייחוד כשאנו מדברים כלפי חוץ. אין לשום איש ולשום מפלגה בבית הזה מונופול על הדם, מונופול על הכאב, מונופול על הרצח. כולנו, כל הנמצאים כאן, יש לנו מתים בשואה ההיא. אין בית שאין בו מת. אין זכות למישהו, ואפילו לא לרב נכבד ונשוא-פנים, להציג את עצמו כאילו הדם כואב לו יותר מאשר למישהו אחר. כולנו יתומים, כולנו אומרים ״קדיש״, כולנו עומדים על הקברים האלה, והיינו צריכים להיות מאוחדים בשפה ובדיבור לכל הפחות במקרה זה (מנחם בגין (תנועת החרות): למה לא הביא שר החוץ את האיגרת שלו לוועדת החוץ עוד לפני כן?) - אקדיש את דברי בעיקר לדבריך.

אין לי ויכוח עם אותם אנשים שקראו הידד לטבח בחורי הישיבה בחברון,[22] ואין לי ויכוח עם אותם הבחורים שקראו הידד ל״סטרומה״ ולטביעתה וראו בזה ניצחון על האימפריאליזם הציוני.[23] ח״כ מיקוניס, המשתייך לחֶבר ההוא, מעז לדבר משפטים עם שר-ישראל על הדם ועל המוסר היהודי. איתם אין לי ויכוח. אך יש לי ויכוח עם החברים שהופיעו כאן, מכיוון שאין לי פקפוק וספק ספקא לא ביחסם לדם היהודי ולא ביחסם לשאלה הלאומית ולגודל האסון שלנו. אם ח״כ בגין עלה על הבמה וניסה לפרש בציטטה אחת את כל האיגרת, היה בזה - אם לא אשתמש במילים חריפות - משום עוול לאמת. אין לך דבר מסוכן יותר מפירושה של ציטטה מרוצצת, שמוציאים אותה מכל המסכת, ציטטה מוצלחת או לא-מוצלחת, ומנסים לפרש אותה לחוד בעניין חמור כזה. פירוש כזה שניתן כאן לא יעלה אפילו על דעתם של הגויים. גם אני רוצה לצטט מן האיגרת, המונחת לפני כאן, כמה וכמה פסוקים, ולא אפסח גם על הפסוק המיוחד.

באיגרת נאמר: ״פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חומרי״. בזה לא הודתה ממשלת ישראל, שאם היא תקבל מיליארד וחצי לירות, יהיה בזה משום פיצויים. היא אומרת בפירוש: לא יהיה בזה משום פיצוי לא על הדם, לא על הסבל ולא על הגזל. לא יהיה פיצוי חומרי, מר בגין. מדוע לא ציטטת את הפסקה הזאת? האם פסוק זה נעדר מן האיגרת הדיפלומטית? הלא זה מוכיח על הכוונה, על המהות, על התוכן: שכמה שיהיה גודל הפיצויים, אין בו משום תגמול. מדוע החסרת את הציטטה הזאת?

אגיע גם לציטטה העיקרית שהבאת. ״כל פיצוי שהוא, ויהיה גודלו כאשר יהיה, אין בו שילומים על אובדן של אדם וערכי תרבות, או כפרה על הסבל והייסורים של אנשים, נשים וטף שנטבחו״. ״העם הגרמני״ - אני ממשיך לצטט - ״יהיה נתבע להחזיר את הרכוש היהודי הנגזל ולשלם בעד שיקום שארית הפליטה״.

ברצוני לצטט ציטטה שנייה - ואינני יודע מדוע פסחת עליה: ״הסכום שיש לתבוע צריך להתייחס מצד אחד לנזקים שסבל העם היהודי מידי הגרמנים, ומצד שני להוצאה הכספית הכרוכה בשיקומם בישראל של אלה שנקלטו אליה או שנותרו בחיים״. בפסקה זו לא ויתר שר החוץ על אותם הפיצויים שקהילות, חברות ומוסדות ועשרות אלפי יהודים שנשארו בחיים תובעים כיורשים חיים את הפיצויים האלה (מנחם בגין (תנועת החרות): כמה יורשים נשארו?) - באותו מיליארד וחצי עוד לא ויתרנו על כל זה. אותם עשרות אלפי תושבים - לא אני שלחתי אותם ולא אתה שלחת אותם ולא אני קיבלתי מנדט מהם לתבוע בשמם של אלה פיצויים, ואתה יודע קצת, שלא כל העם היהודי מרוכז כאן. אתה יודע את הפיצול בגולה, אתה יודע שחברות מופיעות ותובעות בשמן-הן, רצינו למנוע את ה״מי שמך?״ ההיסטורי. אתה יודע שב-1939, כשצריך היה לדבר על הפליטים הגרמנים, הופיעו בשם העם היהודי 39 משלחות. אתה יודע את הצרה הגדולה הזאת - ומדוע אתה מתפלא שממשלת ישראל הייתה זהירה, כדי לא לעורר מחלוקת פנימית בישראל ובושה וחרפה כלפי חוץ? היא אמרה שאין היא מתנקשת בזכויות אותם היהודים שדורשים פיצויים - אלא תובעת את הזכות הזאת לאותם הפליטים שהגיעו לארץ. אינני נכנס לבעיות המשפטיות, שאתה יודע כמוני שממשלת בריה״מ חושבת את נרצחיה היהודים כאזרחים סובייטיים ואינה חושבת שיש לשלם בעדם פיצויים לעם היהודי או לממשלת ישראל. אתה יודע שהעם הבלגי וממשלת בלגיה וממשלת צרפת אינן חושבות את נרצחיהם היהודים לנרצחי העם היהודי ואת הפיצויים כשייכים לממשלת ישראל, אלא כנרצחי אזרחיה הצרפתיים והבלגים ובשמם הם דורשים פיצויים להם. אתה יודע את כל הדברים האלה - ומה פתאום הצגת בפוזה כזאת את השאלה ״מדוע אנו תובעים סך-הכל מיליארד-וחצי?״ מדוע לא לראות את הדברים כמו שהם, ואת הסיבוכים הקשים הנובעים ממציאותנו?

והערה שלישית כהקדמה לציטטה ״האיומה״ שציטטת: ״שום הסדר של בעיית הפיצויים מגרמניה אינו יכול להיחשב כהוגן מבחינה משפטית ומוסרית, אם לא יביאו בחשבון את תביעת המינימום הזאת בשם הנפגעים העיקריים של המשטר הנאצי״. ופה אני בא לפסוק שלך. ״כן לא תיתכן כל התקדמות לקראת החזרת גרמניה למקומה במשפחת אומות העולם, כל עוד לא ישולם החוב היסודי הזה״.

הפסקה הזאת אינה מתייחסת ליחס של העם היהודי וממשלתו. הפסקה הזאת מתייחסת לאותן המעצמות, שאינן שואלות אותך - ולא אותי ולא את ממשלת ישראל - איך להתייחס לגרמניה. אתה נותן לפסקה הזאת פירוש לא נכון. הפסקה הזאת מתייחסת לעמדת המעצמות ההן. אתה יודע שהן מקימות את גרמניה, הן מקימות את ממשלתה, הן מזיינות את גרמניה, הן מציידות אותה, הן משחררות פושעים. אנחנו אומרים: אם אתם עושים זאת וזאת - הרי שלמו זאת לפחות לפני שאתם גומרים את עניין הפיצויים שלכם (מנחם בגין (תנועת החרות): כתוב ״בתנאי״ ולא ״בטרם״).

לפני זה ישנה פסקה האומרת: ״שום הסדר של בעיית הפיצויים מגרמניה אינו יכול להיחשב כהוגן מבחינה מוסרית או משפטית״. הרי לפני זה היו שלוש פסקות, שבדרך כלל אין תגמול לגזל הזה, לרצח הזה - זהו המינימום שאנחנו דורשים בעד הרכוש ובכלל לא יסלחו לעולם לגרמניה. מדוע אתה מוציא את הפסוק הזה? לשם מה? הלשם חיזוק התביעה? לשם מה עשית זאת היום? בנקודה זאת לא אמרת את האמת לאמיתה למה מתכוונת ממשלת ישראל. ואם אמרת שאנו כאילו מסכימים שזה יאפשר לממשלת גרמניה לשוב למשפחת העמים (אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): כך כתוב) - צריך היית להזכיר את הודעת שר החוץ [בעצרת או״ם] בלייק-סכסס, כשדיבר יחידי ובודד מול 60 אומות וגם מול רוסיה; כולם התאחדו נגדו. הוא אמר שלא ייתכן לדבר עם גרמניה ולקבלה למשפחת העמים; הוא הודיע זאת מעל הבמה העליונה ביותר, בה ובשמה נחתך עניין זה. האם זה נמחק מזיכרונך? היכול אתה להוציא מזה מסקנה מאוד מסולפת, שממשלת ישראל עומדת להכיר בממשלת בון או בממשלה אחרת, או לנהל משא-ומתן ולשלוח שגרירים לשם? הרי איגרת זו הופנתה לא לממשלת גרמניה, אלא לארבע המעצמות, מדוע לומר שיש בזה פתח להכיר בממשלת גרמניה? לשם מה זה בא?

אילו רצתה ממשלת ישראל להיות ״פרקטית״, הלא ידעה את הכתובת - נרמז לה, שיש כתובת גרמנית והיא התעלמה מכתובת זו בכוונה תחילה; היא שלחה את האיגרת הזו לארבע המעצמות ולא לגרמניה.

האם הצרפתים, הרוסים או האנגלים ויתרו על רפרציות, ויתרו על זכויותיהם לקבלת פיצויים, משום שהדבר יכול היה להתפרש כהכרה בגרמניה?

אני אומר: לא טוב עשית. גם אילו יכולת למצוא נוסחה מוצלחת יותר - וגם אם אני מסכים אתך, ששר החוץ היה צריך להביא קודם את האיגרת לוועדת החוץ והביטחון - עשית לא טוב שנתת לה פירוש לא אמיתי על יסוד פסקה אחת בלבד.

אין בינינו חילוקי דעות, גם לא בממשלה, לא ביחס לדם השפוך, לא ביחס לתביעות ולא ביחס לפיצויים, ולא ביחסו של העם היהודי לפשעיה של גרמניה; ובפירוש זה אתה גורם לנו נזק רב - שיראו אותנו מחולקים בדעותינו בעניין זה.

והערה אחת לח״כ סנה. אנו לא נבין בהרבה איש את רעהו אם נמשיך לדבר בסגנון ״אתה תכה את היהודי שלי, ואני את היהודי שלך״ - והקוזאק מכה את שניהם. איני נלהב להגיד לך, שמה שמותר ברוסיה מותר במערב ומה שמותר במערב מותר ברוסיה. אינני נוקט שיטה כזאת. אבל, פשוט למען האמת, כדי להשוות אותם יחד במה שנוגע לנו, ברצוני להזכיר לך את ההודעה שפורסמה בחודש אוגוסט 1947, בה ישנה הוראה מאת המפקד העליון בשטח הכיבוש הסובייטי, המרשל סוקולובסקי, להחזיר לחברים מן השורה לשעבר מהמפלגה הנאצית את כל זכויותיהם הפוליטיות. בנידון זה הם הקדימו את המערב במתן זכויות שחרור לרוצחים. הם לומדים אלה מאלה, ואל נצדיק אותם. לנו יש היסטוריה שלנו וצדק שלנו בנידון זה.

היו״ר י. שפרינצק: סיימנו את הדיון בענייני גרמניה ואני מקווה שבסוף השבוע יוכל שר החוץ למסור את תשובתו. אם יהיה צורך להסיק מסקנות, נעשה זאת לאחר תשובת שר החוץ.[24]

 

הערות

[1] דברי הכנסת8 , סעיף ה׳, עמ׳ 1438-1444. הדיון נמשך ב-2.4.1951  בישיבה245 , סעיף ד׳ ומובא כאן ברצף

 (דברי הכנסת8 , עמ' 1547-1561).

[2] גנרל (ס״ס) גוטלוב ברגר. ראש המטה של הימלר. ב-1949 נדון בשלב ב׳ של משפטי נירנברג ל-25 שנות מאסר. ב1951- הומתק דינו לעשר שנים ובאותה שנה שוחרר כליל.

[3] היינריך הימלר (1900-1945). מראשי גרמניה הנאצית. מפקד הס״ס. מ-1929 ומ-1936 בראש ה״גסטפו״. פיקח על השמדת יהודים במזרח-אירופה. בתום מל״ע-2 נתפס והתאבד.

[4] פילדמרשל פרידריך פון פאולוס (1890-1957). מפקד הצבא הגרמני בחזית סטלינגרד. נכנע בפברואר 1943 ונפל בשבי הסובייטים עם כל המחנה ה-6 שבפיקודו. שוחרר ב-1953 והותר לו לשבת בגרמניה המזרחית.

[5] גנרל ולתר סיידליץ (1888-1976). מפקד קורפוס תחת פילדמרשל פון פאולוס. נפל בשבי בחזית סטלינגרד ונדון למוות בגרמניה על היותו מראשי ברית הקצינים הגרמנים נגד היטלר. ב-1950 נדון למוות ע״י הסובייטים אך עונשו הומר למאסר והוא שוחרר.

[6] שרי החוץ דין אצ׳סון (ארה״ב), רובר שומן (צרפת), הרברט מוריסון (בריטניה), אנדרי וישינסקי (בריה״מ).

[7] בישיבת ועדת חו״ב ב-2.5.1949 אמר ח״כ בגין: ״אני חושב ששאלה זו אקטואלית מאוד ועתה, מאחר שיש מדינה, יכולים להציג דרישה קונקרטית בעניין זה״.

[8] ״אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתיים ואחת-עשרה ריבוא ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה. מצא את דמו של זכריה שהוא רותח ועולה״ (גיטין נז; סנהדרין צו).

[9] כחבר במשלחת חיילי החטיבה היהודית הלוחמת (חי״ל) לפולין בתום מל״ע-2.

[10] ב-1944 הוצנחו 32 מתנדבים א״יים, במסגרת שיתוף פעולה בין הסוה״י והצבא הבריטי, ביוגוסלביה, רומניה, הונגריה וסלובקיה (ספר תולדות ההגנה 3-א, עמ׳ 628-645).

[11] הכוונה לאבא קובנר (1918-1981). משורר. מפקד גטו וילנה ואחר-כך מפקד יחידות פרטיזנים יהודים. אחרי המלחמה מפעילי ״הבריחה״. עלה ב-1945 והצטרף לקיבוץ עין-החורש.

[12] הכוונה ליחס אנטישמי רצחני מצד פרטיזנים קומוניסטים ואחרים כלפי הפרטיזנים היהודים.

[13] הביטוי לקוח מן השורה המסיימת את הסיפור ״מכאן ומכאן״ מאת י״ח ברנר: ״ההוויה הייתה הוויית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר״.

[14] רוברט ג׳. ג׳קסון, התובע הראשי האמריקני במשפטי נירנברג.

[15] משפט פושעי המלחמה הגרמנים במל״ע-1 נפתח בלייפציג ב-10.1.1921; ב-10.1.1921 זוכה שם גנרל אריק פון-לודנדורף מאשמה בפשעי מלחמה.

[16] אוסוולד פול (1892-1951). ראש המשרד הראשי למשק ולמינהל של הס״ס, ובתפקיד זה היה אחראי לצד הכלכלי של תוכנית ההשמדה הנאצית. ב-1947 נידון למיתה בבית משפט צבאי אמריקני והוצא להורג כעבור שלוש שנים וחצי.

[17] ״ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת״ (במדבר לה 21).

[18] מדובר בישיבה 93 של הכנסת הראשונה, שבסעיף ד׳ נדון חוק ״אימות מסמכים (מטרות מיוחדות), תש״י-1949״ (דברי הכנסת 3, עמ׳ 228-237). הדיון נפתח בדברי שר המשפטים פ׳ רוזן, שאמר: ״כנסת נכבדה. קודם שאסביר את פרטי החוק שאני מתכבד להביא בפני הכנסת, רצוני לעמוד במילים אחדות על רקע החוק. החוק מעלה בפעם הראשונה לפני הכנסת את העוול המשווע שנעשה לעם היהודי על-ידי הפושעים הנאציים. מן הראוי שנסמיך את הדיון הזה לדיון על ירושלים, כי הדיון הזה מחזיר ומעביר אותנו לגולה ולגורל היהודים בגולה. הצורך הדחוף בחוק נתברר בזמן האחרון לאחר שהגיעה לישראל משלחת מטעם שארית הפליטה בגרמניה, שהגישה לממשלה ולסוכנות היהודית את תעצומותיה בקשר לחוק שנתפרסם באזור האמריקאי של שטח הכיבוש בגרמניה, ושמו ׳חוק לתיקון העוול הנאציונל-סוציאליסטי - חוק פיצויים׳. כידוע, יש לעם היהודי בתור עם, בתור קולקטיב, תביעה לפיצויים נגד גרמניה, זאת אומרת תביעה על הנזק שנגרם לעם היהודי - להבדיל מהנזק שנגרם ליהודים בודדים. יש לציין בצער, שהתביעה הקולקטיבית הזאת לא הוכרה בדרך כלל ולא נתמכה על-ידי מעצמות הברית, וכל מאמצי הסוכנות היהודית לארץ-ישראל בשטח זה, לא נשאו, או כמעט שלא נשאו פרי עד היום. אומנם ועידת פריס, שדנה בעניין הרפרציות, החליטה להקצות לסוכנות היהודית ול׳ג׳וינט׳ סכום שהוא 90% מתוך 25 מיליון דולר בערך מן הרכוש הגרמני הנמצא מחוץ לגבולות גרמניה, וממלאי הזהב שנתפס בזמנו על-ידי צבא כובש בשעת נפילת גרמניה הנאצית. אך זהו ההישג היחידי שיש לציין בשטח זה, הישג צנוע מאוד. תביעת העם היהודי בתור עם מהעם הגרמני בתור עם בעינה עומדת. היא לא באה עדיין על סיפוקה. אין גם לראות כסיפוק התביעה הזו את החוק שהוטל לעת-עתה רק על האזור האמריקני בשטח הכיבוש הגרמני, שלפיו רכוש של יהודים שנפטרו ואין להם יורשים, וכן רכוש של קהילות נחרבות ועזובות, עובר לחברה שבאה במקום היורשים. השליטה על החברה הזו נתונה בעיקרה בידי הסוכנות היהודית וה׳ג׳וינט׳, ואם כי יש לראות גם בזה הישג-מה, הרי אין הסדר זה מכיל בתוכו יותר מאשר הכרה בעובדה, שלא יהיה מן הצדק אם רוצחים ייהנו מרכוש נרצחים״.

להלן הסביר שר המשפטים את פרטי החוק האמריקני ואת הצורך בחקיקה הישראלית הנובע ממנו. בדיון השתתפו כמה חברי כנסת. אחד מהם, א, שפטל (מפא״י), אמר בין היתר: ״אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו ולהשמיע מעל במה זו, כי לגבי היהודים אין שום תיקןן לעוול הנאציונל-סוציאליסטי בשום אזור - לא באזור האמריקני ולא באזור הסובייטי. שום כסף ושום אידיאולוגיה לא יכבסו את כתמי הדם שהעם גרמני נושא עליו, ואין פיצויים לתשלומים לששת מיליון הקורבנות של העם העברי״.

[19] דברי הכנסת 3 עמ׳ 231,

[20] ר׳ נאום שר החוץ משה שרת בעצרת האומות בנספח 3, עמ׳ 865.

[21] סר ג׳ון שאו. עוזר המזכיר הראשי של ממשלת המנדט מאז 1935. מ-1940 עד 1946 מזכיר ראשי וממלא מקום הנציב העליון.

[22] במאורעות 1929, שהתחוללו בשלהי אוגוסט, נהרסה בחברון ישיבת ״סלובודקה״, שם נרצח בחור ישיבה אחד (60 מתוך כ-600 יהודי העיר נרצחו אז). בפרסומי המפלגה הקומוניסטית הא״י (פ.ק.פ.) באותם ימים, הוגדרו המאורעות כ״מרד אוגוסט״ ובאחד מהם נאמר: ״בארץ כמו פלשתינה לא תיתכן תנועה מהפכנית בלי שתהיה מלווה פוגרומים״ (סת״ה ב-1, עמ׳ 402).

[23] לאחר טביעת אוניית המעפילים ״סטרומה״ ב-24.2.1942 בים השחור, נאמר בכרוז של פ.ק.פ.: ״הם קורבנות הגסטפו והקונטרבנדיסטים הציונים אשר התמחו בהשטת אלפי אוניות קברים, אשר התמחו בשוד ורצח המוני״ (ג.ז. ישראלי, מפ״ס-פ,קפ,-מק״י, עם עובד תשי״ג, עמ׳ 176).

[24] שר החוץ משה שרת לא השיב לדברי המשתתפים בוויכוח זה. הופעתו הבאה בכנסת בנושא גרמניה הייתה רק כעבור 9 חודשים.

 

העתקת קישור