13 א'+ב'. הכנסת השנייה - פרוטוקול ישיבה 14-15, סעיף ד' - תביעת ישראל לשילומים מגרמניה - 4-5.11.1951
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  13 א'+ב'. הכנסת השנייה - פרוטוקול ישיבה 14-15, סעיף ד' - תביעת ישראל לשילומים מגרמניה - 4-5.11.1951

 

 

13 א'+ב'. הכנסת השנייה - פרוטוקול ישיבה 14-15, סעיף ד'[1]

4-5.11.1951

                                תביעת ישראל לשילומים מגרמניה

 

 

13 א'. ישיבה מס' 14 - 4.11.1951

 

היו״ר י. שפרינצק: אני מוסר את רשות הדיבור לשר החוץ מר שרת.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. בחודשים ובשבועות האחרונים חלה התפתחות בכמה מגזרות פעולתנו והתעניינותנו בשדה מדיניות החוץ. על-פי החלטת הממשלה הנני למסור כאן סקירה קצרה על הנושאים האלה.[2]

סיכוי אחר להזרמת אמצעים ניכרים לצורכי בניין משקנו [בנוסף על המענק האמריקני] עשוי להיות נשקף מהגשמת תביעת ישראל לשילומים מגרמניה. ההד החיובי הראשון לאיגרת שהגישו נציג ישראל לארבע מעצמות הכיבוש ב-12 במרס 1951 - אותה איגרת שהיה לי הכבוד להשמיעה באוזני הכנסת - היה נאומו של ראש ממשלת גרמניה המערבית בבית הנבחרים בבון ב-27 בספטמבר 1951. נאום זה, אשר תוכנו אושר פה אחד על-ידי בית-הנבחרים, הכיל הודיה במעשי הזוועה שעולל המשטר הנאצי בשם העם הגרמני ליהדות אירופה, אם כי נעשה בו גם הניסיון להציג את רובו של העם הגרמני כנקי מהאשמה הזאת. כן הובעה בנאום הנכונות להטיל על העם הגרמני שילומים בעד הרכוש שנשדד והנזק החומרי שנגרם ולהיכנס למשא-ומתן לשם כך עם נציגי העם היהודי ומדינת ישראל. ממשלת ישראל מחכה עכשיו להוכחה ממשית על נכונות ממשלת בון לשאת בתשלום קיבוצי בעד גזל הרכוש היהודי בהיקף ההולם את ממדי הגזל ועל יסוד תביעתה של מדינת ישראל.

באיגרת שהוגשה למעצמות הכיבוש נאמר: ״פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חומרי״; ולהלן נאמר: ״כל פיצוי שהוא, ויהי גדול כאשר יהיה, אין בו שילומים על אובדן חיי אדם וערכי תרבות או כפרה על הסבל והייסורים של אנשים, נשים וטף שנהרגו ונטבחו בכל דרך בלתי-אנושית״. פסוקים אלה נישנו בהכרזת הוועידה של הארגונים היהודיים שנתקיימה בניו-יורק לפני כעשרה ימים. הוועידה הזאת נתכנסה לפי הזמנת הסוכנות היהודית והשתתפו בה כ-20 ארגונים יהודיים, עולמיים וארציים. הנציגים באו מארה״ב, מאנגליה, מקנדה, מארגנטינה, מדרום-אפריקה ומצרפת. הייתה זו למעשה נציגות מקפת של הציבוריות היהודית החופשית. הישיבות התנהלו בנשיאותו של יושב-ראש סניף הנהלת הסוכנות היהודית באמריקה, ד"ר נחום גולדמן. השתתף בוועידה שגריר ישראל בוושינגטון [אבא אבן]. הוועידה הכריזה כי כל הארגונים המיוצגים בה תומכים בלב שלם בתביעת השילומים של ישראל ודרשה את סיפוקן של תביעות יהודיות אחרות כלפי גרמניה, בכלל זה התביעות להחזרת רכוש ולתשלום פיצויים ליחידים, לארגונים-יורשים וכיוצא באלה. רוח של אחדות יהודית, אחריות מדינית ומסירות לישראל שררה בוועידה החשובה הזאת.

היו״ר י. שפרינצק: שמענו את הודעת שר החוץ בשאלה זו ואנו עוברים לדיון הכללי.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): יש לי שאלה ליושב-ראש: אני רוצה לדעת אם השאלה של השילומים מגרמניה נכללת בתוך הוויכוח של שמונה שעות או יהיה על כך ויכוח בנפרד. אם השאלה איננה נכללת בוויכוח - יש לי הצעה.

היו״ר י. שפרינצק: אני מניח, שבתוך הזמן של שמונה שעות שהחליטה עליו הוועדה המתמדת, יכולות לבוא גם השאלות שחבר הכנסת רוקח מעוניין בהן. רשות הדיבור לשר החוץ - לסדר היום.

שר החוץ מ. שרת: רצוני לסלק ולמנוע אי-הבנה. בוועדת החוץ והביטחון נתעוררה שאלה של צורת הגשת תביעת השילומים, אם זה מחייב משא-ומתן, איזה משא-ומתן זה מחייב, ועוד.[3] אני אמרתי כי לפי דעתי אין השאלה הזאת עומדת כיום על הפרק. לכשתעמוד על הפרק - יהיה דיון. אני כללתי בסקירתי הערות עובדתיות אחדות בשאלת השילומים. באשר זהו אחד הנושאים אשר טופל בו בזמן האחרון. לא הייתה כוונתי להעלות זאת לדיון. אם השאלה היא אם להגיש תביעה לשילומים, הרי התביעה לשילומים הוגשה לפני כמה חודשים; אם השאלה היא איזה משא-ומתן לנהל - אין הממשלה מביאה שאלה זאת בפני הכנסת, וכאשר תעמוד השאלה הזאת לפני הממשלה היא לא תקבע שום מסמרות ולא תחייב שום דבר.

אריה בן-אליעזר (תנועת החרות): ישנה החלטה ברורה שנתקבלה בישיבת ועדת החוץ בנוכחות שר החוץ, והיא ששאלת גרמניה לא תיכלל בדיון הפוליטי היום אלא תהווה שאלה נפרדת שהכנסת תדון בה.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): האם יהיה דיון נפרד?

שר החוץ מ. שרת: כאשר יבוא יומו.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): לולא נגע שר החוץ בשאלה זו, היינו שותקים.

מאיר ארגוב (מפא״י): ההחלטה אומרת שקודם לכן יהיה דיון בוועדת החוץ.

יצחק רפאל (הפועל המזרחי): בוודאי תהיה עוד הזדמנות, בבוא מועד, להשמיע דברינו בעניין שהסעיר את העם היהודי כולו לפני זמנו. אין דבר צודק יותר מאשר תביעת פיצויים מעם הרוצחים. כעם שמקומו בין העמים המנצחים, שסבל במלחמה העולמית יותר מכל עם אחר, רשאים וזכאים ואף חייבים אנו לתבוע פיצויים ושילומים. נתבע בתוקף רכוש אחים להצלת אחים. רכוש יהודי עצום, ציבורי ופרטי, נשאר במדינה זו, ששרידי יהודיה כבר פינוה, ואלה שלושים אלף היהודים הנמצאים בה עדיין, אף הם יצאו אותה בקרוב. אין מקום ולא יהיה מקום למשא-ומתן בין נציגי העם היהודי לבין עם המרצחים! עם-התורה לא שכח את שנאתו לעמלק - עם-התורה לא יסיח דעתו אף לרגע מהאסון שגרם לנו עם-אשמדאי, שרוח הטומאה ליכדה אותו, ליכדה את כל הגרמנים, גם מהמזרח וגם מהמערב, במלאכת ההשמדה האיומה. עוד תהא הזדמנות לכנסת להביע את רגשי הזוועה של העם היהודי היושב בציון כלפי הגרמנים, והשנאה העמוקה המושרשת בלבו כלפי טמאים אלה, כשיבוא במועדו הוויכוח על בעיה זו, כפי ששמענו היום מפי שר החוץ.

עתה, יש לבקש לא רק זהירות בכל צעד ושעל בעניין רגיש ועדין זה, אלא גם זהירות יתרה בהודעה זו או אחרת לשם מניעת רושם מוטעה העלול להתקבל בציבור. עלינו לבקש מאת הממשלה, שכל מה שתעשה בעניין זה - ועליה לעשות רבות ובהתמדה כדי שנשיג נכסי אחים להצלת אחים המצפים ברבבותיהם להצלה - תעשה על דעת ועדת החוץ והביטחון, בהתאם לעמדת הכנסת.

אריה בן-אליעזר (תנועת החרות): גם אם הוחלט, אדוני היושב-ראש, להעמיד את שאלת השילומים מגרמניה כסעיף מיוחד, שהבית ידון בו באופן מיוחד, מוצא אני לנחוץ להעיר את תשומת-לב הכנסת, וכן כמובן את תשומת-לב שר החוץ העומד לצאת לישיבות עצרת האו״ם, שהפעם, עם בואו לישיבת העצרת, הוא יעמוד לפני עובדת נוכחותם של שני משקיפים גרמניים, שכבר הוזמנו לישיבה זו של העצרת. וברצוני לשאול את שר החוץ ואת הממשלה: האם הממשלה איננה חושבת למחות בהזדמנות זו על נוכחותם של שני משקיפים אלה, והאם שר החוץ אינו חושב לדרוש את הפסקת השתתפותם בעצרת, אפילו כמשקיפים בלבד?

דבר שני, שברצוני לומר, קשור בשאלת היחסים עם גרמניה. גם אם הממשלה לא נכנסה עדיין למשא-ומתן רשמי עם הממשלה הגרמנית בשאלת שילומים ופיצויים, הרי עובדה היא שכבר קיימים יחסים ובירורים ראשונים. גם בירורים אלה הם משא-ומתן, ועל זה רוצה אני לומר, שלא הבית ולא שום מוסד מדיני ישראלי אחר לא נתן את הסמכות הזאת לממשלה. ואני אסתפק במילים אחדות אלה ביחס לאותה השאלה המכאיבה מאוד, ששמה: ״היחסים עם גרמניה״.

שמואל מיקוניס (מק״י): שר החוץ עבר הערב באופן ״אלגנטי״ על שאלה אשר ממנה נוטף דמם של שישה מיליון יהודים. הוא עבר באופן ״אלגנטי״ על עניין גרמניה. הוא הביא כדוגמה להצדקת עמדתו החיובית למשא-ומתן עם ממשלת בון הניאו-נאצית את העובדה, שבהנהגת כמה סוכנים יהודים של הסטייט-דפרטמנט התקיים כינוס של ארגונים יהודיים בארה״ב, והם קיבלו ״פה אחד״ את הצהרת אדנאואר (שר החוץ מ. שרת: מי הם האנשים, שלהם אתה קורא סוכני מדינה זרה?) - נחום גולדמן היה סוכן בריטי, וכיום הוא סוכן אמריקני (היו״ר י. שפרינצק: לא ייתכן להשמיץ בבית הזה מנהיג יהודי וציוני הנאמן על כולנו. אני מבקש את חבר הכנסת מיקוניס לחזור בו מדבריו) - אינני יכול לחזור בי מדברים שאני מאמין באמונה שלמה בנכונותם. אני אומר שטרומן הוא מצית מלחמה, שצ'רצ'יל הוא מסית מלחמה, שטרומן הוא יורשו של היטלר. האם אסור לי לומר אמת זאת מעל הבמה הזאת? זוהי זכותי! האסור לי לבקר את נחום גולדמן שהוא אזרח אמריקני? (יצחק רפאל (הפועל המזרחי): הוא יהודי והוא ציוני!) - הוא יהודי? היו יהודים גם ב״יודנרטים״! האם תאסור עלי לבקר אותם?

היו״ר י. שפרינצק: זמנך עבר. השעה היא 19.00 והישיבה נפסקת.

 

הישיבה נתחדשה בשעה 20.30

 

היו״ר י. שפרינצק: אני מתכבד לפתוח את הישיבה. אנו ממשיכים בדיון על הודעתו של שר החוץ. רשות הדיבור לחבר הכנסת יונה כסה.

יונה כסה (מפא״י): ברצוני לומר כמה מילים בנוגע לשילומים מגרמניה. גם בעניין זה עלינו להבחין בין התרגשות כנה של יהודים החוששים שאסור לנו לנהל משא-ומתן עם ממשלת גרמניה בדבר תשלום פיצויים, לבין האחרים המבקרים אותנו על כך לא כל-כך מתוך התרגשות יהודית-ישראלית, אלא מתוך חשבונות אחרים שעליהם עוד אעמוד.

אולם לגבי היהודים, שאני מאמין באמונה שלמה להתרגשותם וחרדתם, רוצה אני לומר שהם עושים עוול גדול לעניין הזה ולממשלה ולכבודנו הלאומי אם הם, בהתנגדותם, יוצרים רושם שתביעת הפיצויים קשורה עם סליחה ומחילה וכפרה לעם הגרמני. אין הדבר הזה נכון. אנו רוצים להשיב את הגזלה, את הרכוש היהודי שנלקח מאיתנו, ואיננו רוצים זאת מכיוון שאנו רודפי בצע, אלא מכיוון שאין רצוננו להשאיר בידי הגרמנים את הרכוש העצום שנלקח מאחינו השחוטים המומתים, וברצוננו להפוך את הרכוש הגדול הזה למקור של בניין מדינת ישראל ויישוב השממות לקליטת העלייה, לפיתוח מקורות הארץ, למען נוכל להתקדם בטיפוחה ובניינה של עצמאותנו המדינית. אין כלל לדבר על סליחה ומחילה ועל חיסול חשבוננו ההיסטורי עם העם הגרמני. אין הדבר הזה ניתן לכפרה, וגם אם הוא יידרש מאיתנו - לא ייעשה (מאיר וילנר (מק״י): הוא כבר נעשה) - אני סבור, שאם נדון פעם באופן מיוחד בעניין זה, ייאמר בפירוש בכנסת שאיננו יכולים לסלוח למעשי הטבח והרצח, והעם הגרמני צריך עוד דורות רבים לעמול ולטרוח כדי להוכיח שעקר מתוכו אותם כוחות הטומאה וההרס שגרמו לאסוננו הלאומי הגדול. אנו יודעים לשמור על כבודנו הלאומי.

אל לנו לעשות רושם כלפי חוץ כאילו ישנם בינינו רגישים ובלתי-רגישים לעניין זה, כאלה שזוכרים את רצח ששת המיליונים וכאלה ששכחו זאת. מדוע ניצור רושם, שאנו נחלקים בעניין הטרגי והאיום הזה?

ברור שאנו חוששים, שההודעה של ראש ממשלת בון אינה כנה, וודאי שנבדוק באיזו מידה מוכנה ממשלת בון להשיב את הגזלה. אם העם הגרמני רוצה שיסולח לו, כי אז עליו להשיב קודם-כל את כל הגזלה, ואנו לא נילכד במלכודת של איזה טכסיס, שיקל על העם הגרמני וממשלתו להתחמק באיזו צורה שהיא מן העוון הכבד והאשמה המוטלת עליו כלפי העם היהודי. אולם אני שואל: מה הזכות המוסרית של מפ״ם ומק״י לתקוף אותנו בעניין זה, שמא נלך למשא-ומתן עם ממשלת גרמניה בעניין הפיצויים? הן שמעתי שיוצאת עתה משלחת מטעם מפ״ם לברלין לוועידת האינטרנציונל המקצועי הקומוניסטי, וחברי המשלחת יסעו לברלין ולא לבון - יסעו לאותה עיר שבה ישבו היטלר והימלר והרוצחים האחרים, לעיר שממנה יצא צו ההשמדה כלפי העם היהודי. האם מותר לנסוע אל הגרמנים במזרח? האם ידיהם אינן מגואלות בדם היהודים? האם מפני שניתן הכשר מסטלין, הגרמנים האלה טובים יותר? אומנם שמעתי בבית הזה מפי חבר הכנסת וילנר, שבשבילו גרוֹטְווֹל,[4] מפני שהוא קומוניסט, חשוב יותר מאיזה יהודי שאינו קומוניסט.

אינני יודע אם ייתכן משא-ומתן עם בון ואם לאו, אולם דבר אחד ברור: לגבינו אין הבדל בין הגרמנים במערב ובין אלה שבמזרח. חברים נכבדים, אני חושד בכם מאוד - אם כי אתם תוקפים אותנו כל-כך ומחשידים אותנו שאנו מוכנים להתפשר עם הנאצים - שאתם תמהרו מאוד להתפייס עם העם הגרמני באם יימצא במעגל השפעתה של ברה״מ.

רבותי, הרי אומרים אתם שבמזרח-גרמניה נעקר הנאציזם על-ידי סטלין, ואותם הגרמנים במזרח-גרמניה לא היו עושים זאת בלעדיו; ובכן, מדוע טובים הם בעיניכם מן הגרמנים במערבה של גרמניה? אל תדברו אפוא על כבוד יהודי ואל תתבעו מאיתנו את עלבון הכבוד הזה. אתם מוכנים לעבוד עבודה זרה, ולא אנו. אני מזכיר לכם את הפתגם התלמודי הנודע: ״עבודה זרה ותרנית היא״.[5]

עזרא איכילוב (הציונים הכלליים): כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה. שר החוץ, בסקירתו הקצרה היום אחר הצהריים, הקדיש חלק חשוב ומפורט למדי מדבריו לשאלת השילומים מגרמניה. אם כי לאחר גמר סקירתו חזר לבמה ואמר שאין השאלה הזו עומדת לדיון לפני הבית - הרי אין בעובדה זו כדי להקל בדבר, אלא להיפך - להחמיר

חברי הבית, שהינם שליחי העם, היו רשאים לצפות ליחס יותר יפה. אותם חברי הכנסת, שהם חברי ועדת החוץ והביטחון, היו סבורים ששאלה זו לא תובא לדיון בכנסת כל עוד לא התקיים דיון מפורט על כך בוועדה וכל עוד לא הוגשה השאלה לבית כשאלה העומדת לדיון. אינני רוצה להתעכב עתה על מה שהיה עד היום, אבל אני רוצה להצביע על הסכנה החמורה בהופעה ציבורית זו הערב, לפני הבית. הסכנה היא, שבהסתמך על הודעה זו, על חלק זה מסקירתו של שר החוץ שהושמע בלי שניתן לנו להביע את דעתנו - כך אמרת, שר החוץ, שהשאלה איננה עומדת לדיון ולא להחלטה - ייווצרו עובדות. אין אני בא לקבוע עמדה, אבל אני חושב שכולנו מאוחדים עם רגשות העם לגבי שאלה זו, ולא ייתכן שממשלת ישראל תפעל בעניין זה לפני ששליחי העם יאמרו את דברם בעניין זה בבהירות, לפני שהבית העליון קיבל החלטות המחייבות את הממשלה בדרך זו או אחרת. אני חושב ששיטה זו של יצירת תנאים ציבוריים כאלה עלינו לראות כבלתי הולמת, כסותרת את דרישותינו המינימליות להתחשבות בדעתנו. אינני רוצה להתעכב על שום דבר אחר, אעשה זאת כאשר השאלה תעמוד לדיון.

בדבריו של שר החוץ היום דובר ונרמז על הסיכויים הגדולים הצפונים בשילומים האלה להתפתחות ולהרחבת הבניין. אנו יודעים כי קיימת דאגה לאמצעים הדרושים בשעת מצוקה. אנו יודעים כי בין האמצעים להקלת המצוקה ובין האמצעים לפיתוח והרחבה - המרחק אינו רב; ובשעת מצוקה, כדי להקל, יש ומקילים ראש בשיקול דעת. יש מקום לחשוש, שאם אנו לא נקבע את עמדתנו ולא נביע את דעתנו, יבואו דברים ויתהוו עובדות אשר אחר-כך העם יצטער עליהם.

בשם סיעתי אני דורש ששאלה זו תועמד לדיון בכנסת. אני דורש שתינתן האפשרות להביע את דעתנו ולהחליט על הדרך המחייבת. אנו מבקשים שאם אפשרי הדבר, יתקיים דיון עוד השבוע, ביומיים הנותרים; ואם הכנסת לא תוכל לדון בשאלה זו עוד השבוע - הרי יתקיים הדיון לכל המאוחר בראשית השבוע הבא.

מרדכי נורוק (המזרחי): בית גבוה. מפני חוסר זמן אני נאלץ לנגוע רק בבעיה אחת, בעיית יחסנו לעם המרצחים. מיום קיומה של הכנסת הריבונית של מדינת ישראל לא עמדה לפנינו בעיה כה רצינית. אומנם שמענו בסיפוק רב את הודעת שר החוץ שלנו, שהממשלה לא החליטה בכלל על דבר מגע ישיר עם גרמניה, ובכל אופן תביא את הצעותיה במועד לפני הכנסת. בכל זאת לבי חרד בקרבי, שמא ועידת ניו-יורק תפתיע אותנו למעשה ב-״fait accompli״ [עובדה מוגמרת], ומשום כך חובתי לעמוד על הבעיה הזאת.

מהבמה הרמה הזאת קבענו יום זיכרון לשליש עמנו, שהושמד באכזריות נוראה בתוכנית מסוימת על-ידי העמלקים הגרמניים, יוצרי האנטישמיות במשך מאות בשנים - ועכשיו אנו רוצים לכבד את זכרם של קדושינו בזה שעומדים לשבת ליד שולחן אחד עם מרצחיהם? וכל העם הגרמני אשם ברצח. כל מגע ומשא ישיר עם מרצחי עמנו, הרי הוא, בכל אופן, התחלת סליחתנו וכפרתנו, הוא חילול זכר הקדושים ופגיעה קשה בכבודו ומוסרו של עם ישראל. כסף לא נקבל כלל, אולם ניעשה לסוכנות להפצת סחורות מגרמניה, סחורות אשר דם יהודי עודו נוטף מהן. השילומים ידרשו להקים איזו נציגות גרמנית בארצנו ונציגות שלנו בארץ הטמאה - וזה יהיה למעשה חיסול מצב המלחמה עם המרצחים והכרה בארצם. בזה אנו נותנים פתחון-פה ופותחים שער לכל מסחר של יהודים עם המרצחים. מה שמותר למדינה ולסוכנות [היהודית] מותר גם ליחיד.

עוד בתש״ח דרשתי כאן, במוסדות הציוניים ובקונגרס [היהודי] העולמי, לדאוג לשילומים בדרך בינלאומית, בעקיפין, על-ידי המעצמות הגדולות, חוזה השלום, בית המשפט העליון בהאג או מוסדות חשובים אחרים של האומות המאוחדות. אז עדיין היה יחסן של המעצמות המנצחות לגרמניה אחר לגמרי. עכשיו כולן משתדלות לטהר את השרץ בק״ן טעמים ולנצל אותו לבשר תותחים כלפי המזרח, וזה רק כחצי שנה מאז שמדינתנו פנתה למעצמות - פנייה שנעשתה באיחור זמן רב. הגישושים מצד הסוכנות ואחר-כך מצד המדינה בגרמניה על-ידי פקידים גבוהים, עוד לפני שנתיים, כבר הסירו את המחיצה וגרמו לנו נזק מוסרי וחומרי גם יחד.

שר החוץ מ. שרת: אדוני הרב נורוק. האם אינך יודע שקיימת כל הזמן בגרמניה נציגות קבועה של הסוכנות, המנהלת כל הזמן משא-ומתן עם השלטונות הגרמניים בנוגע להחזרת רכוש יהודי? ולא רק הסוכנות היהודית, אלא ארגונים יהודיים אחרים? ישנה נציגות מגוונת של ארגונים יהודיים שעוסקים בכך. זהו סוד לגביך? אינך יודע על כך? מדוע אינך מתריע על כך?

מרדכי נורוק (המזרחי): אדוני שר חוץ, אחד ממנהיגי גרמניה אמר לי בחוץ-לארץ, שפקיד גבוה ממשרד האוצר פנה אליו בבקשה. אינני רוצה להרבות כאן בפרטים.

מן הצד המוסרי זוהי שואה לאומית, קטסטרופה רוחנית-מוסרית גדולה לעם ישראל שלא הייתה עוד כמותה. המרצחים השמידו שליש מגוף האומה, הם גזלו מאיתנו הכל, אך לא את כבודנו, ועכשיו אנו בעצמנו מגישים להם את כבוד ישראל ואת נפש האומה.

גירשו את היהודים מספרד ונתנו להם את האפשרות לצאת שלמים בגופם, אף על פי כן לא דרכה כף רגל יהודית בארץ זו מאות בשנים. על אחת כמה וכמה אחרי ההשמדה וההתעללות בימינו, שאין כמוהן בקורות העמים וגם בקורות ישראל, הטבועות בדם ובדמעות. בימי הביניים היו אבות אבותיהם של הנאצים הארורים, ״האצילים״, מתנפלים על עוברי-אורח, הורגים אותם וגוזלים את רכושם, ואחר-כך פונים לכנסיות ולכמרים ומקבלים תמורת כסף פתקאות לכפרה ולסליחה. עכשיו מוסר עם ישראל למעשה למרצחי הוריו, אחיו ובניו פתקאות לכפרה. בצדק שאל המשורר לייוויק: ״מהו המחיר שישולם בעד ילד יהודי שנשרף ובעד אם שנשרפה?״ אינני מכיר בשום אמתלות שהשילומים במגע ישיר אינם תלויים בכפרה.

אין כאן שום השוואה ל״העברה״ משנת 1933, באשר אז עמדה השאלה להציל את יהודי גרמניה ולהעבירם לארץ, וזה לפני הרצח. אגב, גם אז, באוגוסט 1933, בוועידה קודמת לקונגרס [היהודי] העולמי בג'נבה, הוחלט על-פי יוזמת ד"ר סטיפן ווייז ועבדכם להכריז חרם על גרמניה, וזה לפני הרצח האכזרי בימי המלחמה. אנו מוקירים את זכרם של מורדי הגטאות שהצילו את כבוד ישראל והפליאו במעשי גבורה והראו לחיות הטורפות בדמות אדם, שגם ישראל אינו נתון למשיסה ואינו כצאן לטבח יובל ושהוא יכול למות מות ישרים. האם ברוחם של גיבורינו הוא, אם שש שנים לאחר הטבח מוכנים אנו לשבת ליד שולחן אחד עם מרצחיהם?

הצהרת בון היא כולה צביעות הנחוצה להם כלפי חוץ בקשר עם ביקורו של אדנאואר בארה״ב, ״שילומים בגבולות האפשרות״ - כאילו זוהי תרומה. ״שוויון זכויות ליהודים היושבים בגרמניה״. ההצהרה מהווה רק תכסיס מדיני מחושב כדי להשכיח מהעולם את הפשע האיום ולהוליך שולל את דעת הקהל.

אנשי הרוח במדינת ישראל ובחוץ-לארץ, מטובי המשוררים והסופרים בעברית ובאידיש, בייחוד בארה״ב, יצאו במחאה חריפה נגד מגע ישיר עם המרצחים. אני מאמין שגם ראש ממשלתנו הנכבד הוא איש אשר רוח בו. ה״ריאליסטים״ אומרים שגישת המתנגדים היא בטלנות ודון-קישוטיות. הם שוכחים כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. בלי חזון ובלי ערכים מוסריים כל אומה ולשון אינה יכולה לעמוד. ה״בטלנים״ של ״חיבת ציון״ הביאו לתוכנית בזל, להצהרת בלפור ולהקמת המדינה, בשעה שהריאליסטים הביטו עליהם בביטול ובצחוק. אין אנו יכולים להכריח את שונאינו לאהוב אותנו, אך בידינו להכריחם להתייחס אלינו בלבם בדרך-ארץ. נבחרי עם ישראל, יש להתחשב במה שיאמרו הגויים, שהנה מכרנו את הבכורה, את כבוד עצמנו. ולמה יאמרו בנינו: ״מדוע חיללתם את זכר גיבורינו וקדושינו״?

אני מציע לפנות לאומות המאוחדות. עם ישראל נלחם במחנה המנצחים. דרישתנו היא שהאומות המאוחדות ידרשו את השבת הגזלה בשבילנו. הם יבינו להלך רוחנו. אפשר גם לערוך פטיציה של כל עם ישראל עם חתימות של מיליונים לאומות המאוחדות. זה יהיה ניצחון של מוסר, צדק ויושר.

ומממשלתנו, מן הסוכנות ומכל הארגונים אנו דורשים: אנא, הימנעו מכל מגע ישיר עם המרצחים. חוסו על כבוד ישראל. עיני כל ישראל נשואות אלינו, ואולי גם עיניהם של הדורות שהלכו לפנינו ואשר יבואו אחרינו. אם הדבר תלוי במגע ישיר, נוותר על השילומים. זכרו ואל תשכחו שההיסטוריה תחרוץ את משפטה עלינו. נדאג לכך שלא נתבייש מפני הדורות שיבואו אחרינו.

היו״ר י. שפרינצק: הישיבה הבאה מחר בשעה 16.00.

 

 

13 ב'. ישיבה מס' 15 - 5.11.1951

 

 

היו״ר י. שפרינצק: נחזור לדיון על הודעת שר החוץ.

אליעזר ליבנה (מפא״י): כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה. עומדות לפנינו הפעם ארבע שאלות לדיון: ההענקה מארה״ב, השילומים מגרמניה, הגנת המזרח התיכון והמשא-ומתן בפריס. השאלה השנייה היא שאלת השילומים מגרמניה. אני חושש שאיננו עומדים בעניין זה במצב מאושר ביותר. אני מבין ששר החוץ הבטיח דיון מיוחד בשאלה זו, ולצערי הרב, יהיה דיון זה שלא בנוכחותו (שר החוץ מ. שרת: מניין לך זאת?) - שמעתי ששר החוץ נוסע לפריס [לעצרת או״ם] (שר החוץ מ. שרת: לא הבטחתי לקיים את הדיון בשבוע הבא. אמרתי: ״כאשר יגיע יומו״) - אם זמן הדיון אינו ברור, אני מודה לשר החוץ על הערתו העובדתית.

אומר אולי בעניין זה קצת יותר משהיה ברצוני לומר. צרתו של העניין בכך שהופיע במאוחר. בציבוריות היהודית שררו בבעיה זו שתי דעות עקרוניות. כפי שאני מרגיש מחולקות הדעות בעניין זה במרבית הסיעות בכנסת.

היו שאמרו, שאסור לנו להיכנס למשא-ומתן עם גרמניה, ומשום כך אסורה תביעת פיצויים;

והיו שאמרו, שמוכרחים לקבל פיצויים, ואפילו קבלתם מחייבת כניסה למשא-ומתן עם גרמניה.

הפשרה הייתה: דחיית העניין, ודחייה זו לא הייתה מן הדחיות הקונסטרוקטיביות. אילו תבענו שילומים לפני כמה שנים, כאשר לא התקיימה ממשלה גרמנית מרכזית והפופולריות הגרמנית לא עלתה עדיין אצל שני היריבים העולמיים, היינו חזקים מאשר היום, לא היינו נאלצים לנהל דין-ודברים עם ממשלה גרמנית, ויכולנו לקבוע את הצורה הנאותה של שילומים, עכשיו, חוששני, עשויים אנו להסתבך בצורת שילומים שהיא קשה עלינו לאין-שיעור. ועוד ידובר בדבר.

על כל פנים, רצוי שבעניין אחד ייאמרו דברים ברורים לגמרי: כשם שהשילומים אינם פיצויים לדם שנשפך, כך אינם יכולים להיות הקדמה להכרתנו בגרמניה.

לא הכרזנו חרם על גרמניה, במידה שהכרזנו, כיוון שגרמניה חייבת לנו כספים רבים, ואפילו כספים שנגזלו בדרך שוד.

הכרזנו חרם - לצערי אינני בטוח אם דורנו המפולש מוכשר לכך בתום לב - מכיוון שנרצחו על-ידי גרמניה שישה מיליון יהודים. אם נקבל חלק מן השוד בחזרה, עדיין מפריד הדם של שישה מיליון היהודים בינינו לבין גרמניה. הייתי רוצה שיהיה ברור לכל ממשלה גרמנית, שתשלום פיצויים לא יצעיד אותנו כמלוא הנימה להכרה בגרמניה. עוד מוקדם הדבר. אין כל סימן לכך שהגרמנים חזרו בתשובה. אני מכיר קצת את העם הזה, ואיני רואה שם שום אותות להזדעזעות פנימית, לחרטה ממרקת שתהא חופפת - ולו במקצת - את חרדת הפשע. זאת אחת השאלות הגורליות ביותר של ישראל. היא עשויה להיכשל כאן חמורות. ביחסים בין עמים יש משקל לערכים מוסריים - על כל פנים תביעתנו לגבי גרמניה כוחה מוסרי, כי אין לנו כוחות כיבוש או אמצעי-לחץ כלכליים נגדה. הגורם המוסרי הוא התוקף היחיד שבשמו אנו דורשים פיצויים; והוא יתערער מיסודו ועצם הבסיס לתביעת הפיצויים יחולל אם זיכרון הנרצחים - והרוצחים - לא יבער בנו יומם ולילה ולא ידריך את התנהגותנו האנושית והפוליטית.

הייתי מציע להתייחס ביתר זהירות גם להודעות הגרמנים. לא הספיק הטעם הטוב לקנצלר הגרמני, שלא להכריז כבר בהודעתו הראשונה שכסף רב הם לא ישלמו. נציגי גרמניה המערבית הודו, לפחות מן השפה ולחוץ, באשמתם; החלק השני של גרמניה שותק עד היום - הוא כנראה אינו אשם כלל וכלל. אנחנו זוכרים קצת את ההיסטוריה האירופית החדשה. גם כאשר הגרמנים הבטיחו לשלם כסף רב, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, הם למעשה לא שילמו והתחמקו בדרכים שונות. ואילו עתה, כאשר מראש מודיעים שאפילו את מלוא הגזל אינם מתכוונים להחזיר - מניין האופטימיות? מנימוקים אנושיים-מוסריים ומנימוקים מדיניים-כלכליים כאחד חייבים אנו לנהוג כאן במלוא הזהירות. אני אומר זאת כאחד המחייבים את תביעת השילומים. שילומים צריכים לקבל, אבל לא בכל מחיר. כבודנו וחוט-השדרה המוסרי שלנו - יקר אפילו מפיצויים.

יזהר הררי (המפלגה הפרוגרסיבית): כנסת נכבדה. בעניין השילומים הבטיח לנו שר החוץ שיהיה דיון בדבר בטרם תיפול ההכרעה. כיוון שבעניין זה מחולקות הדעות בסיעתנו מבחינה מצפונית, החליטה סיעתנו שלא לכפות משמעת מפלגתית על חברי הסיעה. אני מציע שבדיון זה בכנסת לא יהיה ויכוח סיעתי, אלא שכל חבר כנסת יביע את השקפתו.

אשר לשילומים - ואני אומר שילומים, כי קראתי בעיתונים, ואני מקווה שאין זה נכון, שהנציגים שלנו קושרים את בעיית השילומים מגרמניה ואומרים שקבלת הכסף של השילומים מגרמניה תאפשר לשלם פיצויים למדינות ערב - הריני מבקש שיפרידו הפרדה מלאה בין עניין הפיצויים לערבים לבין עניין השילומים מגרמניה. כבר שמענו מנואם בקושטא, שביקש לקשור את הדברים האלה יחד, ואמר שהפשעים שעשו הנאצים הם כאפס וכאין לעומת הפשעים שעשתה מדינת ישראל (שר החוץ מ. שרת: מתי קראת זאת?) - הייתה ידיעה - ייתכן שזו ידיעה בלתי-נכונה - שנציג ישראל בוושינגטון אמר שקבלת השילומים מגרמניה תאפשר לשלם פיצויים למדינות-ערב.

אברהם דויטש (אגודת ישראל): בנוגע לשילומים מגרמניה ברור, כפי ששמענו כמעט מכל הנואמים, שכל הכסף והזהב שבעולם אין בכוחם לכפר דמו של יהודי אחד שנשחט על-ידי הנאצים. אין שום ספק שהעם היהודי לא ישכח לעולם, ואין צורך לומר שלא יסלח, את אשר עוללו לנו הגרמנים. שום הכאה על חטא לא תוכל למחות את אות הקין מעל הרוצחים הללו. אך השאלה העומדת לפנינו היא: האם מותר לנו לקבל את הכסף שנגזל מאיתנו? הצעקה היא לפי דעתנו מוקדמת מדי, כי עדיין לא ידוע בכלל עם מי עלינו לדון ומה תהיה צורת הדיון וצורת המשא-ומתן, ואם הדרישה תוכרע בחיוב.

וכאן אני מצטט את הנביא - יהא-נא לנו פסוק אחד ביואל לנגד עינינו: ״וניקיתי דמם לא ניקיתי, וד׳ שוכן בציון״. ומסבירים המפרשים, ובראשם הרד״ק: וניקיתי מכספם וזהבם שלקחו האומות, כי גם ישראל יקחו מהם זאת לעתיד לבוא, אבל דמם לא ניקיתי, דמם הנשפך לא אנקה אותם, כי כל כסף וזהב שבעולם שיתנו כופר נפשותיהם לא יהיו נקיים מדמם שנשפכו. וד׳ שוכן בציון, הוא בוודאי יודע מתי ואיך ייקום דם עבדיו.

אברהם סטופ (הציונים הכלליים): הוגד לנו, שעל גרמניה יהיה דיון נפרד. ייתכן. אך אינני יכול שלא לנגוע בדבר אחד: השתוממתי לשמוע את הטון בו דיבר שר החוץ בבית הזה על ראש הממשלה ההוא. רק המילה ״His Excellence״ הייתה חסרה ביחס לאותו אדם, וזה רק שש שנים אחרי השחיטה הנוראה. רוצח וגזלן, אפילו אם לוקחים ממנו חלק מהגזלה, אין לו זכות להצהיר הצהרות ואין מקום בבית הזה לציטטות מהצהרתו.

ישנו עניין אחר שלא הבינותי בשאלה זו. שמעתי מפי שר החוץ, שבעניין הערבים ידבר עם או״ם ולא באופן ישיר איתם. ובכן, יש אפשרות כזאת. לא יכולתי להבין, מדוע בעניין ערבים ישנה אפשרות לדבר דרך או״ם, ורק עם אנשים אלה [הגרמנים] יש להתחיל בשיחות באופן ישיר? אולם, כאמור, על זה יהיה עוד דיון מיוחד,

בנימין מינץ (פועלי אגודת ישראל): החלטה חיובית ועקבית על נכונותנו להגן על השלום ועל הדמוקרטיה ועל משטר החופש, כפי שמדינתנו זו מבינה אותו - היא אפוא בהתאמה גמורה לרחשי לבו של מרבית העם היושב בציון ובהתאמה גמורה לאינטרס החיוני של העם הזה ומדינתו. אולם החלטתנו מסויגת בסייג גדול אחד: אין אנו הולכים, לא עם המערב ולא עם המזרח, לשלום עִם עַם המרצחים הגרמני. לא שכחנו ולא נשכח את אשר עשה לנו עמלק. לעולם לא יהיה שלום בינינו ובין העם הגרמני, לא עם חלקו המערבי ולא עם חלקו המזרחי, שידי שניהם מגואלות בדם אחינו ואחיותינו. אולם בשום פנים אין פירושו של דבר שאנו מוכנים להשאיר את הגזלה בידי השודד אך-ורק משום שהשכיל, נוסף לשוד, גם לרצוח את הנגזלים. שילומים נתבע, ונוסיף בהם נדבכים לבניין מדינתנו - זאת הנקמה הגדולה שיש בידנו לנקום בחיית-האדם שקמה עלינו לכלותנו בדור הזה. בשילומים שנוציא מידיה נרחיב את בנייננו כאן, נבצר ונאדיר, על אפה ועל חמתה, את הדור היהודי הזה ואת מפעלו הגדול - מדינתנו.

יצחק בן-צבי (מפא״י): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים. ארשה לעצמי, בראשית דברי, להעיר על נקודה אחת שהמרצה, שר החוץ, הקדיש לה רק מעט זמן ודיבר עליה דרך אגב, אולם רבים מהנואמים עמדו עליה. זוהי שאלת יחסינו עם גרמניה. אף על פי שהשאלה הזאת עוד תעמוד, כפי שהבטיחו לנו, לדיון מיוחד, הרי אחרי כל מה שנאמר כאן ואחרי התנועה בעניין זה, חשבתי לנכון להעיר שתי הערות.

ההתנגדות שבציבור לכל מגע עם גרמניה, עם הממשלה הגרמנית של עכשיו, נובעת מטעמים יהודיים, מטעמים אנושיים, מטעמים מוסריים, והיא מובנה לכולנו. אין בזה שום הבדל בין המפלגות, בין הסיעות, בין אנשי היישוב הוותיק, כפי שאומרים, ובין העולים החדשים. כולנו נמצאים באותה המסגרת ואין צורך להסביר ולבאר זאת. אין גם צורך לנמק שהנאציזם הוא אויבנו, והוא פסול וטמא לא משום שהוא פשיסטי. אף אילו היה ליברלי או סוציאליסטי - והיו גם תופעות כאלו - היינו רואים בו באותה מידה את אויבנו ועוכר המין האנושי, ויחסינו אליו היה אותו יחס. אין לשחרר מאחריות לא את העם הגרמני ולא את הממשלה הגרמנית הזאת. בזה אין חילוקי דעות.

אולם, השאלה העומדת לפנינו היא אם עלינו לדרוש גם את הפיצויים; אם עלינו לבוא במגע או לא לבוא במגע? ועל זאת אני רוצה להעיר הערה אחת.

העובדה שגרמניה הנאצית השמידה שליש מעמנו, שישה מיליונים, ומיליונים מגזעים אחרים - העובדה של שוד, גזל והתעללות, עובדה זו אין לה כפרה. אין לה כפרה על-ידי שום פיצויים, אבל אין זאת אומרת שעלינו לוותר על כל שאר התביעות המוצדקות שאפשר להשיג. אפשר וצריך להשיג שני דברים: עונש לדוגמה ופיצויים. העונש תלוי לא לגמרי בנו. אולם, לוותר על הפיצויים - אני חושב שמי שמציע זאת טועה, מערבב שני דברים שונים ואינו עושה שירות טוב לעמו. יש עניינים של פרט, שאיש איננו יכול לייעץ לו לפרט שיוותר. אילו היה בכוחנו היינו לוקחים קונטריבוציה. כיון שאיננו יכולים לקבל קונטריבוציה, נעשה זאת בצורה אחרת.

אין אנו יכולים להחליט על הפרט, אולם יש גם עניין של הכלל. שדדו את הכלל, נשארו אנשים בלי יורשים והכלל הוא יורשם. ישנם בניינים, יש נכסי הכלל, יש תביעות הכלל, ואותה המדינה הדואגת לבניין הכלל, לבניין ישראל, אין לה הרשות לדעתי שתסתלק מתביעה זו. מה שנוגע לשאלת מגע - יש לנו ממשלה שתדע כיצד להתנהג בעניין זה. השאלה מה נתבע ואיך נתבע, זוהי שאלה שצריך למסור אותה לשלטון המבצע שלנו.

אבל יש נקודה אחרת שאינה נובעת, כמו נקודה זו, מדאגה לאינטרסים יהודיים.

וזהו עניין ההפרש וההבדל שעושים בין חלק לחלק, בין גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית. בשעה שפוסלים לא רק מגע עם גרמניה המערבית, אלא גם תביעה ממנה, נמצא חלק מאותם המחמירים - המתירים וגם מנסים לשבת עם גרמנים יחד בפסטיבלים ובכל מיני ועידות בתוך הטריטוריה הגרמנית המזרחית. האומנם גרמניה נחלקה לשני סוגים? האם יש תאנים טובות ותאנים רעות, והתאנים הטובות מרוכזות כולן בחלק אחד - בחלק המזרחי? זהו נימוק לא יהודי. אינני רואה פה דאגה לאינטרסים היהודיים כפי שאני רואה בחלק הראשון, שעמדתי עליו.

משה קלמר (הפועל המזרחי): בהקשיבנו לדברי האופוזיציה, לפחות לדברי רוב הנואמים, מרגישים אנו את חוסר הביטחון שבדבריהם לגבי הבעיות ששר החוץ הודיע עליהן אתמול. אם ניקח למשל את שאלת השילומים מגרמניה, הרי אף אחד מהנואמים לא התנגד לעצם קבלת השילומים האלה מלבד ידידי הנכבד, חבר הכנסת הרב ד"ר נורוק, שאני מבין אותו, אך אינני מסכים לדעתו. אינני מסכים לכך, שאם אנו מקבלים בחזרה את השוד שעם המרצחים שדד מן העם היהודי, אנו מוותרים בזה על כבודנו, על כבודו של העם היהודי. אך כל יתר הנואמים לא חלקו על עצם הדבר, שעלינו לקבל את השילומים. יש חולקים על הצורה, על המשא-ומתן, ואילו עצם הדבר אינו שנוי במחלוקת. מי מדוברי הממשלה, או מדוברי הסוכנות היהודית, רוצה לראות בקבלת פיצויים פיוס עם העם הגרמני, כפרה על השמדת הורינו, אחינו ואחיותינו, על השמדתם של שישה מיליון יהודים? וכי לא שמענו אתמול במפורש מפי שר החוץ, שאין הממשלה חושבת להיכנס לשום משא-ומתן פייסני עִם עַם-המרצחים אגב תשלום זה? אם כן, לשם מה כל הוויכוח? מדוע אינם יכולים כל חברי הבית הזה להיות מאוחדים בשאלה זו, שבקשר אליה אין כל חילוקי דעות לגופו של העניין?

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): כנסת נכבדה. על-פי בקשת יושב-ראש הכנסת הסכימה סיעתי לוותר על הנואם האחרון שלה. ואני משוכנע שחברַי כבר הביעו את דעת מפלגתי בשאלות הקשורות עם הודעת שר החוץ. ברצוני להתרכז בשאלה אחת, כמעט פרוצדורלית, העלולה להסעיר מאוד את הרוחות, ולא רק בבית הזה.

אני מצטער מאוד ששר החוץ שילב בדבריו, בכל זאת, למרות החלטת ועדת החוץ והביטחון, את השאלה שבמקומות ידועים קוראים לה בפשטות ״שאלת השילומים מגרמניה״. אומנם אחר-כך שמענו דיבור בחצי-פה שיהיה דיון מיוחד על כך, ושהפרק הזה מדברי שר החוץ יוצא מהודעתו. אני וחברי האמנו, שגם בהצעת ההחלטה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל יודגש, שמן ההודעה בת ארבעה פרקים יוצא פרק אחד, ושלא נעבור על כך לסדר-היום ושיהיה דיון מיוחד בעניין זה. אנו נצביע שהדיון יתקיים במהרה - בשבוע הבא.

כי היה זה עלבון צורב לשלב שאלות של הענקה [מממשלת ארה״ב] ושאלת ביטחון האזור עם שאלת השילומים מגרמניה, ובדיון זה שמענו לדאבוני - בפעם הראשונה בבית הזה - את המילים ״ראש ממשלת גרמניה״. חושבני שתוך שלוש השנים האחרונות לא שמענו את הביטוי ״ראש ממשלת גרמניה״ בבית המייצג את העם היהודי. לא נאה לומר שיש תקווה שהכספים שנקבל יקלו את מצבה הכלכלי של מדינת ישראל. בכל אופן, בי עברה צמרמורת קרה כאשר שמעתי את שר החוץ שלי מדבר כך על העם שניסה להשמיד אותנו. כאשר דיברתי בבית זה על בעיית הג'נוסייד, שמעתי מכל המפלגות דברים בוערים מאוד. אני זוכר את נאומו של חבר הכנסת שפטל בשאלה זאת. הוא היה סוער ובוער בלבו ובנפשו, וכן היו גם חברים אחרים מכל הסיעות.[6] ולשמוע אתמול שהדבר הוא כל-כך פשוט וקל, שמצבה הכלכלי של מדינת ישראל יוקל אם נתקשר בעקיפין או באופן ישיר עם ממשלת בון, שלדעתי גם היא נאצית, או בכל אופן מכוסה באותו העוול והפשע כמו אלה שקדמו לה - אין זה נאה.

עליתי על הבמה הזאת כדי להתריע; ואני פונה במיוחד למפלגת פועלי ארץ-ישראל בדברי אלה. אני אציע בפשטות שהם יצטרפו לדרישה להוציא מהודעתו של שר החוץ את הפרק שמדובר בו על היחסים עם גרמניה. אני מציע שהם יתנו יד לכך ולא יעמדו מן הצד ולא יתנגדו לקיום דיון מיוחד על שאלה זו בלי כל דיחוי.

היו״ר י. שפרינצק: הסיעות השונות הביאו הצעות לסיכום הדיון. אתן לבעלי ההצעות אפשרות לקוראן לפנינו אם הם רוצים בכך.

שר התחבורה ד.צ. פנקס: קיבלנו את ההצעות בכתב. אין צורך לקוראן.

היו״ר י. שפרינצק: נסתפק אפוא בכך שההצעות הונחו על השולחן.

אריה בן-אליעזר (תנ' החרות): הצעתנו לא הונחה על השולחן, ואני מבקש רשות לקוראה.

יעקב ריפתין (מפ״ם): גם אנו מבקשים לאפשר לנו לקרוא את הצעתנו.

היו״ר י. שפרינצק: אינני יכול למנוע מהסיעות השונות את האפשרות לקרוא הצעות. רשות הדיבור לנציג סיעת הציונים הכלליים.

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): יחד עם ההצעות אמסור הודעה קצרה.

היו״ר י. שפרינצק: אם ישנה הודעה, היא תימסר אחרי ההצבעה.

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): בבקשה. הצעתנו לסיכום הדיון על הודעת שר החוץ: הכנסת מחליטה לקיים בשבוע הבא דיון נפרד מיוחד על בעיית השילומים מגרמניה, ובו תקבע הכנסת את עמדתה לבעיה ולאותו חלק שלה שנזכר בנאומו של שר החוץ. עד לקביעת עמדה זו, לא תיזום הממשלה ולא תפעל בעניין זה.

משה סנה (מפ״ם): סיעת מפ״ם מציעה:

הכנסת שוללת כל אפשרות שמדינת ישראל תיכנס במשא-ומתן עם ממשלת בון, שמשמעותו הכרה עקיפה בממשלה ניאו-נאצית זו; הכנסת מתנגדת למדיניות החוץ של הממשלה ומביעה לה אי-אמון.

אריה בן-אליעזר (תנועת החרות): אני מתכבד למסור את הצהרת סיעת חרות לסיכום הוויכוח המדיני:

אנו שוללים כל אפשרות של משא-ומתן עם הגרמנים מרצחי עמנו ותובעים מממשלת ישראל להימנע מכל צעד בכיוון זה. על נציגי ישראל בעצרת האומות המאוחדות למחות על השתתפותם של משקיפי עם המרצחים הגרמני בעצרת ולדרוש את הוצאתם. אין לגרמניה מקום במשפחת העמים.

שמואל מיקוניס (מק״י): הצעת המפלגה הקומוניסטית הישראלית:

הכנסת דוחה בכל תוקף כל משא-ומתן באיזו אמתלה שהיא עם ממשלת בון הניאו-נאצית, המקימה מחדש את הצבא הנאצי בפיקוד הגנרלים ההיטלריסטיים ומשחררת את פושעי המלחמה - רבי הטבחים של אושוויץ ומיידנק - לשם הכנת תוקפנות חדשה המאיימת בסכנת השמדה של מיליוני יהודים ובני עמים אחרים. הכנסת דוחה בשאט נפש את הצהרתו הצבועה של אדנאואר ותובעת הפסקתו המיידית של משא-ומתן עם רוצחי עמנו הנאציים, המחלל את זכר שישה מיליוני קורבנותינו, המהווה התעללות ברגשות העם ופוגע חמורות בכבוד הלאומי. עם ישראל לעולם לא יהיה במחנה אחד עם הנאצים.

הואיל וממשלת בן-גוריון הסכימה להעמיד את מדינת ישראל, את עמדותיה האסטרטגיות ואת הפוטנציאל הכלכלי והצבאי שלה לרשות הגוש האטלנטי התוקפני להכנת מלחמת עולם חדשה נגד העמים שוחרי השלום שבראשם בריה״מ, על-ידי הסכמתה לצירוף המדינה לגוש תוקפני מזרח-תיכוני; היות וממשלת בן-גוריון הסכימה למעשה ומנהלת משא-ומתן עם ממשלת בון הניאו-נאצית, תוך השלמה למעשה עם הקמתו של הצבא הנאצי על-ידי הגוש האטלנטי התוקפני; והיות וצעדים אלה מפקירים את הביטחון והעצמאות של ישראל, מסגירים אותה לידי מציתי המלחמה האימפריאליסטית ומעמידים את הממשלה במחנה אחד עם הנאצים - מחליטה הכנסת להביע אי-אמון לממשלה.

מאיר ארגוב (מפא״י): בשם הסיעות המשתתפות בקואליציה אני מביא את הצעה הבאה:

״הכנסת רשמה לפניה את הודעת שר החוץ ועוברת לסדר-היום״.

היו״ר י. שפרינצק: אני מעמיד להצבעה את הצעת מפ״ם בדבר הבעת אי-אמון לממשלה.

 

הצבעה על הצעת אי-האמון

בעד - 16; נגד – 63.

ההצעה לא נתקבלה.

 

היו״ר י' שפרינצק: אני מעמיד להצבעה את ההצעה המרחיקה-לכת של סיעות הקואליציה.

שמואל מיקוניס (מק״י): לא! אני דורש הצבעה על ההצעה שלנו.

היו״ר י' שפרינצק: אני מעמיד להצבעה את הצעת הציונים הכלליים.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): הנוהג שלנו הוא שאם סיעה מבקשת להפריד סעיף מסוים מהצעתה ולהעמידו להצבעה בנפרד - יש לעשות זאת.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: שר החוץ הודיע, ואני חוזר על כך, כי לא הובאה שום הצעה לכנסת בעניין שילומים מגרמניה ולא תיעשה שום פעולה עד אשר יהיה דיון במוסד מוסמך של הכנסת.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): אני מקבל זאת.

 

הצבעה על הצעת הציונים הכלליים

בעד - 18; נגד - .4

ההצעה לא נתקבלה.

 

הצבעה על הסעיף השני של הצעת מפ״ם

בעד - 17; נגד - .52

הסעיף לא נתקבל.

 

הצבעה:

הצעת סיעת מק״י לא נתקבלה.

 

הצבעה על הצעת סיעות הקואליציה

בעד - 60; נגד – 36.

הצעת סיעות הקואליציה נתקבלה.

 

היו״ר י. שפרינצק: רשות הדיבור לחבר הכנסת ספיר להודעה.

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): כנסת נכבדה. שר החוץ, בסקירתו אמש, הביא לכנסת הודעה על עמדת הממשלה ופעולותיה בקשר לבעיית השילומים מגרמניה.

היו״ר י' שפרינצק: בעניין זה אין מקום להודעה. על כך כבר באה תשובת ראש הממשלה.

 

הערות

[1] דברי הכנסת 10, הודעת שר החוץ, עמ׳ 277־304.

[2] כאן מובאים רק חלקי הודעת שר החוץ, והדיון בה, שעניינם היחסים עם מערב־גרמניה ותביעת השילומים. מן ההודעה והדיון הושמטו קטעים ניכרים שעניינם השגת מענק כספי מארה״ב; כישלון מאמצי ועדת הפיוס; תנאי ישראל למתן פיצויים לפליטים הערביים; תוכניות המעצמות המערביות להגנת המזה״ת.

[3] ראה מסמך 7' עמ' 105 ואילך.

[4] אוטו גרוטוול (1894־1964). מראשי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. משלהי 1949 רה״מ מזרח־גרמניה.

[5] ״כיוון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואומר להן בואו ונעבוד עבודה זרה, ותרנית היא״, ירושלמי, עבודה זרה א לט.

[6] מדובר בדיון בכנסת ב-5.12.1949. ר' על כך מסמך 9, ע' 170 הערה 18.

 

העתקת קישור