8. הכנסת הראשונה - פרוטוקול ישיבה [1]237

                                                                                                                       13.3.1951

                              תביעת פיצויים מגרמניה - הודעת שר החוץ

 

 

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: רשות הדיבור לשר החוץ, למסירת הודעה.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב-ראש. ב-16 בינואר 1951 הגישה ממשלת ישראל, באמצעות נציגיה המוסמכים, לממשלות ארה״ב, בריה״מ, הממלכה המאוחדת וצרפת, איגרת על פיצויים והחזרת רכוש שחייבת גרמניה ליהודים. באותה איגרת דובר על התשלום וההחזרות המגיעים ליהודים כפרטים, ואשר לדידם קיימים כבר בעיקרו של דבר חוקים מסוימים בחלקים שונים של גרמניה המערבית. יחד עם זה נאמר באיגרת, כי סיפוק כל התביעות האישיות האלה אינו ממצה בשום פנים את החוב הכבד המוטל על העם הגרמני כלפי העם היהודי.

הממשלה הודיעה כי היא שומרת לעצמה את הזכות לעורר באיגרת מיוחדת שאלה החורגת ממסגרת החוקים הקיימים, הלא היא שאלת השילומים שחייבת גרמניה לעם היהודי בכללותו בעד גזל רכושם והחרמת נכסיהם של המוני יהודים ברחבי אירופה - אותם יהודים אשר הוכרעו לטבח ואשר אין כיום מי שיתבע אישית את החזרת רכושם או תשלום פיצויים בעד נזקיהם.

האיגרת השנייה הזאת הוגשה אתמול לארבע המעצמות הגדולות, ואותה אתכבד למסור לתשומת-לב הכנסת, ועם זה לידיעת הציבור הרחב בארץ ובחוץ-לארץ.

המסמך הזה משמיע באוזני המעצמות הגדולות, וקבל העולם כולו, תביעה שלא הוצגה עד כה על סדר-היום הבינלאומי. בו תובעת ממשלת ישראל להטיל על גרמניה שילומים בסך מיליארד וחצי דולר, שאינם אלא רבע מערך הרכוש השדוד. התביעה הזאת מוגשת מתוך הכרה כי העם הגרמני בכללותו אחראי להרג ולגזל שערך שלטונו הקודם בבית ישראל באירופה, וכי יש להטיל את האחריות הזאת על שתי חטיבותיו [המערבית והמזרחית].

את סכום השילומים תובעת ממשלת ישראל לעצמה, כי היא רואה את מדינת ישראל כנושאת זכויותיהם של המיליונים שנשחטו, וכזכאית ומצווה לתבוע את עלבונם, בהיותה ההתגלמות הממלכתית היחידה של העם, אשר עקב שייכותם אליו נגזרה עליהם כליה. תביעת השילומים מחושבת לפי הנטל שקיבלו על עצמם העם היושב בישראל, וקיבוצי היהודים בעולם כולו, בכלכלת שיקומם וקליטתם של חצי מיליון ניצולי השואה שהתיישבו או יתיישבו בארץ.

 

וזו לשון האיגרת:

 

תביעת העם היהודי נגד גרמניה היא ללא תקדים. אין זכר בדברי ימי עולם למעשה טבח ושוד בממדים כה עצומים, כאשר עולל העם הגרמני ליהודי אירופה. על-ידי מסע של השמדה שיטתית נמחו תוך שנים מעטות קהילות שלמות שעברן מונה יותר מאלף שנים. למעלה משישה מיליונים יהודים הומתו בעינויים, ברעב, בהרג וחנק המוני. רבים נשרפו ונקברו חיים. זקנים ונערים לא רוחמו. ילדים נגזלו מזרועות אימותיהם והוטלו לתוך הכבשנים. ישישים ניצודו והובלו למחנות המוות. בפולין, ובאזור הכיבוש של רוסיה בלבד, נספו למעלה מארבעה מיליונים יהודים. מגרמניה עצמה ומכל חלקי אירופה שבאו תחת שלטונה - מנורבגיה, מדנמרק, מהולנד, מבלגיה, מצרפת, מאיטליה, מיוון, מבולגריה, מיוגוסלביה, מרומניה, מהונגריה, מצ׳כוסלובקיה ומאוסטריה - נשלחו רכבות מלאות יהודים מדי חודש בחודשו למרכזי ההשמדה. טבח זה הוא אחד הפרקים המחרידים ביותר בתולדות המין האנושי.

בעקבות הרצח בא השוד, אף הוא בהיקף עצום. לפי אומדן זהיר שדדו הנאצים בגרמניה ובארצות אחרות באירופה שנפלו תחת שלטונם רכוש יהודי של 6 מיליארדים דולר. בסכום זה כלולים הקנס הקיבוצי של מיליארד מרק שהוטל על יהודי גרמניה בעקבות הפרעות שאירגנה ממשלת אותה ארץ בנובמבר 1938, וכן הקנסות, ההחרמות ומסי האפליה האחרים שהוטלו על-ידי השלטונות הנאציים על יהודי גרמניה, ואשר לדידם קיבלה עליה ממשלת הקהיליה הפדרלית הגרמנית את האחריות, בראותה את עצמה כרשות יורשת לרייך השלישי.

מסע ענק זה של רצח עם ושוד רכושו היה שיא תהליך הרדיפה והדיכוי שהתחיל ביום עלות הנאצים לשלטון בגרמניה. פסק-הדין של משפט נירנברג, שנערך על פושעי המלחמה הגרמנים העיקריים, הגדיר את המסע הזה כ״פרשת זוועה אנושית עקיבה ושיטתית שנערכה בממדים הגדולים ביותר". הקטעים המובאים להלן מתוך פסק-הדין ישמשו תיאור לתהליך רדיפת היהודים, החל מהקמת המשטר הנאצי ועד לסוף מלחמת-העולם השנייה. וזו לשון פסק-הדין:

 

"עם תפיסת השלטון בידי הנאצים הוגברה רדיפת היהודים. נחקקו סדרה של חוקי הפליה, אשר הגבילו את המשרות והמקצועות המותרים ליהודים; הוטלו הגבלות על חייהם המשפחתיים ועל זכויותיהם האזרחיות. בסתיו 1938 הגיעה מדיניות הנאצים לגבי היהודים לידי שלב שפירושו היה הוצאתם הגמורה מהחיים הגרמניים. אורגנו פרעות, נשרפו ונהרסו בתי-כנסת, נבוזו חנויות ונאסרו אנשי עסק יהודים דגולים. הוטל על היהודים קנס של מיליארד מרק, ניתנה סמכות להחרמת נכסים יהודים ונקבעו תקנות שהגבילו את תנועת היהודים לשכונות ולשעות מסוימות. הוקמו גטאות ברחבי הארץ ובפקודת משטרת הביטחון נאלצו היהודים לשאת טלאי צהוב על חזם ועל גבם. הטלת הקנס של מיליארד מרק והחרמת הפיקדונות היהודיים חלו בשעה שהוצאות הזיון הביאו את האוצר הגרמני במצוקה עד שהממשלה הוכרחה לעיין בצמצום תקציב הזיון.

רדיפת היהודים בגרמניה לפני המלחמה, אם כי הייתה קשה ומדכאה, אין להשוותה עם המדיניות שננקטה בשטחים הנכבשים בתקופת המלחמה. בתחילה דמתה המדיניות לזו שהייתה נהוגה בפנים גרמניה. היהודים נדרשו להירשם, הוכרחו לגור בגטאות ולשאת את הטלאי הצהוב והועבדו בפרך. אולם בקיץ 1941 נערכו תוכניות ל׳פיתרונה הסופי' של בעיית היהודים ברחבי אירופה. 'פיתרון סופי' זה היה פירושו השמדת היהודים. עוד בתחילת 1939 איים היטלר, כי זו תהיה אחת מתוצאות המלחמה אם תפרוץ. אז הוקמה מחלקה מיוחדת בגסטפו, בהנהלתו של אדולף אייכמן כראש מדור ב-4 של הגסטפו, לשם ביצוע המדיניות הזאת.

התוכנית לחיסול היהודים נכנסה לשלב של ביצוע זמן מועט לאחר ההתקפה על ברה״מ . על פלוגות מיוחדות של משטרת הביטחון ושירות הביטחון, שגויסו לשם שבירת כוח ההתנגדות של האוכלוסייה בשטחים שבעורף הצבאות הגרמניים במזרח, הוטלה המשימה להשמיד את היהודים באזורים אלה. יעילות עבודתן של הפלוגות המיוחדות מתגלמת בעובדה, כי בפברואר 1942 היה בידי היידריך^[2] להודיע כי אסטוניה נוקתה כליל מיהודים, ואילו בריגה הופחת מספר היהודים מ-29,500 ל-2,500. בסך-הכל הרגו הפלוגות, שפעלו במדינות הבלטיות הנכבשות, למעלה מ-135,000 יהודים בשלושה חודשים. פלוגות מיוחדות אלו לא פעלו בשום פנים ללא קשר עם כוחות הצבא הגרמניים. ישנן ראיות ברורות כי ראשי פלוגות אלו נהנו משיתוף פעולתם של מפקדי הצבא - מעשי אימים אלה היו תוצאה ישירה של המדיניות שנקבעה ב-1941. חלק מ'הפיתרון הסופי' היה איסוף היהודים מכל חלקי אירופה הנכבשים בידי גרמניה למחנות ריכוז. כל המסוגלים לעבוד הועבדו בפרך במחנות הריכוז. הבלתי^-מסוגלים לעבוד הומתו בתאי הגזים וגוויותיהם נשרפו באש. מחנות ריכוז מסוימים בטרבלינקה ובאושוויץ נקבעו למטרה עיקרית זו. אשר לאושוויץ שמע בית-הדין את עדותו של הֶס,^[3] מפקד המחנה למן 1 במאי 1940 ועד 1 בדצמבר 1943. הוא העריך, כי במחנה אושוויץ בלבד הושמדו באותו פרק זמן 2.5 מיליון נפש ועוד 500,000 גוועו במחלות וברעב. בעדותו תיאר הס את מיון הקורבנות להשמדה לאמור:

'אלה שהיו מסוגלים לעבודה נשלחו לתוך המחנה. אחרים נשלחו מייד למתקני ההשמדה. ילדים בגיל רך הושמדו ללא יוצא מן הכלל. לעיתים קרובות מאוד הסתירו נשים את ילדיהן תחת שמלותיהן, אבל כמשצאנום שלחנו את הילדים כמובן להשמדה'.

וכן תיאר הס את עצם תהליך ההריגה:

'המתת האנשים בחדרי המוות ארכה מ-3 עד 15 דקות, הכל לפי תנאי מזג האוויר. ידענו מתי האנשים מתו, שכן צריחתם הייתה פוסקת. כרגיל היינו ממתינים כמחצית השעה לפני שפתחנו את הדלתות וסילקנו את הגוויות. לאחר סילוק הגוויות היו אנשי הפלוגות המיוחדות שלנו מסירים את הטבעות ועוקרים את הזהב משיני הפגרים'.

מכות, הרעבה, עינויים והרג היו דבר יום ביומו. בכלואי דכאו נעשו ניסויים אכזריים באוגוסט 1942. היו משקיעים את הקורבנות במים קרים עד שדרגת החום של גופם ירדה ל[מינוס] 28 מעלות סנטיגרד, ואז היו מתים מייד. כן נעשו ניסויים בחדרי לחץ על מנת לקבוע את תגובת הגוף בגובה רב, וכן על מנת לברר כמה זמן יוכל אדם להישאר בחיים במים קפואים, ועוד ניסויים בכדורי רעל, במחלות מידבקות, ובעיקור גברים ונשים על^-ידי קרני רנטגן ושיטות אחרות.

נשמעו עדויות כיצד נהגו בקורבנות לפני מיתתן ולאחריה. נשמעה עדות כי היו גוזזים את שער הנשים לפני הריגתן ושולחים את השיער לגרמניה לשימוש בתעשיית מזרונים. גם את הלבוש, הכסף ודברי הערך של המוצאים להורג היו מנצלים ושולחים ללשכות המתאימות לשימוש. את שיני הזהב וסתימות הזהב היו מוציאים מפיות המומתים ושולחים לרייכסבנק. לאחר שריפת הגוויות השתמשו באפר לזיבול. בכמה מקרים נעשו ניסיונות להשתמש בשומן של הגוויות לתעשיית סבון. פלוגות מיוחדות שוטטו על פני אירופה למצוא יהודים ולבצע בהם את 'הפיתרון הסופי'. משלחות גרמניות שוגרו לארצות גרורות כהונגריה ובולגריה לסידור משלוחים של היהודים למחנות ההשמדה. ידוע כי עד סוף 1944 הוצאו להורג באושוויץ 400,000 יהודים מהונגריה. כן נגבתה עדות על פינוי 110,000 יהודים מחלק של רומניה לשם 'חיסול'. אדולף אייכמן, אשר עליו הטיל היטלר את ביצוע התוכנית, העריך כי המדיניות הזאת הביאה לידי הריגת 6 מיליונים יהודים, בכללם 4 מיליונים שהומתו במוסדות ההשמדה".

פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חומרי. העם היהודי קיפח שליש ממניינו. מרבית יהדות אירופה הוכחדה: מכל ארבעה יהודים באירופה נרצחו שלושה. כל פיצוי שהוא, ויהי גודלו כאשר יהיה, אין בו שילומים על אובדן חיי אדם וערכי תרבות או כפרה על הסבל והייסורים של אנשים, נשים וטף, שנהרגו ונטבחו בכל דרך בלתי-אנושית. כאשר הודה [קרל הרמן] פרנק, אחד הנאשמים העיקריים במשפט נירנברג: "אלף שנים יעברו ועוון זה של גרמניה לא יימחה". כל הניתן להיעשות הוא להשיג שילומים ליורשי הקורבנות ושיקום לנותרים בחיים. יהודים נהרגו, אבל העם הגרמני עודנו מוסיף ליהנות מפירות הטבח והביזה שעוללו מנהיגיו הקודמים. עליו ייאמר: ״הרצחת וגם ירשת?״ את המתים אין להחיות, את ייסוריהם אין להשיב, אולם המעט שאפשר לדרוש הוא כי העם הגרמני יהיה נתבע להחזיר את הרכוש היהודי הנגזל ולשלם בעד שיקום שארית הפליטה. מלכתחילה מילאה ארץ-ישראל תפקיד ראשון במעלה בקליטתם ובשיקומם של הנותרים בחיים. בפרוץ רדיפות הנאצים בגרמניה באביב 1933, מייד באו יהודי ארץ-ישראל של אז לעזרה. זרם בלתי-פוסק של יהודי גרמניה - זרם אשר הלך והתרחב עם הכרעת אוסטריה וצ'כוסלובקיה והצטרפות יהודי ארצות אלו לתנועת המנוסה - מצא דרכו לארץ-ישראל. בתקופה שבין הקמת המשטר הנאצי לבין פרוץ מלחמת-העולם השנייה התיישבו בארץ יותר מ-75 אלף פליטים מארצות השלטון הנאצי באירופה המרכזית. גם בשנות המלחמה, על אף ההגבלות שהוטלו [ע״י הבריטים], לא פסקה עליית היהודים מאירופה. נעשו מאמצים ללא ליאות להוציא יהודים מארצות שנסחפו בנחשול הכיבוש הנאצי או שנשקפה להן סכנה זו. עם גמר המלחמה סיכנו יהודי ארץ-ישראל את כל קיומם ועתידם, כדי להביא לחוף מבטחים את אלה ששרדו לפליטה מהטבח הגדול. כאשר הוקמה לבסוף מדינת ישראל, ראשית מעשיה הייתה פתיחת שערים לפני היהודים הנידחים בארצות ההרג והשמד. בין שנות 1939 ו-1950 הובאו לארץ קרוב ל-380 אלף יהודים משטחי השלטון והכיבוש הנאצי. יחד עם היהודים שעלו ממרכז אירופה בשנות הפורענות הנאצית שלפני המלחמה יעלה המספר הכולל על 450 אלף נפש. רוב הניצולים לא הביאו לארץ אלא את גופותיהם החלושים. רכושם נגזל מהם זה כבר. רבים מהם הפכו לנכים וחשוכי מרפא - בני אדם, אשר בריאותם נהרסה ללא תקנה, ואשר ישראל בלבד הייתה מוכנה לתת להם מקלט.

שלא כארצות כניסה אחרות, שבהן נקלטים המהגרים על נקלה לתוך משק מפותח העומד על מכונו, הוכרחה ישראל לעשות מאמצים מיוחדים על-ידי הקדשת סכומים עצומים מקרנות ציבור להשקעה ולהחזקה, כדי ליצור אפשרויות מחיה לבאים. כל המבנה הכלכלי של המדינה הצעירה היה מכוון מלכתחילה לשרת את המטרה המכרעת הזאת. אף על פי שהגיעה תמיכה רבתי מיהודים בחוץ-לארץ, הרי מרבית ההוצאות, שהיו כרוכות בקבלתם ובקליטתם של העולים, רבצה על שכם העם היושב בישראל. הוטלו מיסים כבדים והונהג משטר חמור של צנע; העם קיבל את אלה באהבה, כדי להמציא מעון ומחיה למתיישבים החדשים. אין זו הפרזה לדרוש כי העם הגרמני, האחראי לכל השבר הזה והמחזיק כמקודם בנכסים הכלכליים שנלקחו מהיהודים, כמתים כחיים, יהא נתבע לשילומים לטובת הניצולים. עם גמר המלחמה, כאשר נתכנסו בעלי-הברית עטורי הניצחון לחלק את הפיצויים המגיעים מגרמניה, לא היה עדיין לעם היהודי מעמד חוקי במשפחת האומות הריבוניות. לפיכך, אף על פי שמבחינה מוסרית היו תביעותיו חזקות מתביעות כל עם אחר אשר סבל מיד הנאצים, לא היה גואל להן באותו מעמד. הגיעה השעה לתקן מעוות זה.

ישראל היא המדינה היחידה הרשאית לדבר בשם העם היהודי - אותו עם אשר ההשתייכות אליו הייתה סיבת מותם של שישה מיליונים אדם. מדינת ישראל הוקמה בכוונה תחילה לשמש בית לכל היהודים הנרדפים והנידחים. את האחריות הזאת מילאו אנשי ישראל תמיד בגופם ובנפשם. במלחמה נגד גרמניה הנאצית נלחמו בניו ובנותיו של היישוב העברי בארץ ביחידות לאומיות בתוך כוחות בעלי-הברית. החטיבה היהודית הלוחמת נטלה חלק בהכרעתו הסופית של האויב בחזית איטליה ומילאה תפקיד פעיל בהושטת ישע וסעד לניצולים בחלקים שונים של אירופה. הכרת האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים מחדש את מדינתו באה כשילומים בעד כל מעשי העוול שנתייסר בהם העם היהודי בכל הדורות ואשר הגיעו לשיאם במסע ההכחדה הנאצי. כשקמה המדינה היא העמיסה על עצמה מייד את נטל הקליטה והשיקום של ניצולי השואה. מפני כל הטעמים האלה רואה מדינת ישראל את עצמה זכאית לתבוע שילומים מגרמניה בתורת פיצוי לעם היהודי. הסכום שיש לתבוע צריך להתייחס, מצד אחד, לנזקים שסבל העם היהודי מידי הגרמנים, ומצד שני להוצאה הכספית הכרוכה בשיקומם בישראל של אלה שנמלטו מפני הפורענות הנאצית או נותרו בחיים לאחריה. אין בידי ממשלת ישראל להשיג ולהגיש נתונים מפורטים על הרכוש היהודי שהוחרם או היה למשיסה בידי הגרמנים ואשר, כאמור, נאמד באופן מוסמך בסך שישה מיליארדים דולר. ממשלת ישראל יכולה לבסס את תביעתה רק על הסכומים שכבר הוצאו ושעוד יוצאו להתיישבותם ולקליטתם של עולים יהודים מארצות שהיו כפופות לשלטון הנאצי. מספרם של אלה נאמד בסך הכל ב-500 אלף ושיקומם כרוך בהוצאה של מיליארד וחצי דולר. סכום זה מתאים בערך לשווי היצוא של גרמניה המערבית בלבד בשנת 1950 - יצוא העשוי לגדול במידה ניכרת בשנת 1951 עם המשך התאוששותה הכלכלית של גרמניה. אם יסודרו התשלומים במשך מספר שנים ויועברו בחלקם בצורת סחורות, אין להניח כי תשלום פיצויים בסכום זה יעלה על יכולתו של העם הגרמני. שום הסדר של בעיית הפיצויים מגרמניה אינו יכול להיחשב כהוגן מבחינה משפטית ומוסרית, אם לא יביא בחשבון את תביעת המינימום הזאת בשם הנפגעים העיקריים של המשטר הנאצי. כן לא תיתכן כל התקדמות לקראת החזרת גרמניה למקומה במשפחת אומות העולם כל עוד לא ישולם החוב היסודי הזה."

 

עד כאן דברי האיגרת.

פירעון השילומים שתובעת באיגרת הזאת מדינת ישראל לא יפטור את השלטונות הגרמנים מהאחריות המוטלת עליהם לשלם עד תום את המגיע ליהודים, קורבנות הפורענות ונפגעיה. פירעון זה ישמש רק תרומה לסילוק החשבון בין העם הגרמני והעם היהודי. הצדקת התביעה המוגשת על-ידי ישראל היא החלטית ואינה תלויה בנסיבות הזמן או המצב הבינלאומי. אולם ממשלת ישראל מביעה את הכרתה כי ועידת ארבע המעצמות, העתידה, כפי שיש להניח, להתכנס בקרוב, חייבת לדון בתביעת השילומים ולהטילה על השלטונות הגרמניים. במרכזה של הוועידה הזאת תעמוד שאלת ההסדר הסופי של יחסי המעצמות הגדולות עם גרמניה. ממשלת ישראל אינה מעלה על הדעת כי ייפתחו לפני העם הגרמני שערי העולם התרבותי השוחר שלום לא רק כשידיו מגואלות בדם, אלא גם כשהביזה עודנה באמתחתו. יש יום חשבון - והיום הזה הגיע.

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: לפי החלטת ועדת החוץ והביטחון, יתקיים הדיון בכנסת בקשר עם הודעתו של שר החוץ, בשבוע הבא. אשר לזמן הדיון - על כך יוסכם בין יושב ראש ועדת החוץ והביטחון ובין הנשיאות. עכשיו נעבור לסעיף 2 של סדר-היום.

שמואל דיין (מפא״י): האם אפשר להציע משהו? אני מבקש להציע הצעה קצרה, במילים אחדות, ממקום מושבי.

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: אני יודע שכאשר באה הצעה קצרה של מילים אחדות, באות אחריה הצעות מכל הצדדים. וכדי להימנע מכך, לא אתן רשות הדיבור.

שמואל דיין (מפא״י): לא אגזול זמן, אלא אציע את הצעתי מן המקום, ברגע אחד. אין אתה יכול לדעת מה יש בפי להציע. אני מציע לכנסת: הואיל ואחרי ששמענו את האיגרת אין בכוחנו הנפשי להמשיך בדברי-חול. נפסיק את הישיבה לזמן-מה.

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: אני מכריז הפסקה לרבע שעה.^[4]

 

הערות