מוצ"ש,  10.8.1946

 שלום, פואה!

שישה שבועות!

תודה על הספרים והפרחים, לך ולבטי. אלא הספר ששלחה בטי כופל את הספר ששלח לי גדעון רופר,[1] ולכן אני מחזירו - שמא תוכל להחליפו באחר, רצוי novel טוב. ואשר לפרחים, הרי השושנים הגיעו כמושות ועלובות. רובן גוועו לגמרי וכל מים חיים לא הועילו להחיותן. אחדות כאילו שאפו רוח, אבל רק לשעה קלה ושוב נבלו. משמע שהניסיון לא הצליח ואין לחזור עליו. הציפורנים החזיקו מעמד.

שילחי לי מלון ערבי-אנגלי. ישנם שני כרכים, ערבי-אנגלי ואנגלי-ערבי, אחד אדום ואחד ירוק, מחברם אחד אליאַס. ובכן את הערבי-אנגלי.

לא אכחד כי הצטערתי על שהפסקת את מכתבך באמצע, זו הפעם השנייה. חוששני שדברים העולים בדעת הכותב בשעתם, ונדחים לפעם אחרת, סופם מִטשטשים או משתכחים ונמצאתי מפסיד. מלבד הקשר "המיוחד" שבינינו, הרי מכתביך הם בשבילי צינור יחיד במינו לעולם החיצון, כי ז"ש וא"ש כותבים סעיפים סעיפים בעניינים מסוימים ומצומצמים, ואילו אצלך יש רקע הרבה יותר רחב עם הלך נפש. בעצם אינני יודע מדוע אין כותבים לי כל מיני אנשים בדואר. למה לא יופגן היחס האישי והציבורי כלפי השלטונות?

לא העירותי על נקודה אחת במכתבך, המוסר מהשבות ז"ש על העתיד. החשש שהיעדרי מהארץ עלול לעלות לי בהפסד מעמדי בציבור אינו נראה לי, ועכ"פ איני סבור שחשש כזה צריך להכריע.

לנחמה אכתוב, אם כי איני בטוח שאיני כלול אצלה בין האשֵמים.

שלום לך מהבוקר - יום א'.

מ.[2]