דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                               תל-אביב, 9.6.1936

 

אני מודה שאבד לי חשבון השלבים במאורעות, אך נדמה לי שהגענו היום לשלב של הפסקת משא-ומתן פוליטי רשמי בין הממשלה והנהגת התנועה הערבית, ושל אחיזה באמצעים יותר נמרצים לחיסול המהומות. יחד עם זה אפשר לומר, שהממשלה מניחה שעדיין לא הגיעה השעה להשתמש באמצעים הנמרצים ביותר; אולי תגיע שעה כזאת, אבל לדעתה אין להקדים את הדברים.

על יסוד התרשמותי והאינפורמציה שבידי עלי לקבוע, שהממשלה לא רצתה במהומות בארץ, ומכל-מקום לא בהתפשטותן. [---] אולם משפרצו הניח הנציב, כי מבחינה מסוימת הן רצויות, באשר יש בהן במידת-מה אישור לדרכו בפוליטיקה של הארץ. בזה יש להסביר את השיטה של אי-אחיזה באמצעים נמרצים ביותר בימים הראשונים למאורעות, כשאפשר היה לשבור אותן באמצעים הרבה יותר קלים משדרושים לכך עכשיו.

בטיפולו של הנציב בחיסול האנרכיה היה הקו שלו, בדרך-כלל, גם להטיל עונשין וגם להתנהל לאט. אינני יכול לומר שכל מה שנעשה על-ידי הממשלה בשטח זה היה אך טעות, כי אין לדון אדם עד שתגיע למקומו. לגבי אותן ההכרעות שניתן לי לראותן, אין אני יכול לומר שאדם מאיתנו היה תמיד מכריע לצד "היד החזקה" דווקא. אבל אין לי ספק שנעשו טעויות חמורות. אולם טעויות כאלו נעשו בשעתן גם בחלקים אחרים של האימפריה הבריטית, במקומות שגורם יהודי לא היה בנמצא, ואין אפוא להסביר את הטעויות שנעשו בכך שלא אכפת לו, לנציב, אם ייעקרו עצים, ייהרסו פרדסים, או ייהרגו כמה יהודים. אי-אפשר לומר שפעולת הממשלה הייתה מקבלת צורה אחרת לו פגעו המאורעות באנגלים ולא ביהודים. [---]

אילו הנחנו שהממשלה היא כל-יכולה, ואם איננה מדכאה את המהומות מייד הרי זה מפני שאיננה רוצה – [כי אז] צריך היה לכתוב מחדש הרבה פרקים של ההיסטוריה הבריטית. במקרים רבים היו מהומות מכוונות במישרין נגד הממשלה – בעיראק, במצרים וכו' – וברשות הממשלה היו כוחות הרבה יותר גדולים, ואף-על-פי-כן לא דיכאה את המהומות בכוח. בכל המקרים האלה הייתה מחלוקת בין אנשי השלטון, היו שתבעו לנהוג ביד חזקה, והיו שאמרו שהתבונה הפוליטית מחייבת לא להגדיש את הסאה, אחרת עלולות הסכנות להחמיר עוד יותר. אני חושב ששיקול-דעת כזה היה גם כאן. [---]

הקו ה"קונקטטורי"[1] הזה בשמירת הביטחון נמשך גם עתה; ובעצם נגררת הממשלה גם עכשיו אחרי התפתחות הדברים באמצעים שהיא נוקטת בהם יותר משהיא מקדימה אותה. הפעולה המשפטית ופעולת המשטרה והצבא נעשות לסירוגין ולשיעורין. הגברת הצבא בארץ נעשתה כל הזמן בהדרגה. משני בטליונים הגיעו עד לשבעה, ואולי יגיעו ליותר. אולם עד שהגיע הכוח המוגבר, ועד שנעשו הסידורים להפעלתו, נתברר ששוב איננו מספיק וכבר יש צורך בכוח נוסף. [---] הוא הדין גם לגבי אמצעים אחרים. לדוגמה, חוק המאפשר פתיחת חנויות מתוך כפייה. [---] עניין גירוש המסיתים אף הוא בא באיחור. וכשכבר החלה הממשלה בגירושים, החליטה לא לגעת באנשים הראשיים אלא בעסקנים צדדיים. עכשיו היא פגעה גם בצמרת, אבל אינני יודע אם תוסיף ללכת בדרך זו. [---]

אם מסַכמים אפוא את מעשי הממשלה, מתגלים הפיגור ואי-השלמות, אבל מוכרחים גם להודות שנעשה לא מעט, ובעיקר תחת השפעתנו ולפי דרישותינו. אומנם דרישותינו נתמלאו כמעט תמיד באיחור ותוך קיצוצים, אבל אינני יודע אם הייתה איזו דרישה שנדחתה לגמרי. היו גם מקרים שדרישות חריפות מאוד שלנו נתקבלו מייד על-ידי הממשלה המרכזית, אך כשהגיעו לביצוען נמצאו במקומות אנשים שלנו שנבהלו ולא נתנו להוציאן לפועל. היה מקרה שהסוכנות הציגה דרישה לאסור את כל ועד השביתה במקום אחד, למען ישמש הדבר מופת למקומות אחרים, ופקודה כזאת אכן ניתנה מייד על-ידי הממשלה המרכזית. אולם כשהגיעה הפקודה למקום, נמצאו עסקנים מקומיים, גם עסקנים הנאמנים עלינו – אשר בראשית המהומות טענו נגדנו שאיננו דורשים אמצעים די חריפים – שבאו לכלל דעה כי אסור לבצע את הפקודה, ואם תבוצע עלולה להיות התפרצות שלא יוכלו להשתלט עליה. הם פעלו בכוחות מאוחדים לשם ביטול הפקודה, שאנחנו דרשנו מהממשלה על יסוד האינפורמציה שקיבלנו מאותם האנשים עצמם. [---]

לפעמים נדמה לנו כי אין פרובלמה אחרת מלבד הביטחון, ואנו טוענים נגד הממשלה שבקביעת אמצעי המלחמה נגד המצב הפרוע בארץ יש לה גם שיקולים פוליטיים. אבל גם אנחנו בעצמנו איננו מחליטים בכל העניינים רק על-פי צו הביטחון, ואיננו יכולים להתעלם גם מהבחינה הפוליטית. נכון ששיקול הדעת הפוליטי שלנו הוא אחר מזה של הממשלה, אבל גם אנחנו איננו יכולים לנקוט עמדה של ביטחון בכל מחיר. למשל, אי-הסכמתנו אפילו לדון בעניין הפסקה זמנית של העלייה, אף-על-פי שהיה ברור – מכל מקום בשבועיים הראשונים של המאורעות - כי אמצעי זה עשוי לחסל את המאורעות. כך אנו מחויבים לשקול גם את עניין "המצב הצבאי".

כדי לתת חופש גמור לכוחות-הצבא לדכא את המאורעות ולהשתלט על המצב, הכרחי להכריז "מצב צבאי", אבל צריך לדעת שאז ייפסק במידה רבה הקשר הקיים עכשיו בינינו ובין השלטון, משום שצבא אינו מקשיב לארגומנטים ואיננו מרבה בשיחות. עם הכרזת "מצב צבאי" בארץ יימסר כל השלטון לכוח שמבחינתנו הוא כוח עיוור, שאולי ישיג את המטרה המבוקשת בשטח הביטחון, אבל מי יודע באיזה מחיר תעלה לנו השגתה. ברור שהתחשבות השלטון הצבאי בענייני כלכלה, תחבורה וכו' לא תהיה דומה לזו שישנה לשלטון האזרחי. יתר על-כן, הצד הפוליטי שבעניין העלייה עלול אז לקבל צורה אחרת. השלטון הצבאי אין לו צורך אפילו להכריז על הפסקת העלייה באופן זמני, הוא יכול פשוט לצוות לא להוריד אנשים מהאוניות במשך זמן מסוים, והתוצאות הפוליטיות למעשה תהיינה כאילו הוכרזה הפסקת העלייה. שיקולי דעת אלה עומדים לפנינו; ואם דרשנו באופן מפורש אמצעים מסוימים, כגון חיפושי נשק, דיכוי כנופיות וכו', הרי דרישה להכרזת "מצב צבאי" לא הצגנו. היה לנו משא-ומתן עם הממשלה בעניין זה ואמרנו רק זאת: במקרה שתמצאו לנחוץ להכריז על "מצב צבאי", אל תעשו זאת בכל הארץ אלא קודם במחוזות הנגועים ביותר. תשובת הממשלה הייתה שהיא מקווה שהדברים לא יגיעו לידי צורך להכריז "מצב צבאי".

[---]

התנודות בין רפיון ידיים והתעודדות בקרב ההנהגה הערבית נעשו חריפות אחרי הגירושים הראשונים, ונתגברו עם הגירושים האחרונים. אף-על פי-כן, אפשר לציין שבקרב ההנהגה הערבית שוררת הרגשה של אין-מוצא, ושעל הממשלה לחלץ אותם באשר בעצמם אינם יכולים לסגת אחור. בהם שולט המון סוער ופרוע ונסיגה מצדם פירושה איבוד עצמם לדעת. מהן המסקנות?

המסקנה הראשונה, אף אם תהא נראית בנלית, היא שאנו עלולים עוד לעמוד בפני ניסיונות חמורים מאלה שעמדנו בהם. מוסדות המשטר מעורערים, נתגלו גם נגעים כלכליים רציניים, גם דעת הקהל הבריטית, שהייתה לטובתנו בתחילת המאורעות, משתנה והולכת, והגורם העיקרי לשינוי זה הוא התמשכות המהומות. לפיכך הצו הראשון בשעה זו הוא: עצבים חזקים כדי להחזיק מעמד.

המסקנה השנייה – הגברת כוחנו. בעניין זה נקטנו מלכתחילה:

א. בקו של מקסימום כוח לגלי;

ב. בקו של מקסימום פעולה במסגרת החוק ולא פעולה עצמאית, שפירושה התנגשות עם המשטרה והצבא על כל צעד ושעל;

ג. בקו ה"ההבלגה;[2]

ד. בקו של תגובה נמרצת על כל התקפה עלינו.

בעניין הכוח הלגלי השגנו משהו, אם כי תמיד לשיעורין ובמקוצץ. [---] בשעתו דרשנו 500 שוטרים מוספים וקיבלנו רק 100 [---] עכשיו אנו דורשים 2,500 שוטרים מוספים מזוינים בנשק צבאי. למספר זה הגענו באופן אינדוקטיבי. קבענו צורכי כל מקום ומקום על-פי מפת הארץ ממטולה ועד באר-טוביה, והגענו למספר הנ"ל. מלבד ואת דרשנו 1,500 רישיונות נוספים לרובי-ציד בשביל כל הארץ. דרשנו, אפוא בסך-הכל 4,000 אנשים מזוינים באופן לגלי. על זה אמרה הממשלה: הרי זה ליגיון יהודי! אמרנו: כן, ליגיון לגלי, אבל לא מרוכז במקום אחד, אלא מפוזר בכל הארץ. אינני בטוח שהממשלה תמלא את דרישתנו במלואה, ואני חושש שנקבל פחות משמקווים חברים אחרים. על-כל-פנים, אין ספק שכמה מאות שוטרים נוספים נקבל תיכף, אם כי הגיוס לא יתנהל בקצב הדרוש לנו.

בעניין מניעת התנגשות עם המשטרה ופעולה מתוך שיתוף איתה היה ויכוח גם במרכז וגם במקומות אחרים – אם לצאת לשמירה גם שלא בתיאום עם המשטרה. אומנם נשמעו דעות שבגדנו במסורת "השומר", אך יש לדעת שכמה ממייסדי "השומר" היו בדעה אחת איתנו, שלא ייתכן לצאת לשמירה בלא תיאום עם המשטרה.

[---]

אי-אפשר ללכת בשני כיוונים בבת-אחת:

מצד אחד קואופרציה בין מרכז הפעולה הפוליטית שלנו לבין השלטון,

ומצד שני פעולת המקומות על דעת עצמם. גם במקומות יש משטרה, ואם פועלים ללא תיאום מתנגשים איתה. אם המקום פונה לעזרת משמר המשטרה, לא ייתכן שיפעל באותו זמן על דעת עצמו.

נכון שזה מצב מורכב. אילו היה בכל הארץ משטר תל-חי – משטר של חוסר משטרה – ומצב כזה עלול עוד להיווצר, היה מעמדנו אחר. אבל כל זמן שאין מצב כזה אז אחת מן השתים: או שאנו מוותרים על עזרת המשטרה או שמוכרחים להסתגל למסגרת הקיימת. ברור שעל-ידי שיתוף עם המשטרה אנו מפסידים, אבל השאלה היא אם במצב אחר לא היינו מפסידים יותר. [---]

על-כל-פנים, עכשיו המצב הוא כזה שאין מקום שאין בו משטרה ושאין בו גם כוח נוסף יהודי, המתגבר והולך. יחד עם זה אמרנו: בכל מקום שיש התקפה עלינו צריכה לבוא מצדנו תגובה נמרצת. התקפה ישירה כזאת עלינו לא הייתה עד עכשיו. דבר זה מבדיל את המאורעות הנוכחיים מאלה שהיו ב-1929. הפעם שינה האויב את תכסיסו, ואנחנו איננו מוכנים לתכסיס שהאויב נקט בו. כל צבא לומד מניסיון המלחמה האחרונה, וגם אנחנו נצטרך ללמוד מן המאורעות האלה על דרכי הגנתנו ולשנות את תכסיסינו. אבל איננו יכולים לנקוט בשיטת הירייה מהמארב כמו האויב. קשה לקבוע מהו התכסיס שעלינו לנקוט לעומת שיטתם. ברור רק שבכל מקום שיש התקפה עלינו, צריכה לבוא תגובה נמרצת מצדנו (מתוך מקסימום זהירות שלא להתנגש עם המשטרה, אבל בשום אופן אין להימנע מתגובה). [---]

אינני יודע אם צריך אני לדבר על העניין שקוראים לו "הבלגה", אבל דמי רותחים בי כשאני קורא מאמרים של בחורים מחוצפים בחוץ-לארץ, כמו מאמרו של [עזריאל] קרליבך ב"היינט", הכותב שהוא מתבייש ביישוב העברי. מהי ההתעללות המנוונת הזאת? אילו הייתה כאן מלחמה של 400 אלף יהודים נגד 800 אלף ערבים, הייתה המערכה בשבילנו הרבה יותר פשוטה. ה"הבלגה" נקבעה על-ידי המוסדות המוסמכים כקו מדיני, מפני שארבע מאות אלף היהודים כאן אינם עושים רק את חשבונם הם, אלא את חשבון מיליוני היהודים בגולה. נחשול דמים בארץ היה גורם להפסקה מיידית של העלייה. [---] ואם אנחנו דורשים מהממשלה לא להירתע מפני התוקפנות הערבית ולהמשיך את העלייה, אם טוענים אנו שהעלייה כשלעצמה היא האמצעי כדי להתגבר על ההתפרעויות ולמנוע נחשול דמים, הרי איננו יכולים לפתוח במעשי נקם שיציתו תבערה בארץ, ועלינו לנקוט בקו של "הבלגה". אינני מביא בחשבון ברגע זה את הבחינה המוסרית, אלא את הבחינה התכליתית גרידא. אם אנו רוצים בעלייה, הרי מן ההכרח לשעבד לכך כל דבר אחר ולהימנע מכל מה שיש בו כדי להפריע לה. [---]

להערכת המצב במחנה הערבי השתמשתי בביטויים כגון "מרד", "המונים", "הצטברות מרירות" וכו', והייתי רוצה להזהיר מפני אשליות. היה זמן שאמרנו: "אין תנועה ערבית, יש אפנדים המגֵנים על האינטרסים שלהם, ותו לא". בקונגרס בקרלסבד [ה-13, אוגוסט 1923] כבר דיברתי נגד השקפה זו. אמרתי שלערבים יש אינסטינקט לאומי טבעי המעורר אותם להתנגד לנו. בפרוטוקול של הישיבה הקודמת קראתי, שחברים אמרו כי ההנהגה הערבית הנוכחית אינה ביאוּת-כוח ערבית מוסמכת. אני רוצה להזהיר גם מפני אשליה זו. אין ערבי בארץ-ישראל שאיננו נפגע מכניסת יהודים לארץ, אין ערבי שאינו רואה את עצמו כחלק מהגזע הערבי, ששלט מאות בשנים על הארץ הזאת. והוא איננו מוכרח לראות את עצמו כחלק מהעם הערבי הגדול שיש לו ארצות ומדינות בעיראק ובחיג'אז ובתימן. לגביו ארץ-ישראל היא יחידה עצמאית שהיו לה פנים ערביות, והן הולכות ומשתנות; בעיניו, למשל, הייתה חיפה עיר ערבית ועכשיו נעשתה יהודית; ותגובתו על כך אינה יכולה להיות אלא התנגדות. גם אם היא נוגדת את האינטרס הכלכלי הפרטי שלו, התנגדות זו קיימת. היא חבויה עמוק בלבו, וכשבא נחשול של סערת רוחות ושילוח רסן, וכשמוציאים את האנשים ממסלול חיי יום-יום ומראים להם שאפשר לשבות באין מכלים, והממשלה מתנהלת כדרכה, אין כל זה מלאכותי, אלא יש משהו בלב ההופך את התנועה לתנועה המונית. אין ספק שהרצון להתנגד לנו הקיף עכשיו המונים בין ערביי הארץ. ואף אם יתנקמו פעם ההמונים בהנהגה שלהם על הסבל והקורבנות שנגרמו להם, הרי כיום סבל זה איננו מחליש את ההתנגדות אלינו אלא מגביר אותה, כי ההמונים יודעים שבגללנו קמה הסערה, בגלל ה"יַהוּד". ומאמינים הם שמכיוון שסבלו כה הרבה, אי-אפשר שלא יקבלו משהו.

ההנהגה של התנועה הזאת מורכבת מאותם האנשים שהנחשול העלה אותם. ואי-אפשר לטעון, כי מאחר שמנהיגות זו לא נבחרה בבחירות כלליות אין זו מנהיגות. אין גורם שאינו רואה בהם אלא מנהיגות. אי-אפשר לדבר על נכונותנו למשא-ומתן, ובו בזמן לפסול אותם. [---] ההנהגה הערבית הזאת היא גורם מדיני, כך רואה אותה הציבור הערבי, הממשלה מכירה בה. השלטון בסוריה הכיר ב"גוש הלאומי"[3] כבא-כוח הארץ, אף-על-פי שמנהיגיו לא נבחרו בבחירות, וכן השלטון במצרים הכיר בנחאס פחה.[4] אנחנו בעצמנו מכירים בנחאס. עכשיו הוא נבחר, אבל הוא היה מנהיג העם המצרי גם לפני שנבחר, ושום איש לא יאמר שאין לנו לבוא עמו בדברים. אני עצמי ניסיתי לבוא בדברים עם נחאס פחה, ואני רואה בכך מעשה כשר בהחלט, צעד פוליטי נכון. והנה, בעיני נחאס זה, קבוצת המנהיגים הערבים היא ההנהגה הפוליטית של ערביי ארץ-ישראל. בעיניו מנהיגים ערבים אלה הם גורם עצום בארץ-ישראל, והיהודים הם גורם מפוקפק.

מכל-מקום, אם קובעים שאין באים במשא-ומתן עם הנהגה זו מפני שהיא איננה באת-כוח העם הערבי, אזי צריכים להסתלק בכלל מקשרים פוליטיים עם הערבים. יכולנו להחזיק בעמדה כזו לפני עשר שנים, בשעת ועידת "אחדות העבודה" בעין-חרוד, בשעה שעוד לא היינו לגבי הערבים גורם מציאותי כמו עכשיו. עכשיו אנחנו גורם מציאותי חזק, ואנו מוכרחים להיפגש עם הערבים על רקע המציאות; והרקע הוא שזוהי הנהגתם. כמובן, יש לשקול תמיד עם מי מהם לבוא במשא-ומתן. [---] ואם בהנהגה הזאת יזוז משהו לקראת התקרבות והבנה איתנו – היש להירתע או לנסות? יש לי בנידון זה חילוקי-דעות גם עם בן-גוריון. אני טוען: יש לפעול, כלומר לנסות להידבר עם הערבים, אבל מתוך גישה סקפטית; ובן גוריון אומר: אסור להיות סקפטי, צריך להאמין ולפעול כאילו מחר יש הסכם עם הערבים. מכל-מקום, ההנחה שהסכם איננו אפשרי משום שהמופתי איננו בא-כוח העם הערבי אינה מאפשרת לנהל עבודה פוליטית במסגרת שאנו נתונים בה.

אשר למשא-ומתן של קבוצת החמישה עם הערבים, הייתי רוצה קודם כל להוציא מלבכם את הדעה שהיה משא-ומתן ממשי. מתוך חמשת האנשים נפגשו רק שניים עם ערבי. התקלה שבפגישותיהם הייתה שאחד מהשניים הסכים בשיחתו עם הערבי לראות הפסקה זמנית של העלייה כתנאי למשא-ומתן, ואמר שהוא מוכן לדבר על לב היהודים שיקבלו את התנאי הזה. האיש הזה דיבר גם על קביעת מידות עלייה שאינן באות בחשבון. במובן זה הייתה זו הכשלה, אבל הכשלות כאלה אירעו גם בעבר, ואין ליחס לזו האחרונה ערך מיוחד. [---].

מדוע התנגדה ההנהלה לתת לאנשים אלה ייפוי-כוח לנהל את המשא-ומתן? מפני שכאשר באי-כוח ההנהלה מנהלים משא-ומתן, אין הם יכולים לשכוח שכל הסכם שהם עושים יצטרכו להשיג עליו את אישורו של העם היהודי, בעוד שלאנשים פרטיים, שאינם נושאים באחריות רשמית, יכול להיות אינטרס להוכיח שבתנאים מסוימים אפשר להשיג הסכם עם הערבים, והם שהשיגו אותו, גם אם במחיר הפקרת העלייה. [---]

בינתיים התלקח ויכוח חמור מאוד בהנהלה עצמה, והתוצאה היחידה מהתערבות חמשת היהודים האלה לפי שעה, שידי נקשרו לגבי משא-ומתן עם ערבים. לא ייתכן עכשיו משא-ומתן עם ערבים בלי לגעת במספרי העלייה בשנים הקרובות; ואם דבר זה יורד מן הפרק, לא יהיה משא-ומתן. במשא-ומתן שניהלנו בן-גוריון ואני עם הערבים לא הגענו אומנם לקביעת מידות לעלייה, אבל קרבנו לנקודה זו, ונוכחנו שבלעדיה לא נוכל להמשיך את המשא-ומתן. לפני נסיעתו של בן-גוריון אמרנו שאנו מוכנים לדבר על מידות העלייה על יסוד מספרי העלייה משנת 1935, ולעשות הסכם כזה למשך 5 השנים הבאות. אולי לא היה יוצא כלום מהמשך המשא-ומתן, אך אילו היה יוצא דבר-מה ממשי, מובטחני שהיינו מקבלים הסכמה לכך גם מהנהלת הסוכנות וגם מחברי המרכז כאן. אבל כשהעניין הוצג בהנהלה כפי שהוצג – עקב יוזמת החמישה – התעורר שם ויכוח ונמצא מי שאמר: "לא". גישתו של אוסישקין בהנהלת הסוכנות הייתה כזו של טבנקין[5] בישיבת המרכז. הייתה לנו בהנהלה הצבעה לניסיון, והדעות נחלקו-שווה בשווה. אחר-כך ניסח אוסישקין: "השמאל והבלתי-ציונים הם בעד ריאליזם ציוני קצר-ראות, והימין – בעד מיסטיציזם מרחיק-ראות". אני מכיר היטב את אוסישקין, ואני בטוח שהיה מרוצה בלבו לו הושג הסכם, אף-על-פי שלא היה מצביע בעדו. טבנקין בוודאי הרבה יותר עקבי ממנו.

 

הערות