יום ה',  8.8.1946,  בוקר

 משה אהובי,

 

אתמול ביום אחד הגיעו אלי שני מכתביך, מ-5 ומ-6. הראשון בבוקר והשני בערב. עם קבלת הראשון רציתי לשבת ומייד לענות, אך ענייני הבית סיבכוני, דחיתי את הכתיבה לערב וגם אז לא הייתה לי כל אפשרות לעשות זאת.

הנה תשובה למכתבך הראשון.

אני מוכרחה להגן על ז'. השיחה ההיא, שהוא הביע בה את אפשרות שובך ל"דבר", היו לה התנאים הפסיכולוגים הבאים. שוחחנו עליך כאילו על יסוד מכתבים שכל אחד מאיתנו קיבל ממך. ואשמתי היא שלא מסרתי לך את השיחה לפרטיה וכך נתעוררו בך חשדות ביחס לז'. ייתכן שז' אינו מהוקצע ביותר, אך בי הוא מעורר אמון. יש לו בהחלט גישה ציבורית לעניינים, הוא חכם ואיש תנועה, אדם שאינו מרמה את עצמו וגם מכיר אנשים. הוא נאמן לך מאוד, מכיר את סגולותיך ואת חולשותיך, והעיקר הוא נאמן לעניין שהוא משרת אותו. דיברנו על האפשרויות: נסיעה לאמריקה והישארות כאן. מובן שלשתי האפשרויות פנים לכאן ולכאן.

ז' הביע חשש שעם כל הערך שיש לשהות ממושכת בארצות-הברית, אתה עלול לקצץ לעצמך את קשריך בארץ, לאבד עמדה. הוא חושב שרק לב"ג הייתה היכולת לשמור על עמדתו ועל קשריו עם הציבור למרות היותו תקופות ממושכות בחוץ-לארץ. לעומת זאת, הוא מחשיב את שובך ל"דבר" - לתקופת מעבר בשבילך - כי הוא רואה בזה אפשרויות כבירות למענך גם במובן העמדה בציבור וגם כיצירת רמה ומיפנה בעיתונות העברית. על כל פנים, הוא רואה את פרישתך מהמחלקה המדינית כזמנית וקצרה ביותר.

כשלעצמי עודי יְרֵאה אני לחווֹת דעה, ברור לי שתצטרך לעזוב את הארץ לזמן-מה, אך נדמה לי כי היעדרך צריך להיות קצר ביותר. ברצוני כי עמדתך בציבור בארץ והשפעתך עליו תתחזק ככל האפשר ולא מפני שאיפתי לגדלות, כי אם מפני שאני מאמינה בסגולותיך, בעבודתך הציונית מתוך אהבה עמוקה לעניין שאתה מסור לו. אל תצחק לניסוחי - אני מאמינה ביכולתך החינוכית, בהשפעתך המוסרית, בכוחך לנהוג את העם האומלל בציון וליצור את דמותו. אך גם אני חוששת לפרישה ארוכה מהארץ.

ואשר לחוזר. לא קראתי אותו, אך ייתכן שז' לא הזכיר אותך מתוך זהירות. הן חוסר זהירות התנקם בנו קשה בתקופה האחרונה ואין לקבול על זהירות יתרה.

בעניין ביקור אמך - אני מסכימה איתך ואעביר לעדה את מחשבותיך.

באהבה,

 

צ.

 

עוד מעט ויבוא השליח ואיני רוצה לקמט את תשובתי למכתבך מ-6. על כן אסיים.

בנשיקה.

 

צ.

 

חזק!